שער השמים עא

אשר בין חלקי האברים: והמוח שני מינים, המין האחד הוא מוח הראש שהוא מקור ההרגש, והוא עיקר ושרש כמו אחד מאברי הגוף, והמין האחר הוא מוח העצמות והוא מותר ומזון לעצם

הבשר שלשה מינים, המין האחד הוא הבשר המחובר בעצבים ומיתרים ונקרא עורק, והמין השני הוא הבשר הפשוט שאין בו הרכבה אחרת, , והמין השלישי הוא בשר שמחובר מגידים ועצבים והוא עשוי אגודות אגודות, כבשר השדים ובשר הביצים. ויש מן המין הזה בשרש הלשון והבשר אשר תחת האצילים ובאחורי האוזן שקורים גרנדלו"ש ובערבי אגורד"י, ואותם הגרנדלו"ש אשר תחת האצילים ואחורי האוזן הם נעשים למשוך המותרות אשר באברים הסמוכים להם

האברים נחלקים לשני מינים פשוטים, ומורכבים לארבעה מינים, יש מהן שנותן כח לשאר האברים ואינו מקבל מהן, כמו הלב שנותן כח החיות לכל האברים ואינו מקבל כח מהם, ויש מהם מקבל ונותן כמו הכבד והמוח, שמקבלים הכח אשר להם מן הלב ונותנים ממנו לשאר האברים. ויש מקבל ואינו נותן כמו הבשר, ויש שאינו לא מקבל ולא נותן כמו העצמות: הגידים שני מינים, גידי דופקים הם היוצאים מן הלב, וגידים שאינם דופקים הם הצומחים מן הכבד: העצבים הן ב' מינים, המין האחד חלולים כמו עצבים הבאים אל העינים, והמין האחר הם מקשיים והם עצבים אשר בכל הגוף, ואינם מקשיים לגמרי שא"כ לא יעבור הרוח הנפשיי בהם

הקרומים הם שני מינים, יש מהם קשים, ויש מהם שהם דקים, ובין הבשר והעצם יש שם קרום, כי הבשר והעצם קשה ושני הפכים לא יתחברו ביחד כי אם בדבר אמצעי ביניהם, והקרום הוא קשה מן הבשר ורך מן העצם

הלחות הם ארבעה, הדם ומקורו הכבד, וממנו יתפשט לכל האברים, ובספר הפרקים כתוב כי הלב הוא מקור הדם. והשחורה מקורה הטחול וממנו יצא אל פי האסטומכא לחזק מאות המאכל, ומעצר המעברים הרחבים שלא ירוץ בהם הדם, והירוקה ומקורה המרה, וממנו יצא לאסטומכא ולמעים, והלבנה ורובה בחזה ובריאה, אך אין לה מקום מיוחד כמו האחרון, מפני שצריכה לגוף מאד ללחלח אותו ולזון אותו כשהוא מאחר לעכל. הדם הוא חם ולח, השחורה קרה ויבשה, הלבנה היא קרה ולחה, הירוקה חמה ויבשה, וכל אחת משלשה הלחות תחלק לחמשה מינים, כמו שמבואר בספר המבוא

הרוחות שלשה והם נולדות מאד זך ונקי, והתחלת ועקר האדם מן האויר, והוא הוה מאד צח תחת הקרום. רוח החיים ומבועה הלב, ורוח הנפשית ההוה במוח, ורוח הטבעית ומקורה הכבד, לפי דעת גאלינו"ס. ולפי דעת אריסטוטלוס היא בלב, כי אין בכבד רוח חי והרגש

הכחות לפי דעת גאלינו"ס, והנמשכים עמו מן הרופאים הן ארבעה כחות, כח המושך, כח המחזיק, כח המעכל וכח הדוחה. והחכם אבונצ"ר הוסיף עוד בהם שנים, והם כח המכיר, ר"ל שמכיר מה שצריך למשוך לכל אבר ואבר הדבר הנאות לו ומברר אותו. ואח"כ ימשוך אותו כח המושך, וכח המדבק ר"ל המדבק המזון ההוא הנאות לאבר ההוא, מזון הבשר מדבק ומשנה אותו לבשר, והעצם לעצם, וכן כלם

העכולים שלשה מינים, הראשון כאסטומכא, והשני בכבד, והשלישי באברים. ואבן רש"ד מסופק אם יש עכולים בגידים, ואם שנו שם הוא מעט. גם בפה יש עכול מעט, והראיה בזרע החטה לעוס בפה מרפא קצת מן הצמחים והחבורות, ואין עושה כן אם הוא שחוק בדבר אחר

המאמר העשירי בשינה ויקיצה

ואומר כי ידוע הוא סבת השינה הוא בטול הרגשה ואין כל בטול הרגשה שינה, כי בשתי דרכים תבטל הרגשת האדם, בעת היקיצה כמו בחולים ובזקנים, וזה נתבאר בספרי הרפואות, אך בטול ההרגשה האמתית המסבבת השינה, היא תחלה בחוש המשוש ואחריו יתבטלו שאר החושים, והביא ראיה על זה אבן צינ"י, כי פעמים נראה שישן האדם ויכסוהו בבגדים ולא ירגיש מפני שנעדר ממנו כח הרגשת חוש המשוש ועדיין ישמע קול מדבר או יריח ריח רע, אבל לא על נכון כמו בעת היקיצה

וצריך לבאר הסבה החומרית והפועלת וסבת התכליתית, ונאמר כי דעת בן צינ"י הוא שאמר השינה הוא העשן היוצא מן האסטומכא בבשול הראשון והולך אל הלב, והפועל הוא חום הלב המעלה אותו אל הראש, ושם הגיע לתכלית עליתו ויתקבץ שם, ויתקרר מפני קרירות המוח, וירד לאברי החושים ומבטל הרגשותיו כי העשן ההוא סותר דרכי המקורות שהם דרך ושביל לרוח החיה, ודוחה מהם אותו החום הטבעי ורוח החיה שהיא סבת הרגשתו, ובהעדר ההרגשה אז תהיה השינה, והמופת בזה שהעשן העולה אל הראש הוא סבת השינה, כי כל מאכל גס בטבעו ומזון עשני מכביד הראש ומביא השינה לאוכל אותן, כעלות העשן ממזון הגס והעשני אל הראש, כמו יין חי ושמן ומנדרגול"א ודומיהם, ובעלות העשן ההוא יכבד הראש ואין לו מצח להרים ולא כח להגביה עפעפיו, ובטול ההרגשה ההיא והשינה אחרי אכלו תיכף בהתחלת הבשול, נמצא שהחומר הוא העשן. והסבה הפועלת הוא חום הלב המעלה אותו וחום המות המקבצו.