שער השמים סז

היד על הדברים הלחים ודוחה אותה למטה, ומפני שיש בכלי הזה שתי כחות שהם הפכים, יצטרך לכל כח וכח נושא אחר, כי שני הפכים לא יתקבצו בנושא אחד

והוושט הזה הוא מונח מלפנים על חוליות הצואר, והוא נמשך ויורד למטה עד שיגיע בסרפ"ש, והוא קשור עם החוליות בקשורי הקרומים, וכשיעבור את הטרפ"ש יתרחב למטה ונעשה ממנו הגוף הנקרא פי האסטומכא, והוא יטה לצד השמאלי, אך תחתית האסטומכא נוטה מעט לצד הימין, ואם תעלה בידך דלעת עגולה וצוארה ארוך ותחבר בה מלמעלה צואר אחר אז תבין האסטומכא והוושט,. אך תחתית האסטומכא מצד אשר לפאת החלצים כלפי הגב היא ארוכה מעט, והאחד משני הראשים אשר לה היא בעליון והוא הושט, והתחתון הוא תחלת המעיים ונקרא שוער, והיא קשורה עם החוליות עם זולתה מהמעיים בקשרים חזקים שאוחזים אותה וכובשים אותה. ותועלת השוער כי בעוד האסטומכא מחופפת על המאכל וכובשת ועוצרת אותו יהיה השער סגור ועצור מאד עד אשר לא יזוב ממנו מאכל ומשקה, ובעת ישלם פועל האסטומכא לעכל המאכל אז תהיה האסטומכא חלושה, ויפתח השער ויעבור המאכל ההוא במעים

וגוף האסטומכא מחובר משלשה עורות זה על גב זה, העור האחד הולכים חוטיו באורך, והעור השני הולכים ברחב כעין שתי ושרב, והשלישי הולכין חוטיו באלכסון, וסבת זה לחוזק האסטומכא מפני כובד המאכל לבל תקרע, ומפני הפעולה החזקה אשר היא פועלת לבשל המזון ובעור אשר חוטיו הולכים באורך הוא מושך המאכל אליו, ובעור אשר חוטיו נמשכים ברחב הוא מחזיק ובעור שבאלכסון הוא דוחה ובתחתית האסטומכא שהעור ההוא נוטה לבשר הוא מעכל המזון, וזהו דעת החכם אבן רש"ד, גם נמצא כן כי יש בו שחוטיו נמשכים באורך, ויש נמשכים ברוחב ובאלכסון, מפני הסבה הזאת שזכרנו

והמזון היורד באסטומכא קראוהו פלו"ס ונעשה שם לבן, כמו חלב השעורים או כדמות החלב, והאסטומכא נזונית מן המזון ההוא פעמים. הפעם הראשונה היא נזונית מעט קט תכף ברדת המזון בה ועל כן ישכך הרעב פתאום בתחלת האכילה, ופעם שנית נזונית מן הכבד לאחר שנתעכל שם המזון, זהו דעת גאלינו"ס. ויש שנסתפקו בזה אם נזונית האסטומכא אם לא, מפני שאין האברים נזונים מן המזון ההוא עד שיהפך לדם בכבד, אם כן אינה נזונית מן המזון ההוא עד שלא ישתנה בכבד לדם ויתבשל שם., והחלקים האמצעיים נזונים שוה בשוה משניהם יחד, והאסטומכא אע"פ שהיא צריכה לגוף, וזה הוא לצורך גדול, לא חשבוה מן האברים השרים לפי שהיא כמו האופה והתנור שאינם שרים לבית, ובספר הפרקים מנה אותה מן האברים השרים

וחבור מזג האסטומכא נכר וידוע מפעולתה ומן המאכלים הנאותים לה. מפעולתה, כי כשהאסטומכא מבשלת היטב המאכלים הדקים והגסים וכח עכול רב בו מחפץ האכילה וחפץ ומתענג במאכלים רכים חמים, ואינו יכול לסבול רעב, יורה שהיא חמה והמזון הדק יתעפש בה, וכשתהיה קרה אינה מבשלת מאכל גס ומכביד עליה מאד ומשתנה שם ללחות חמוצות וחפץ ונהנה במאכל קר, וחפץ האכילה לא רב בה. ובעל האסטומכא היבשה יצמא מהרה ומעט שתיה יספיק לו, ואם ירבה לשתות מוליד תנועה בבטנו, ומתענג במזון יבש. האסטומכא הלחה תחפוץ מאכל לח ומאכל מעט מבושם מן המאכלים הנאותים לה, כי הדברים הקרים יזיקו לה אל האסטומכא הקרה, וכן ההפך, וכן הדבר מן הדברים היבשים והלחים. וזה שאמרנו שהיא מתענגת באיכות הגובר עליה, זהו כשיהיה האיכות טבעית בה, אבל אם יהיה האיכות ההוא מקרי יהיה הדבר בהפך, כי האסטומכא היבשה במקרה תתענג מדברים לחים, והלחה במקרה תחפוץ הדברים היבשים

המעיים הם מחוברים משני עורות וחוטיהם נמשכים ברחב בלבד, כי כח הדוחה חזק בהם, ועל כן יצטרך למשוך הרחב ואין כח המושך רחב בהם כי שפע המזון אשר באסטומכא נדחה בהכרח אל המעיים לרב כבדותו, ולחוזק הכח הדוחה אשר בה. ולזה לא יצטרך הכח המושך להם, , וע"כ אין בהם המשך הארוך, והעור הפנימי בו ליחה דבוקה מחזקת כל הפנימית, והוא כמו הטיח לקיר הבטן. ועוד מפני שיצא המזון משם במהרה מפני חלקות הליחה שהיא חלקה. ומספר המעיים הם ששה, שלשה מהם הם הדקים העליונים, ושלשה מהם גסים והם התחתונים, והם עומדים נכרכים בעגול למען יתעכב שם המזון עד שיקח הכבד מהם כל צרכו, ועל כן כתב אריסטוטלוס על בעלי חיים אשר מעיהם עומדים ישרים, שהם גרגרנים. ויש להם שתי עורות כדי שיהיו חזקים, ועוד כי הכח הדוחה יהיה יותר חזק בענין הזה, והמעי הראשון מן הדקים הוא המעי המתחבר לאסטומכא, ונקרא המעי השנים עשר, כי כן מדתו בכל איש ואיש כמדת אצבעותיו או גסים או דקים, ואחריו המעי הצר, ושני המעים האלו הם עומדים ישרים, ויש להם פיות ושבילים למשוך הכבד המזון מהם יותר משאר המעים, ואחר המעי הזה מעי אחר ונקרא דק ורחב, שלשת המעים האלו כשיעור רוחב המעי הנקרא שוער, ואחריו המעי הנקרא סומ"א והוא מעי רחב, ויש לו מבוא באשר יכנס לתוכו המזון לפעמים ואין לו מוצא, והוא דומה לשק או לכיס. ויש לו פה אחד יכנס בו מן המזון ויצא אחר כן בדרך אשר בא בו, והוא מונח בצד הימין, ואחריו המעי הנקרא ישר ויש לו חלל גדול ורחב אשר יתכנס שם רפש ופסולת המזון כאשר יתקבץ השתן במקוה, וקצה המעי הזה הוא מוצא בית הרעי, ועליו עצב אחד לבל תצא הצואה פתאום בלי רצון:

ויש למעיים האלה שתי תועלות, האחת שהם דרך למזון להוציאו לחוץ, והשני שיש בהם גידים דקים כשער ובהם מושך הכבד המזון הלבן מהם. ואומרים חכמי הרפואות, כי לא ימשוך הכבד כי אם