שער אפרים צו

התוס' הוא דידירוה שלא תאכל ככר זה כו' ותאכל לאלתר כו' ואם כן אין החכם יכול להפר כו' הואיל וכבר נעשה האיסור כו' ולפי מה שכתבתי במשמעות דברי הרשב"א הנ"ל דאף אם תאכל לאלתר בפנינו ויפר לה הבעל לבסוף אינו מועיל למפרע בעבור שמגיז גייז אבל מ"מ החכם עוקר את הנדר ויכול להתיר הנדר למפרע אף שכבר נעשה האיסור וא"כ קושי' הגמ' נכונה במה שמקשה וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם כו' וקושיות התוס' אינו כלום. ואפשר לישב דסברת התוס' הוא אף שבאמת החכם עוקר הנדר כו' היינו לפטור מקרבן וממלקות וכמ"ש הרמב"ם אבל כשאין עליו קרבן או מלקות כגון שעברה במזיד בלי התראה אינו מועיל שום שאלה ולכן מקשי' התוס' שפיר דידירוה על ככר זה וא"כ מאי מקשי וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו'. וכד מעיינת בגמ' דשבועות פ"ג דף כ"ח תמצא שמוכח כן לכאורה שם כשעברה על השבועה אינו מועיל שאלה לפוטרה מן העונש רק במקום ששייך קרבן או מלקות דמסיק שם אמימר אמר אפי' אכלה כולה נשאל עליה אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות ויש לדקדק בגמ' הלא תמצא שעבר במזיד ואכלה ואינו מחוסר מלקות כגון במזיד בלי התראה וא"כ אי ס"ל לאמימר דשאלה מועלת אפי' לפטור מן העונש אלא ודאי דשאלה אינה מועלת לפוטרה מן העונש הואיל וכבר עבר ומ"ש הרשב"א שבעל מגיז גייז וחכם עוקר הנדר קושטא דמלתא נקט דהיינו אפי' במקום שיש קרבן או מלקות אמנם זולת זה דברי התוס' צריכין ישוב במ"ש וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש דילמא אזלא כו' ולר"א דאמר כו' שיכול להפר כו' א"ש כו' דאיכא למיחש כו' ע"ש. וקשה ע"ז האיך אמר דאתי שפיר הלא תינח הקושיא ראשונה מתורצת בזה דמקשי' וא"ת וידירוה אבל הלא מ"מ הקושיא שניה הא דפריך וכן קשה בסמוך אינו מתורצת בהא דר"א כו' דמ"מ קשה מאי מקשי וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם וידירוה שלא תאכל כו' ובהבנת דברי התוס' נלע"ד לפי שיש עוד לפקפק בקושית' שהקשו בהא דפריך וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם לפי הבנה זו דקושיות התוס' דמאי מקשינ' וליחוש כו' דידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וא"כ לא תוכל לילך עוד לגבי חכם כו' הלא לפי הבנה זו קושיות התוס' אינו קושיא דלפי מאי דאמר רב הונא דנישאת אין מדירין אותה כלל וא"כ אינו מועיל במה שידירוה על ככר זה וע"ז מקשי הגמ' שפיר וליחוש ואינו קשה מאי מקשי וליחוש דידירוה כו' הלא לפי דברי רב הונא דבניסת אין מדירים כו' ואינו מועיל שידירוה כו' ונלע"ד דהמשך דברי התוס' בקושיא הראשונה כך הוא וא"ת וידירוה שלא תאכל ככר זה כו' וא"כ למה נישאת אין מדירין אותה הואיל והבעל יוכל להפר הלא אם מדירים אותה על ככר זה אין יכול להפר וא"כ למה מקשה המקשן אח"כ ניסת מ"ט