שער השמים ס

ואמר אחד מהחכמים שאם יהיו נקבצים אנשים מעט בחבורה אחת ירגישו בחוש השמע יותר משיהיו רבים, שדפיקת הקול מתפשטת ומתפזרת בין כלם ולא יגיע לכל אחד כי אם מעט, אבל אם קצת חרשים לא ימנעו לשומעים הרגשתם והרי הם כאלו אינם. ונעשית האוזן מעור ומבדלים, שאם היתה כולה מעצם היתה דפיקת האויר הדופקת שם גדולה וחזקה ויבעת לקול ההוא, כי הקול החזק יבעית השמע, ואם היתה האוזן מבשר היתה רכה ביותר והאויר הדופק שם לא היה לו קול ולא היה מושג לאזן, ועל כן נבראת מדבר מורכב האמצעי בין עצם ובשר, שלא יהיה קשה מאד ולא רך אלא בינוני

ויש בני אדם שיש להם שער רב באזנים ויש שיש להם מעט ומורות טוב השמיעה, והאזנים הבינוניות מורות טוב השכל, והגדולות מורות סכלות וכתב אחד מן החכמים, כי תעלה העקומה בחולית האזן היא שמירה לבל יכנסו באוזן מן הרמשים והשרצים הקטנים בעת השינה. ותועלת האוזן לבד שהוא כלי השמע יש לה תועלת אחרת שהיא אחת ממוצאי מותרות המוח כמו מוצאי הנחירים והעינים, כי אע"פ שהם כלי חוש הריח והראות הם מוציאות מותרות המוח, כי מן הנחירים יצאו מותרות עבים כמו רוק עבה ועשן גדול היוצא דרך עפוש, ומן העינים יצאו הדמעות ובם מלח, ויש עוד להן תועלת להגן על הרקב

הנחירים, נחלקו חכמי המחקר בחוש הריח, אריסטוטלוס וסיעתו הסכימו כי הנחירים הם כלי הריח, כי בהכנס הריח העשני בחלל הנחירים מיד ירגיש בריח ההוא, , והריח יכנס שם דרך נשימת הנחירים אשר שואפים הרוח, והנשימה ההיא תעורר ותניע הנחירים לקבל הריח, ומין החתיכות הקטנות הדומות לראשי הדדים אשר הם בראש המוח הם כלי הריח ע"י שאיפת האויר שם כמו שכבר חשבו אחרים, שאם היה הדבר כן יהיה האדם מרגיש ריח המאכל כשהתחיל להתעכל באצטומכא שלו דרך הנשימה היוצאת מן הפה, שהרי יש שם נקב בחיך עולה דרך החתיכות ההם, אך מפני שאין הנקב ההוא מגיע לחלל הנחירים איננו משיג הריח ההוא, ומביא ראיה כי הנחירים הם כלי הריח, כי בהיותם סגורים לא ירגיש הריח ובהפתחם מיד ירגיש בריח, ומקצת חכמי הרפואות חולקים עליו בזה ואמרו כי אותן חתיכות קטנות הדומות לראשי דדים הם כלי הריח ובהגיעו שם ע"י נשימת הרוח יקבל הריח ההוא וירגיש ולא בהגיעו קודם לכן דרך הנחירים, ומביאים ראיה על זה כי אם יעצור אדם נשימתו ויכנס בבית מלא מעשן שיש בו לא ירגיש בו ואף אם הנחירים מתמלאים מעשן הריח ההוא, ואם היו הנחירים כלי הריח למה לא ירגיש הריח בהגיעו לנחירים אלא מפני עצירת הנשימה לא יוכל העשן ההוא לעלות עד החתיכות ההם, גם מסגירת הנחירים מביאים ראיה, כי הריח נרגש דרך נשימתם וע"ז כשהם סגורים לא יוכלו לשאוף הריח ולא יריח, ואלו הראיות ידחו אותם סיעת אריסטוטלוס כן, שאין הריח נרגש בכח הנשימה, שא"כ אף על פי שהנחירים נסגרים ואין יכולין לנשם למה לא ירגיש בנשימה העולה דרך הפה שם שהרי נקב החיך דרכו לחתיכות ההם, אך הנשימה אינה עושה פעולת הריח בעצמה כי אם במקרה כמו שזכרנו למעלה, כי תניע בחזקה ותעורר הנחירים לקבל הריח, ועוד כי האד העשני הנכנס שם כבר נתך ונפסד ועולה אל המוח עם יתר העשנים ונמוח שם, ועל כן צריך נשימה שיכניס מן האויר המונח תמיד בלי הפסק. ואבן רש"ד הביא ראיה אחרת שאין השאיפה ראיה ושראשי הדדים הם אינם כלי הריח, שאלולא כן בבעלי חיים שאינם מתנשמים כמו הדבורים והנמלים למה יריחו

