שער השמים סא

והחדות החומר שלהם הוא דק וחלוש. והסבה האחרת כי בתחלה יחתוך האדם המאכל ואחר כן יטחון אותו, ובשנים הדקות הרחבות יחתוך המאכל, והילד מתחלה יחתוך המאכל קודם שיטחון אותו, כי בחתיכתו אין בו טורח כל כך כמו בטחינה, ועוד כי בתחלת זמן אכילתו לא יצטרך לטוחנו כי ירגילוהו במזון לח מאד ומבושל היטב או לעוס בפי אמו, ועל כן די לו בשנים הדקות לחתוך המאכל ההוא ולא יצטרך לטוחנות, והטבע אינו עושה דבר לבטלה, ועוד סבה אחרת וכי בתחלה חום הולד מועט וחלוש וחום המועט לא יוכל להצמיח כי אם דבר מועט, ואחר כך יתרבה חומו ויצמיח דבר גדול

ושני הילדים הן נופלות לאחר זמן מרובה, והסבה חמרית בזה פועלת, כי השנים הנולדות מתחלה הן מטבע דק וחלוש, כמו שזכרנו כי מחומר דק ורך נבראו ולא יוכלו להיותן חזקות, ועל כן יפלו ויצמחו אחרות תחתיהן חזקות מטבע חומר חזק, ועוד כי החומר הקשה והחזק דוחה החומר הדק והחלוש ומשליכו לחוץ ועל כן יפלו השנים החלושות כי החומר הקשה דוחה אותו, כמו שערות הילדים הנופלות מתחלה שהן מעשן וממותר דק ויצמחו אחרות תחתיהן שהן מעשן ומחומר עב

ועוד טעם אחר וסבה חכליתית, בתחלה השנים הן דקות וחדות והדבר החד ביותר ישחק ויחלש מהר, ועל כן נצרכו להחליפן להיטיב אותן ולהיותן גדולות וחזקות

והשנים הן משלשה ענינים, הראשונות הדקות . והרחבות הם לחתך המאכל, ואחריהן השנים הנקראות כלביות שהן יותר חזקות ועבות ורחבות מן הראשונות, ואחריהן השנים הטוחנות. וכשהמאכל נחתך בתחלה הולך אל השנים הכלביות לטחון בהן קצת טחינה לשבר האוכל, ואחר כן ימשוך המאכל אל הטוחנות לטחון טחון הדק עד אשר דק. והשנים הגדולות הן נברשות קצתן בשרש אחד כמו השנים הרחבות, וקצתם בשני שרשים כמו השנים התחתונות, וקצתם בשלש כמו העליונות. והוא כן לשתי סבות, האחת מהן כי השנים העליונים הן תלויות וצריך להן חוזק גדול יותר מן התחתונות שהן קבועות וקיימות. והסבה האחרת כי השנים העליונות הן כמכתש, והתחתונות הן ככלי המכתש שמכות על העליונות, והמכתש צריך חוזק גדול מכלי המכתש ובימי הזקנה יפלו השנים בסבת יובש כמו שיפלו השערות ג"כ בסבת היובש הגובר עליו בעת ההיא, וכן יקרה לצמחים שיפלו ויבולו בעת היובש ויארע להן חולי רע מרוב לחות מזונו ומפני מעוטו, ויזיק להן כאשר יזיק רוב המים לצמחים ומעוטן, ובתחלה יפלו השנים הטוחנות מפני סבות רבות. האחת מהן מפני רוב הטורח אשר טרחו בטחינת המאכל הן חלושות יותר מן האחרות שלא טרחו כל כך, והסבה האחרת מפני שנחלשו כחותיו נתמעט מזונו ולא יצא ממנו מותר עב וקשה שיזונו השנים הגדולות והחזקים ממנו, כי מזון האברים כלם דומה כל אחד ואחד לטבע האבר שנזון בו. אך במקרה החולי יפלו השנים הדקות קודם הטוחניות לפי שאין נשרשות כל כך, וי"א כי אף בימי הזקנה יפלו הדקות קודם הטוחנות

ותועלת בריאת השנים היתה לדברים רבים, האחד מהם לחתוך המאכל ולטחון אותו, והאחד שהן אחד מכלי הדבור שיש אותיות שאין נחתכות כי אם בשנים והן ידועות, והאחד שהן לנוי ולתפארת, והדבר האחר שהן מגינות על הלשון והחיך ועל כל אברים הפנימיים מן הקור החזק ומן החום הגדול שלא יכנס בתוכו פתאום, ופעמים יצאו שנים בימי הבחרות בסוף כל השנים

הלשון, האבר הזה הוא מבשר רך ואספוגי, והוא מבשר לבן דק, ומפני רוב הגידים אשר בו מתאדם, ומפני זה לאחר בשולה שנחתכו הגידים יהיה הבשר לבן, והוא כלי חוש הטעם

וכתב אריסטוטלוס כי ההרגש הוא בחודו של לשון, ומקום הרחב שלה הוא במעט ההרגש, ואחרים אומרים כי החוש ההוא הוא בלשון ובחיך במקום נגיעת חודו של לשון. וזה החוש הוא גם יותר מכל החושים שהזכרנו, ולא ירגיש בדבר הנטעם עד שידבק בו, מה שאין כן בחוש הראות והשמע והריח, והוא מימיי, ולפי שפעולתו אינו רק לצורך הנכנס באסטומכא היתה השגתו קטנה וקצרה יותר משאר ההרגשות, וכן החיך, ויספיקו אלו שני האברים לפי שהם קרובים לאסטומכא

ומספר הטעמים הם ט', המר והמתוק והחמוץ והמלוח והדשון והחריף והקובץ והעפיץ והתפל, וכאשר אמרו החכמים כי המתוק והמלוח והמר הם עיקר ושרש לכל הטעמים והאחרים מורכבים מהם, הדשון הוא תערובת המתוק והמליח והחריף, והקובץ והעפיץ מתילד מן המתוק והמר, והרגש חוש הטעם היא ראיה ברורה על כחות הסמים איזו חם ואיזו קר, יותר מראית חוש הראות וחוש הריח, כי הראיה מן הריח יותר חלושה מכולם

ויש בלשון שני גידים יוצאים מתחת הגרון ובהם ימשוך הרוק ויביא אל הפה, ועל כן נקראים גידי הרוק, ובשרש הלשון יש שם בשר שמן ומתילד שם הרוק, ועל כן נקרא הבשר השמן ההוא מוליד הרוק, ולחות הרוק הוצרך אל הפה לשרות את הגרון והלשון והחיך, שאם יתנגבו ויתיבשו לא יוכל לבלוע המאכל ולא לדבר, וכן כתב החכם אפוקר"ט, הלחות אשר בפה היא מהתכת המאכל. ואבן רש"ד כתב כי תועלת הריר הוא לרכך את הדברים הנטעמים עד אשר ירגש טעמם בפה. וכן כתב אבן צינ"י שתועלת הריר כדי שיכניס הדבר הנטעם אל הלשון, כי הלשון אספוגית ומקבל דבר לח והריר מלחלח אותו, ועוד אומר טעם אחר כי מפני רוב תנועת הלשון הוצרכה ללחלחה כדי שלא תיבש מפני התנועה כי התנועה מיבשת

ותועלות הלשון הן רבות, האחת לטעום, והאחרת ללעוס המאכל בחיך, והוא אחת מכלי המאכל, והאחרת לדבר כי זולת הלשון אין אדם יכול לדבר, ולשון מין האדם היא נאותה לדבור