כו' כי לא ניסת נמי כו' הלא היה יכול להקשות מיניה וביה הכל בניסת דמ"ט בניסת אין מדירין אותה הלא יכולי' להדירה ע"ז הככר כו' ולפ"ז א"ש הא דמקשה התוס' אח"כ וכן קשה בסמוך דפריך וליחוש כו' ור"ל דמקשי בסמוך דפריך וליחוש כו' ע"ז מקשי' התוס' דעדיפ' מיניה הו"ל להקשות הכל בניסת למה אמר בניסת אין מדירין אותה דידירוה על ככר זה כו' וא"כ הא דמקשים התוס' וכן קשה בסמוך היינו דומיא דקושיא הראשונה וע"ז כתבו התוס' ולר"א דאמר בפ' נערה כו' אתי שפיר כו' והיינו פירושו דשני הקושיות א"ש בהא דר"א כו' ולפ"ז מתורץ ג''כ הקושיות שהקשיתי בתוס' לפי דעת חידושי הרשב"א הנ"ל בזה שמקשים התוס' וכן קשה בסמוך. ויש עוד לדקדק בסוגיא זו בהא דמקשה בגמ' כי מינסבא מפר לה בעל וקשה למה לא מקשה אמתני' בלא רב הונא דאמרי' התקין ר"ג שתהא נודרת ליתומים מה הועיל ר"ג בתקנתו אי איירי בניסת אלא יפר לה בעל ואי איירי בלא ניסת הלא יש לחוש דלכי מנסבא מפר לה כי המקשה לא ידע מזה שאין הבעל מפר בקודמים. ולכאורה יש לישב הקושיא הזאת די"ל בלא רב הונא ל"ק אמתני' כי במתני' י"ל דאפי' בניסת מדירין אותה ברבים וכמ"ש ר"נ אבל רב הונא שאינו מחלק בין ברבים לשאינו ברבים רק בין נישאת ללא נישאת א"כ קשה בניסת אמאי אין מדירין אותה אמנם יש לישב קושי' הזאת במ"ש התוס' אח"כ ד"ה וליחוש כו' דמתני' איכא למימר שנדיר אותה ע"ז הככר כו' וכמ"ש התוס' כנ"ל א"כ קשה למה הקשו התוס' קושיתם על וליחוש ולא הקשו על הא דמקשה כי לא נמי כו'. ויש בסוגיא זו כמה קושיות ולא ראינו להאריך בזה וכתבתי הנ"ל לפי שראיתי להרב הגדול מהרי"בל בח"ג בחידושי גיטין שלו שהרגיש בקושיא הנ"ל דבר"א לא מתרצא הקושיא שהקשו התוס' וכן הא דפריך בסמוך וליחוש כו' וכתב וצריך לפרש דבמאי דקאמרי התוס' דלר"א א"ש היינו הקושיא הראשונה אבל קושיא השנית במקומה עומדת וזהו דחוק מאוד ולענ"ד דברי התוס' נכונים הם וראיתי בתשו' מהר"י טרא"ני ח"א סי' קמ"ב שכתב וז"ל ועוד קשיא לי דבהל' אישות כתב הרמב"ם (בפי"ו) דין האלמנה שבאת לגבות כתובתה דתנן כו' התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה ופרכינן וליחוש דלמא אזלא לגבי חכם לה ופרקינן לה אליבא דרב הונא קסבר צריך לפרט את הנדר ומיהו אליבא דר"נ דס"ל א"צ לפרט את הנדר מסקינן לבסוף דמדרינן לה עד"ר ואם הרב ז"ל היה פוסק כן כר"נ דא"צ לפרט כו' היה צריך להעמיד משנתינו בנדר עד"ר והוא סתם וכתב כלשון המשנה נודרת ליתומים כל מה שירצו ולא פירש שצריך להדירה עד"ר עכ"ל, ע"ש ומדברי ברי"בי ניכר במ"ש שצריך להעמיד משנתינו עד"ר היינו ג"כ שלמד אליבא דר"נ דמשני דמדרינן לה ברבים וקשה ע"ז הניחא כו' וצ"ל דמדרינן אות' עד"ר ולפי מ"ש לעיל לתרץ קושיות מהרא"ש אין דבריו מוכרחים כי נוכל לתרץ אליבא דמ"ד דיש לו מוקמינן למתני' שמדירים אותה על זה הככר כו' וכמ"ש לעיל ודברי