שערי עזרה קח

נעשה שלא בדרך אסמכתא שאמר מעכשיו בפי' או אפי' שלא אמר בפי' מעכשיו האיכא קנין ושטר וזמנו של שטר מוכיח ובפרט שהוא שט"ח גמור ונמסר ביד המלוה בעצמו דאז לכ"ע לא בעי שיאמר מעכשיו וכמו שהארכנו בזה לעיל. באופן דליכא חששא כלל מצד האסמכתא ומשעת מתן מעות הקנה לו קרקע הנז' הממושכנת מדין בע"ח קונה משכון שיסגור אותו ונתן לו את המפתח לסוגרו ושוב בעד הנאת חיבת מסירת המפתח חייב עצמו בסך שני זהובים וקיבל ע"ע ס' הפוסק. דכל זה מורה ובא דהקנה לו את הקרקע קנין גמור מעכשיו שאם לא יפרענו הסך הנז' בזמן המוגבל שיהיה רשאי למכור ולמשכן ולעשות בו כחפצו ורצונו כאדם העושה בשלו דמשעה ראשונה הקנה לו אדעתא דהכי קנין גמור בתנאי זה שאם יפרענו הסך הנז' שיחזירנו לו ואם לאו שהוא רשאי למוכרו ולמשכנו ולהשכירו, וכיון שכן בכלות הזמן המוגבל ביניהם ושלא פרעו אזי הוי רשותו בידו להשכירו ולעשות בו כחפצו כאדם העושה בשלו מאחר דלמפרע כשלא פרעו הוא קנוי לו משעה ראשונה בנתינת המעות וקנין ושטר ומסירת המפתח וא"כ כל סכי השכירות שלקח מאחרים הרי הן שלו ואין לראובן הלוה בהם שום שייכות לכדי שיאמר שהוא רוצה לנכות השכירות מהסך שנשאר עליו חוב בהכומבייליאת דבודאי הדעת יותר נוטה לומר דלאו כל כמיניה וכנ"ל. ולגבי חיוב הב' זהובים לצד שנ' שחיובו הוא מתורת קנס כבר כתבנו לעיל דמאחר דאיכא בזה קבלת ס' הפוסק אינו יכו"ל שוב קי"ל כלל וכנ"ל. ומכ"ש לצד הב' שהדעת נוטה יותר לומר שחיובו שנתחייב בהב' זהובים הנז' לאו מתורת קנס הוא כ"א הוא בעד הנאת חיבת החזרת ומסירת המפתח לידו דבזה אף להרשב"א ז"ל וסי' דאסרו לעשות לכתחי' בדרך קנס משום הע"ר בזה יודו דמותר לעשות כן אפי' לכתחי' דשנייא היא נ"ד כיון דחיובו הוי משום הנאת מסירת המפתח לידו. והגם דהנאה זו אינה שוה כ"כ עכ"ז מלבד שנאמר דאפילו שהנאה זו אינה שוה כ"כ הא קיבל ע"ע ההנאה ההיא בסך ב' זהובים שחייב עצמו בהם בקנין ושטר ויכול אדם לחייב עצמו במה שאינו חייב וכ"ש היכא שיש לו הנאה קצת כנגד חיובו. עוד בה כשתעיין היטב תראה דמהנאת מסירת המפתח לידו נמשך ממנה הנאה גדולה לראובן הלוה שעי"ז יוכל שוב לדור באותו בית בלתי שום שכירות דאם לא היה מחזיר לו המפתח הגם דהמלוה לא הי"ל לדור בתוכו עכ"ז יש לו לסוגרו וליטול המפתח ושיהיה נשאר סגור ושוב לא יהיה לראובן הלוה רשות לפותחו ולדור בתוכו אם לא ע"י שיהיה ביניהם דו"ד ושקלא וטריא ודינא ודיינא. משא"כ עכשיו שמסר בידו המפתח בלתי שום שקלא וטריא ודו"ד כלל ועי"ז נמשך ממנה הנאה גדולה ג"כ שיוכל אח"כ שוב לדור בתוכו. אין לך הנאה גדולה מזו ושלכן נתחייב בהב' זהובים הנ"ל וכמו שבא הדבר מפורש בכת"י השטר שכתבו ביניהם שהקנה לו את הבית ההוא קנין גמור מתורת בע"ח שקונה משכון ומסר לו המפתח שיהיה הרשות בידו לסוגרו ליטול המפתח ובההיא הנאה דהחזרת המפתח חייב עצמו בהב' זהובים ובקבלת סברת הפוסק המחייבו הא ודאי פשיטא כל כה"ג כ"ע יודו דמותר אפי' לכתחי' לעשות כן וליכא שום חששא בזה. וחייב ליתן הב' זהובים ליד בעל המעות ומכ"ש בנ"ד שכבר נתנם לידו שאין לו לחזור ולנכות אותם מסך חוב הכומבייאליאת שנשארו עליו. וגם אין לו לנכות מה שלקח מאחרים על סמך השטר ההוא וכנז"ל. זהו הנלע"ד המעט הוא להלכה כפי אשר השיגה ידי יד כהה. ברם למעשה צריך אני לדעת גדולים יושבי על מדין יודעי דת ודין אם יסכימו עמדי ויורו המורים אהיה להם לסניף בדברים המותרים. ואם לאו דברי לעו והיו כלא היו אלה הדברים. דברים הפורחים באויר מפרר וזורה לרוח דברים הדברים. ואחת שאלתי מאת ה' שלא אכשל בדבר הלכה ואכוין לאמיתותה של תורה דברים הנאמרים. הלכ"ד מועט מן המעטן הבוטח בל מושיע ורב: הצעיר עזרה הכהן טראב ס"ט. סימן י"ב

