שער השמים עה

מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והנשר נזון בחלק מן הנפש אשר לו. ואמנם יאמר על הכל נזון בשתוף השם לא שהענין אחד בעצמו, וכן יאמר על האדם ובעלי חיים מרגיש בשתוף השם לבד, לא שתהיה ההרגשה אשר במין האדם היא ההרגשה אשר בשאר בעלי חיים, ולא ההרגש אשר בזה המין הוא ההרגש בעצמו אשר במין האחר, אבל כל מין ומין מאשר יש לו נפש יש לו נפש אחת בלתי נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות אלו ומנפש זה פעולות אחרות, ואפשר שתדמה הפעולה לפעולה ויחשוב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעצמו ואין הדבר כן, והמשל בזה שלשה מקומות חשובים, האחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני האיר עליו הירח והאיר. והשלישי הודלק בו הנר והאיר, הנה כל אחד מהם נמצא בו האור, אבל סבת זה האור ופועלו השמש, ופועלו האחר הירח, ופועלו האחר האש, כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור הוא נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר הוא נפש הנשר, ואין להם ענין שיקבצם אלא שתוף השם בלבד. והבין זה הענין שהוא נפלא מאד יכשלו בם הרבה מן המתפלספים ויחייבו ממנו הרחקות ודעות בלתי אמתיות

ואשוב אל כוונתנו בחלקי הנפש, ונבאר ונאמר, כי החלק הזן ממנו הכח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה למותרות. והמגדל והמוליד בדומה, והמבדיל הלחות, עד שיפריש מה שצריך להזון בו ומה שצריך לדחותו, וכל אלו השבעה כחות יכללם כח הזן, והכחות הארבעה או החמשה הם בכל האברים ולא יתפרדו מהם כל ימי היותם עד יום המיתה, והמשל בזה באבר הכבד כי יש בו הכחות האלה, וזה מבואר בעצמו במעט התבוננות, כי בכח המושך אשר בו מושך המזון מן האסטומכא והמעים, ובכח המחזיק אשר בו הוא מעכב המזון ההוא שם עד שיתעכל שם וישוב דם, ובכח המעכל מתבשל המזון שם וישוב דם, וכח המכיר בורר ומבדיל את שלש הלחות שהן מותרות הדם, והכח הדוחה ידחה אותם ממנו כל אחת ואחת למקומה המיוחד לה, וכן הוא הדבר בכל אברי הגוף, והכח הזן השר והנגיד לאלו הכחות הכולל אותן שרשו ויסודו בלב וממנו יתפשט בכל הגוף, כי ידוע הוא שאין הכחות האלו פועלות כי אם בחום הטבעי והחום הוא שרשו בלב, וכן יחלק הכחות האלה על שאר האברים כשהוא מחלק אליהם החום הטבעי, והכח הזן הזה הנקרא צומח הכולל לאלו השבעה כחות הוא נמצא בצמחים ובבעלי חיים שאינם מדברים, בבעלי חיים מבואר מאד כי הם נזונים כמין האדם, ואין ביניהם הפרש, וכל האברים הפנימיים בכלי המזון והעכול אשר באדם הם כלם בהם, ואחר שהם נזונים כאדם יצטרכו להם הכחות האלה שהם כחות המזון כח המושך והמחזיק והמעכל והדוחה והמכיר, והמוליד בדומה גם כן ישנו בהם, כי כל מיני בעלי חיים מולידים בדומה להם, והמגדל גם הוא בהם כי הם נולדים קטנים ואחר כן יגדלו מעט מעט, ובצמחים הוא גם כן בהם נודע, כי הם נזונים מן הארץ המזון הצריך לכל מין ומין, ואחרי אשר הם נזונים צריכים הם לאלו הכחות אשר בבעלי חיים למשוך להחזיק לגדל ולדחות, גם הם גדלים בארך ורחב, וזה יעשו בכח המגדל, והם מולידים בדומה להם בכח המוליד בדומה אשר ישנו בזרע הנזרע או בנטע הנטוע בארץ

ודע כי אלו שני הכחות שהם המגדל והמוליד יש להם גבול ידוע וזמן שנעדר מן הגוף הכחות האלה, ואינם כשאר כחות הזן שאינם נעדרים מן הגופות עד יום מותם. וזה מבואר, כי כח המגדל הגוף בשלש רחקין והן אורך ורחב וגובה, והוא נמצא עד הגיע הגופות אשר בהם זה הכח להשלמת שעורם ולתכלית גדולם, כי כל גוף יש לו גבול ותכלית ידוע לפי מזג האיש ולפי מזג המין, ואחר כן יעדר מהם הכת ההוא, וישארו עם הגוף כח הזן שהוא צריך לו כל ימיו אחר שהוא נזון עד יום מותו, גם כח המוליד נשאר בו עדיין, והוא גם כן יש לו גבול וזמן ידוע, כי מיני בעלי חיים לא יולידו כל ימיהם, אך לעת זקנותם נעדר מהם הכח ההוא

ואחרי אשר בארנו כח הזן בדרך קצרה נבאר כח המרגיש ונאמר, כי מן הכח המרגיש יבאו הכחות החמשה המפורסמים אצל ההמון, והם הראות והשמע והטעם והריח והמשוש, והכח הזה ר"ל כח המשוש, הוא נראה בכל שטח הגוף ואין לו אבר מיוחד כמו שיש לארבעה הכחות. וכבר בארנו למעלה מזה בפרק באור האברים דרך קצרה מה שצריך לזה, והכח המרגיש יש לו אבר מיוחד והוא המוח לדעת הרופאים, והלב לדעת אריסטוטלוס, ופעולת הכח הזה היא בכוונה ורצון לא בטבע בלבד ככח הזן, וזה הכח המרגיש אינו נמצא בצמחים כי אין להם שום הרגש, כי החום הטבעי אין בהם כל כך כמו בבעלי חיים: וכל אלו חמש ההרגשות שרשם בתוך המוח, ואף לדברי אריסטוטלוס שמיחס אותם אל הלב, מודה הוא שהמוח הוא אמצעי המקבל אותם מן הלב שהוא השרש הראשון, ומן המוח יתפשטו כל אחד ואחד למקומו המיוחד לו, ושם ישובו כלם בכח המדמה, כמו שבארנו. ונוסיף עוד באור כאשר הנקודה אשר באמצע העגולה היא השרש לכל הקוים היוצאים ממנה על הקו היוצא בעגול, כי שרש כל ההרגשות הוא במוח ומשם יצאו ושם ישובו

הכח השלישי הוא המדמה אשר תשיג ההרגשות בהרגש הפנימי, כי ההרגשות הם חיצוניות והם גם הם פנימיות, והחיצוניות נקראו בכלל ההרגש והפנימיות דמיון, והוא הכח המדמה, ובאור זה כי ההרגש החיצון כמו הראות והשמע רואה הדברים הנראים ושומע הקול הנשמע, וההרגש הפנימי והוא הדמיון משיג הענין ההוא ומצייר אותו ותופס תכונתו וכמותו בדמיונו זה עד שנשארו חקוקים שם, ולולא זאת לא היה מכיר הדבר שראה או הקול ששמע אם חוזר ורואהו או שומעו פעם אחרת, אך הדמיונים אשר צייר הענינים בעת ההרגש, וחקק תכונתם