מהרי"ט המה כסוגית התוס' והרא"ש הנ"ל ובעיקר קושיתו של מהרי"ט במ"ש דאם הרמב"ם היה פוסק כר"נ כו' למה לא פי' שצריך להדיר' עד"ר והוא סתם כלשון המשנה דנודרת ליתומים כל מה שירצו כו' נפלאה בעיני מאד הפלא ופלא שנסתפק בלשון הרמב"ם אם הוא פוסק כר"נ או כרב הונא והוכיח שאינו פוסק כר"נ דא"כ היה לו לפרש דמדרי' אות' עד"ר הלא מפורש בהדי' בדברי הרמב"ם שפוסק כרב הונא ודלא כר"נ שהרי שם בפי"ו מהל' אישות בדין האלמנה שבאת לגבות כתובתה כתב הרמב"ם בזה הלשון כשמשביעין הב"ד או היורשים את האלמנה כו' עד היו נמנעים מלהשביע' כו' עד ואם רצו היתומי' להדירה נודרת להם כל מה שירצו כו' ואם נישאת קודם שתשבע כו' אינה נודרת ונוטלת שמא יפר לה הבעל כו' עכ"ל ע"ש וא"כ זהו ממש כדברי רב הונא שסבר דבניסת אין מדירין אותה דמפר לה בעל ולאפוקי אליבא דר"נ שסבר דמדירין אותה אף בשנישאת שהרי ר"נ סבר בגמ' כן ומזה מוכרח ג"כ שסבר הרמב"ם שצריך לפרט את הנדר דהלא אליבא דרב הונא מסקנת הגמ' שצריך לפרט את הנדר. ותמהני מאד על רב מובהק כמותו שלא ראה מ"ש הרמב"ם בסיפא הא דבניסת אין מדירין אותה וזהו כרב הונא ובאמת מתוך דבריו משמע שלא היה מעיין באותו פעם בגוף לשון הרמב"ם שהרי כתב רק לשון הגמ'. אמנם מה שרצה מהרי"ט להוכיח שפוסק דלא כר"נ דאם היה פוסק כר"נ דא"צ לפרט כו' היה צריך להעמיד משנתינו בנודר עד"ר והוא סתם אינו הוכחה כ"כ דבמ"ש הרמב"ם דנודרת ליתומים כל מה שירצו נכלל הכל דהיינו שמדירים אותה כל מה שירצו היתומים באופן שלא יהיה היתר אף שבאמת מוכח בהדיא אף שפוסק כר"ה דבניסת אין מדירין אותה לפי שמפר לה בעל אבל בשלא ניסת דדילמ' אזל' לגבי חכם כו' אין כאן הוכחה בדברי הרמב"ם שסבר לפרט את הנדר מכח מה שהשמיט הרמב"ם דמדרינן לה עד"ר שהרי במ"ש ונודרת ליתומים כל מה שירצו נכלל הכל. ותדע שהרי כתב הרמב"ם בפי"ו מהל' אישות וז"ל הערב לאשה בכתובתה כו' המגרש אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע כתובתה מן הקבלן כו' שמא יחזירנה וכן המקדיש את נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע כתובתה וא"כ קשה ג"כ למה לא כתב דמדירין אותו עד"ר שלא יוכל להתיר עצמו והמ"מ כתב שם שהוא גמ' פרק גט פשוט ושרש"י פי' שם שמדירים אותו עד"ר כו' וקשה למה השמיט הרמב"ם שמדירים אותו עד"ר אלא שסמך עצמו על הגמ' וזהו דרכו בכמה מקומות וה"ה במ"ש נודרת ליתומים כלל הרמב"ם הכל דהיינו שמדירים אותה באופן שלא יהיה הפרה לאותו הנדר. באמת בטא"ה סי' ק"ב כתב וז"ל הערב לאשה בכתובתה וגירשה בעלה ואין לו נכסים ותובעת כתובתה מן הערב לא יתן לה אא"כ ידירנה בעלה הנאה עד"ר שאין לה התרה כו' נשמר מזה וכתב בהדיא שידירנה בעלה עד"ר ואינו קשה על הטור שכתב אח"כ וז"ל וכן אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כו' אא"כ ידירנה כו' ולא כתב שידירנה