שערי עזרה קט

ופסקה הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מכירה ה"ו. ועם דיש חילוק מעט בהנדונות מ"מ נר' דבתרוייהו יש אסמכתא. וע"ש בהה"מ ז"ל דכתב וז"ל ואפשר דלדעת רבי' אם השטר ביד המלוה ואמ"ל אם לא פרעתיך הנשאר מכאן עד יום פ' גבה כולו ומה שנתתי מחול ה"ז גובה כיון שהשטר והמעות בידו וזהו ששנאוה במשלש דוקא ע"כ. והג"ת ז"ל בשער ס"א הק' עליו דלמה אמרה בדרך אפשר וכמסתפק שהרי כבר גילה דעתו רבי' שדבר שהוא ביד הקונה אין בו אסמכתא ומי גרע מחילה זו מההיא דכתב לעיל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך שאם חזר בו לוקח קנה זה הערבון שהרי הוא תחת ידו וכו' ע"ש. וה' לשון למודים בדיני מוכר ע"ת ודיני אסמכתא בד' מ"ח ישב לזה דה"ט משום דיש לבע"ד לחלוק ולומר דע"כ לא כתב ז"ל דכל שהוא ביד הקונה אין בו אסמכתא אלא היכא שהדבר ההוא בעצמו הוא דמחיל ליה ושוב אינו מוציא מיד המוחזק כההיא דערבוני מחול וכההיא דהמוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה שכתב הרב. אבל במשלש שטרו שהדבר ההוא אינו עיקר המחילה אלא שע"י שטר זה יגבה ממנו כל חובו הו"ל כמו להוציא ולא קנה והגם דכתב הה"מ ז"ל ומה שנתתי מחול לך מ"מ כיון דמחילה זו גורם להוציא אח"כ ל"ק וכ"נ שהוא דעת הרא"ש ז"ל פ"ד דנדרים ממ"ש בד"ה ריו"ס וכו' ובד"ה ליבטלן וכו' דלכאו' דבריו סתרי אהדדי כמו שהק' הג"ת שם אלא נר' דדעתו ז"ל דאע"ג דהתנה כך מ"מ כיון דע"י מחילה זו גורם להוציא אח"כ כל החוב הוייא אסמכתא ומה"ט פליג ריא"ו משא"כ בליבטלן דליכא אלא מחילה לבד. ולפי"ז איתרצא ממילא קושית הר"ן ז"ל שהק' לדעת רבי' מהא דמי שפרע מקצת חובו וכו' ודלא כהג"ת ז"ל שכתב שנראה זה קושי עצום עכ"ל. וק"ט דמה נענה אנן לנדון קיצור תשו' הרא"ש ז"ל הנ"ל דהושם השטר ביד שליש וע"י מחי' זו גורם להוציא אח"כ כל החוב וקאמר דתנאי ממון הוא זה ולא הוי אס' ויעשה השליש כפי מה שהושלש בידו. לכן לבי אומר לי כי היכי דלא ליהוו דברי הרא"ש בקיצור תשו' הנ"ל סתראי לדבריו שבמ"א דכונתו במ"ש ויגבהו מושלם ר"ל דיגבה ממנו כל הסך הכתוב בשטר בלא ויתור כלל האמנם מה שפרע כבר נכ'ה ל'ו ינכ'ה וזהו דיוק דבריו דכתב ויגבהו מושלם כי לא מחל לו המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו שהתנה עמו. דנר' דהעיקר בנותן ט' על מתי' המותר דוקא. ואין דבריו ע"מ שפרע כבר אם ינכה לו או לא כ"א על מחילת המותר. ומ"ש בתחילה ויגבהו מושלם ולא ינכה לו מחובו מה שפרע לו כבר מוכר"ל דהם דברי התנאי שהם התנו ביניהם. והוא ז"ל לא הוצרך להשיב ע"ז דודאי תנאי זה בטל ולא השיב כ"א על מחי' המותר דוקא כנ"ל