שטר שכתוב בו שחייב שמעון ת"ר גרוש לפורעם לראובן לזמן ג"ח ותנאי היה שאם יפרע ת"ק גרוש בתוך יב"ח אזי יהיה פטור מק' גרוש הנשארים מהת"ר ועבר זמן יותר ולא פרע כלום. ועתה טוען שמעון שאינו חייב לפרוע רק ת"ק גרוש כי הק' אחרת יש בו משום רבית. הרב ב"ד ש"ש ז"ל חיו"ד סי' ב' האריך שם בזה לחייבו ליתן הת"ר גרוש והביא שם דינא דמרבין על השכר ואין מרבין על המכר ודברי הפוס' ראשונים ואח' ז"ל למפשט דינו יעוש"ב. ואנכי הדל אחרי ראותי בקיצור תשו' הרא"ש ז"ל מחודשות בס' חזה התנופה שנדפסו בס' ח"ש להחיד"א ז"ל ראה ראיתי שאי"צ להאריך עוד בראיות לחייבו בהת"ר גרוש כולם שכ"כ שם באות ט' וז"ל ראובן שיש לו שטר על שמעון בסך זהובים ונתפשרו ביחד שיוותרו מהם מקצתם ע"ת שהנשאר מהחוב יפרע לג' או ד' זמנים ידועים והושם השטר ע"י שליש שאם לא יפרע בכל זמן וזמן מה שהתנה עמו שיחזיר השליש השטר למלוה ויגבהו מושלם ולא ינכה מחובו מה שפרע כבר. ופרע שמעון מהחוב למועד אשר יעדו ובזמן אחד מהזמנים לא פרע אותו סך שהי"ל לפרוע והמלוה תובע מהשליש השטר כפי תנאו. תנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכתא ויקיים השליש שלישותו כפי מה שהושלש בידו ויחזירהו למלוה שטרו ויגבהו מושלם כי לא מחל לו המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו שהתנה עמו וכן כל כיוצא בזה עכ"ד ז"ל. ועיניך תחזינה דבדברי הרא"ש ז"ל יש רבותא יותר דאם לא יפרע לו בכל זמן וזמן המוגבל דיגבהו במושלם ולא ינכה לו מחובו מה שנפרע כבר בזמנים שעברו וקאמר דתנאי ממון הוא זה ויחזיר השליש השטר למלוה ויגבהו מושלם. דמזה יוצא במכ"ש לנדון ה' בדש"ש ז"ל דאינו לוקח המלוה מהלוה יותר מחובו כלל כ"א דהק' גרוש דהיה רוצה לוותר לו אם היה מקיים תנאו עתה שלא קיים תנאו אינו מוותר לו והוא לוקח אותם דבודאי לפי"ד הרא"ש ז"ל דתנאי ממון הוא זה ולא מחל לו אותם אלא ע"ד שיקיים תנאו שהתנה עמו וכל כמה שלא קיים תנאו ממונו הוא לוקח וכמו שכ"כ בשטר בפי' והעד עדים ע"ז ופשוט דחייב ליתן הת"ר גרוש ולית דין צריך בושש

ברם בדברי הרא"ש הנ"ל דקאמר ויחזיר למלוה שטרו ויגבהו במושלם כי לא מחל לו המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו. אנכי העבד הוק"ל דזה הטעם דלא מחל וכו' הוא בנ"ט להמותר שיגבהו דלא מחל המותר אלא ע"ד שיקיים תנאו. ואינו בנותן טעם למה שפרע כבר בזמנים שעברו דלא ינכה אותם מחובו. ואם נאמר דלענין מה שפרע כבר הוא נשמע ונכלל במ"ש בתחילת דבריו דתנאי ממון הוא זה ואין כאן אסמכתא דמזה נשמע דמה שפרע כבר לא ינכה אותו. א"כ אי"צ תו לתת טעם למה שויתר לו שחייב ליתנו דבמכ"ש אתי. גם כפי שטח הלשון המובן בכונת דבריו דיגבהו במושלם ולא ינכה לו מחובו מה שנפרע כבר הוק"ל מאי שנא מההיא דאמרי' בש"ס מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמ"ל אם לא נתתי לך עד יום פ' תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן לו לא יתן השליש את השטר שזו אסמכתא