עד"ר כמ"ש גבי ערב די"ל שסמך הטור על מה שכתב לפני זה גבי ערב אבל על הרמב"ם קשה למה השמיט בשני הבבות הא דמדירין אותו עד"ר אלא צ"ל כמ"ש וה"ה במ"ש נודרת ליתומים כל מה שירצו וכמ"ש לעיל. וזולת זה דברי הרמב"ם תמוהים הם בזה במ"ש וכן המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ידירנה הנאה כו' כי זהו במחלוקת שנוי' בערכין פרק שום היתומים ר' אליעזר ור' יהושע והרמב"ם פסק כר"א ודלא כר"י וזהו דלא כהלכתא ועיין בזה בפ"ז מהל' ערכין ובכ"מ שם ובאשר שזהו חוץ לגדר שיטתינו לא ראיתי להאריך בזה כעת. כלל העולה מכל מה שכתבנו דדברי ר"ת נכונים הם ומיוסדים על אדני פז סוגיות התלמוד דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה כההוא מיקרי דרדקי. והר"ן בתשו' חש לדברי ר"ת בסי' ל"ח גבי אלמנה שאסרה איסור על נפשה עד"ר וגם מהריב"ל בח"א כלל ה' חש ג"כ לדברי ר"ת וכן בתשוב' המיוחסות להרמב"ן בכמה מקומות וכן בשאר פוסקים וא"כ בנ"ד שמבואר בהסכמה שקיבלו עליהם באלה ובשבועה עד"ר כו' וא"כ אין לו התרה, ואף אם נאמר דרוב פוסקים הסכימו שלא כדברי ר"ת ולכל דבר מצוה יש לו התרה אבל מ"מ כולם כאחד עונים ואומרים דנדר שהודר עד"ר אין התרה כ"א לדבר מצוה ולא לדבר הרשות וא"כ בנ"ד הוי לדבר הרשות ואין לו התרה. אמנם כד מעיינת בנ"ד תמצא שיש היתר לנ"ד דלא דמי נ"ד לנדר שהודר עד"ר שאין לו הפרה דהלא כבר הקדמנו סוגיא דהשולח דקי"ל כרב הונא דבניסת אין מדירין אותה מ"ט דמפר לה בעל והקשו בתו' שם וא"ת וידירוה עד"ר דאין לה הפרה כו' וכתבו וי"ל דלענין נדרי אשתו אין חילוק בין ברבים לעד"ר וכיון דלרב הונא ברבים יש לו הפרה ה"ה עד"ר דכיון שאינה תלויה בדעתה כו' וכ"כ הרא"ש והרשב"א ורי"ו ושאר פוסקים וכתבו התוס' והרא"ש והטור דנדרים וחרמי' שמטילים הקהל לא מקרי עד"ר אע"פ שאמרו ע"ד המקום ויש להם התרה בלא פתח וחרטה לכך נודרים ומתירים בעצמם עכ"ל והטעם כתב הריב"ש בשם הרשב"א בסי' קע"ח וכן שאר פוסקים וז"ל הרבה נבוכו מן הראשוני' ז"ל בחרמי ציבור איך הם ניתרים בלא פתח ובלא חרטה וכן אין אדם מתיר את נדרי עצמו שנא' לא יחל דברו אלא שאמרו כיון שנהגו הם עצמם להתירם כו' הרי הם כאלו התנו בשעת החרם שיוכלו להתירם כשירצו כו' וזהו דומה להפרת הבעל וכטעמי' דרב פנחס דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כו' וא"כ דיכולים להתיר חרמי צבור שזה דומה להפרת בעל וכבר הקדמנו בשם התוס' והרא"ש שפוסקים דלגבי הפרת הבעל אין חילוק ויכול להתיר אפי' עד"ר וה"ה בחרמי צבור וכ"כ הריב"ש בשם הרשב"א שם בסי' קע"ח וז"ל ומתשו' הרשב"א נראה שאפילו אמרו עד"ר שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם בעצמם אפי' לדבר הרשות. ואף ע"פ שמתשו' הרשב"א שמביא הב"י בסי' רכ"ח על מ"ש הטור גבי נדרים וחרמים שמתירים לעצמם כו' נראה מדבריו שהרשב''א סבר