ובהאי דינא דהביא ה' בדש"ש ז"ל מרבין על השכר ואין מרבין על המכר הטור ז"ל בחיו"ד סי' קע"ג כתב בד"א במתנה בתחי' המכר אם מעכשיו בי' ואם לאח"ז בי"ב אבל אם מכרם בי"ב ע"מ לפורעו לאח"ז יכול לומר תפרע לי מיד ואקח ממך יו"ד מידי דהוה כמוכר חובו בפחות וכו' וכמו שיכול למוכרו לאחר בפחות כך יכול למוכרו ללוה עצמו. וכ' מרן ז"ל בב"י דהיא תוספתא וכו' והנ"י והמרדכי כתבו דבעי' שיגמר המקח ויזכה בו הלוקח קודם שיאמר לו תן לי עכשיו בפחות. ואם לומר דאל"כ אסור לקבל עכשיו ממנו בפחות הא ודאי ליתא. אלא עכ"ל דאסור לקבל ממנו אח"ז כמו שפסק דהו"ל כמפרש אם מעכשיו הרי הוא לך בי' סלעים ואם לגורן בי"ב דאסור והא לא הוו צריכי לאשמועינן דפשוט הוא ע"כ. והב"ח ז"ל כתב דדברי הב"י בכאן הם מגומגמים ונר' שיש בהם ט"ס ע"כ. ואחהמ"ר מעצ"ה אמינא דדברי מרן הב"י ז"ל הם מובנים דכונתו לומר דמ"ש דהא דיכול לומר תן לי עכשיו ואקח ממך יו"ד ה"ד אחר שנגמר המקח לא באו לשלול דאל"כ שלא נגמר המקח דאסור לקבל ממנו עכשיו בפחות דהא ודאי ליתא ר"ל דליכא למימר דבאו לשלול דב"ז דודאי גם שלא נגמר המקח אם רוצה עכשיו לקבל ממנו בפחות שרי וא"א לומר בכונת דבריהם דבאו לשלול דב"ז דפשיטא דהוא שרי אלא עכ"ל דכונת דבריהם הוא שבאו לאשמועינן דאם לא נגמר המקח ונעשה פיסוק ביניהם לזמן פ' בי"ב ואמ"ל תן לי עכשיו בפחות ולא נתן לו עכשיו דאסור לקבל ממנו אח"ז כמו שנעשה הפיסוק ביניהם י"ב דהו"ל כמפרש אם מעכשיו בי' ואם לאח"ז בי"ב זהו שמוכר"ל מה שבאו לאשמועינן. וסיים הב"י ז"ל ע"ז וכתב דהא לא הוו צריכי לאשמועינן דפשוט הוא דאסור מאחר שלא נגמר המקח עדיין כנ"ל בכו"ד ז"ל וכ"ר שפי"ד ה' בדש"ש ז"ל שם בקיצור. גם המחנ"א ז"ל בה' מלוה סי' ל"א כן הבין בדבריו דכתב שם דמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וכשיתבענו בדין אינו נוטל אלא כפי מה שהיה שוה בשעת המכר מוכח דכל היכא דהיה שוה י"ב ה"ז נוטל י"ב ואעפ"י שהתנה ודלא כהב"י שעמ"ש הרמב"ם בלוקח חפץ בשוייו ע"מ ליתן לאח"ז רשאי לומר לו תן לי עכשיו בפחות דאיירי לאחר שנגמר המקח אבל קודם שנגמר המקח אם אמ"ל תן לי מיד בפחות ה"ז כמי שאומ"ל אם מעכשיו בי' ואם לאח"ז בי"ב ואסור לקבל ממנו אח"ז בי"ב ע"כ וזה אינו כמ"ש עכ"ל. ברם מאחר דדברי הנ"י והמרדכי מוכרחים אנו לפרשם בהכי וכמו שהכריח הב"י ז"ל א"כ הו"ל לכתוב דבריו על שלשתם יחד. מיהו י"ל דמ"ש כן על הב"י ז"ל דוקא יען שדבריו המה באו ע"ד הרמב"ם בלוקח חפץ בשיוייו ע"ז הביא הא דבעינן שנגמר המקח וכו' משא"כ דברי הנ"י והמרדכי אפש"ל דהם מדברים בלוקח יותר משיוייו הא במוכר בשיוייו מותר. וה' בדד"ש ז"ל שם בסוה"ס כתב ע"ד המחנ"א ז"ל דאיכ"ל דמ"ש מרן לא מכרעא דקא הדר ע"ד הרמב"ם דאימא דקאי על שאר פוס' דמיירי במוכר חפץ ביותר משיוייו יע"ש בב"י שאין זה מוכרע ע"כ. ואחהמ"ר עינא דשפיר חזי בדברי הב"י דמוכרע הדבר דדבריו הם קיימי ע"ד הרמב"ם ודברי הנ"י והמרדכי הם מוסכמים אצלו במה שהכריח ופי' בדבריהם וקאמר דלא הוו צריכי לאשמועינן דפשוט הוא והביא דבריהם על מאי דקאי הוא בתחי' ע"ד הרמב"ם ז"ל דנר' דלדעתו ז"ל גם במוכר בשיוייו בי"ב אם אומר אם מעכשיו ביו"ד ואם לאח"ז בי"ב אסור וכמו שהבין המחנ"א בדעתו ברם איהו ז"ל רב תנא ופליג ומתיר ליטול י"ב כשהיה שוה בשעת המכר י"ב

ולע"ד יש להביא ראיה ממוהרשד"ם ז"ל דס"ל דאף שהיה שוה בשעת המכר אסור דבחיו"ד סי' ס"ט בנדונו בסחורה של ראובן שהיה מוכרח למוכרה במדודים כדי לפרוע לבע"ח וקנה אותה לוי לזמן בתנאי שחייב לוי לחתוך הדיט"ה בתוך שני חדשים בכו"כ למאה ותנאי זה היה להיות שראה לוי ריוח הרבה במקח ההוא ביתר שאת אם היה לוקח אותה במדודים ובהגיע זמן הב"ח בא ראובן לתבוע מלוי שיחתוך הדיט"ה וטוען לוי שאין לו מעות לחתוך הדיט"ה מה יפרע לוי. והשיב כי משא ומתן כזה יש בו איסור רבית והביא דברי הטור ומ"ש מרן הב"י בשם הנ"י והמרדכי דבעינן שיגמר המקח ויזכה בו לוקח קודם שיאמר לו תן לי עכשיו ואל"כ אסור וכו' ושוב אסיק לדינא דבנדונו דאיכא תנאי והמקח בטל נמצא שעתה מחדש קונה הלוקח והמוכר יכול ליקח י"ב כמי שמוכר סתם יעוש"ב. הרי דבנדון הרב ז"ל דהיה במקח ריוח הרבה ביתר שאת ועכ"ז אי לאו מטעמא דאיכא תנאי בדבר והמקח בטל הוה ס"ל