ותועלת הנחירים הם רבות מאד, האחת מהם לשאוף הרוח מקצתו לריאה לנפח על הלב ולקרר את חומו ולהוציא העשן הגדול משם, כמו פעולת הנשימה הנכנס דרך הפה, והאחרת שהן כלי הריח או הן דרך לריח, ותועלת אחרת לגרש משם שפעת מותרי המוח כמו רוק העב ועשן היוצא דרך עטוש. וכתב אריסטוטלוס בספר בעלי חיים כי מדרך האחת אשר באף יוצא הרוח ובדרך האחרת יכנס שם. ועצם הריח הוא אד העשני נתך מן הגוף בעל הריח ומתערב באויר ונכנס בנחירים ומשם נכנס אל המוח, והדמיון מקבלו פתאום ומבחין אותו ותופס תכונתו כמו שמקבל ומרגיש בהרגשה מפני שאר החושים

השפתים הם מטבע מורכב בין עור ובשר וגידים, והרוב הוא הגידים ועצבים ועל כן ההרגש רב בהם, כי כח ההרגש רב בגידים ובעצבים, ועל כן נבראו כלי ההולדה מן הזכר והנקבה מגידים ועצבים, כי מפני חוזק ההרגש שבהם האדם נהנה מהם יותר, וע"כ החושקים והאוהבים מנשקים זה לזה בשפתותיהם. והן נבראות לתועלות רבות, האחת להגין על השנים מקור ומחום, והאחרת לצורך השתיה שהן מקבלות המשקה ומשמרות אותם באומד וצמצום, והאחרת שעוזרות לדבור, והן אחת מכלי הדבור, כי יש אותיות שאין נחתכות כי אם בשפתים והם בומ"ף, והתועלת האחרת לנוי הפנים ולתפארת

השנים הם מטבע קר ויבש ומטבע העצמות, והטבע התחכם בהם שלא נבראו בעת יצירת העובר מפני שיזיקו לאם בעת יניקתם, ועוד שאם כן נבראו לבטלה שאין הולד נזון במזון יבש שיצטרכו לו השנים לחתך המאכל ולטחון אותו, והן נבראות ממזון עב וקשה וחום הלב מהיניקה תצמיח אותם ויוציאם, ועל זה תמצא ילדים שיוצאים שניהם קודם מהר מילדים אחרים שמאחר זמן יציאתם, והסבה בזה חום החלב, כי היונקים חלב חם יותר מהאחרים ממהרים להצמיח שניהם, והיונקים חלב קר מאחר זמן צמיחתם, ובתחלה נבראו השנים החדות והרחבות קודם הכלביות והטוחנות מפני שתי סבות, האחד שהולד בתחלתו הוא מטבע לח ורך ולא יזון כי אם במזון לח ולא יוכל לצאת ממותר מזונו דבר חזק ועב וקשה, עד שיזון במזון יבש ואז יצא ממנו מותר עב וקשה שהוא חומר השנים הטוחנות. אך השנים הדקות