שער אפרים צז

דצבור אינם יכולים להתיר חרם שהחרימו עד"ר וז"ל הב"י בשם הרשב"א בתשו' על צבור שהחרימו עד"ר להתנהג בחילוק המס בענין פלוני ואח"כ נתחרטו כיון שהחרימו עד"ר הרי גילו דעתם: שלא ע"ד המנהג הנהוג בקהלות החרימו אלא ע"ד דין התורה כו' ולפיכך איני מוצא היתר לחרם הזה כו' ע"ש וא"כ מוכח מתשו' הרשב"א דאין לו הפרה בחרם שהחרימו הקהל עד"ר וזהו סותר מ"ש הריב"ש בשמו. ויש לישב שמ"ש הרי"בש בשם הרשב"א בתשוב' איירי במקום שיש מנהג שהקהל מתירים חרמי צבור בעצמם אפי' אם החרימו עד"ר וכן מוכח מתשו' הרשב"א שהביא הרי"בש שמסיים שם בזה הלשון ומ"מ בחרמי צבור יש לו הפרה כיון שנהגו כן דע"ד המנהג הנהוג בקהילות החרימו כו'. ובזה יש לחלק שמ"ש הב"י בשם הרשב"א בהיפך איירי במקום שאין שם מנהג וכמ"ש הרשב"א בתשו' שהובא בב"י כיון שהחרימו עד"ר הרי גילו דעתם שלא ע"ד המנהג הנהוג בקהלות החרימו. ובזה יש לישב ג"כ תשו' הרשב"א שהובא בב"י תיכף אח"ז שסותר התשובה הראשונה וכן משמע בתשו' הרשב"א סי' תרצ"ה בדפוס. ואע"פ שלכאורה משמע מדברי הטור שהקהל אינם יכולים להתיר החרם אשר החרימו עד"ר וז"ל הטור ונדרים וחרמים שמטילים הקהל לא מיקרי עד"ר כו' ויש להם התרה בלא פתח כו' ונודרים ומתירים לעצמם כו' דדייק הטור דלא מיקרי עד"ר ולכן נודרים ומתירים בעצמם דמשמע אם אמרו בפי' שהחרימו עד"ר אינם יכולים להתיר. אמנם יש לפרש דברי הטור דה"פ דנדרים וחרמים שמטילים הקהל ל"מ עד"ר דהיינו אף שאמרו בפי' שמחרימים ונודרים עד"ר אפ"ה נודרים ומתירים בעצמם אף שהלשון קצת דחוק אבל זיל בתר טעמא דהטעם שהקהל מתירים חרם בעצמם הוא מטעם דרב פנחס דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וחרמי צבור דומה לנדרי אשתו והקדמנו שהבעל מפר אפילו נדר שנדרה עד"ר וא"כ מ"ש הטור דלא מקרי עד"ר פירושו ג"כ דאף שהחרימו עד"ר בפי' יכולים להתיר את עצמם. וכתבתי זאת לפי שראיתי בדברי מהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ע"ב שכתב וז"ל ולכאור' היה נראה מדברי התוס' שהסכימו לזאת הסברא (דהיינו לסברת הרי"בש בשם הרשב"א בחרמי צבור שאפילו אמרו עד"ר או ע"ד המקום יש לו הפרה אפי' לדבר הרשות כיון שנהגו כך) שכתבו בפ' שבועות שתים וא"ת דאותם חרמות שאם גזרו ע"ד המב"ה וע"ד הקהל היאך יש להם היתר דאפי' ע"ד הקהל גרידא הוי עד"ר וי"ל דדעת הקהל כך הוא שיתירו כשירצו כו' ומה שמזכירין דעת הב"ה תיקנו הגאונים לחומרא בעלמא דמשמע לכאורה דמאי דמזכירים ע"ד המקום וע"ד הקהל הוא לחומרא בעלמא איברא דאיפשר לפ' הדיבו' הזה בסגנון אחר כו' דע"ד המקום הוא לחומרא אבל כשמזכירים ע"ד הקהל הוא לקולא לומר שיתירו כשירצו אבל אה"נ דאי לא הזכירו ע"ד הקהל רק ע"ד המקום או עד"ר לא אמרי' דלהוי רק חומרא בעלמא ורשאין להתי' אלא העיקר כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתייהו כו' ע"ש הנה באמת במה שנסתפק מהריב"ל אם כתבו בחרמי הקהל ע"ד המקום וע"ד הקהל הוא חמור יותר שכתב בש"ע בסי' רכ"ח בי"ד סכ"ה נדרים וחרמים כו' אע"פ שאמרו ע"ד המקום (וע"ד הקהל) הוא הגהות בעל מפה ומסיים שם ויש להם התרה א"כ מוכח מדבריו במ"ש וע"ד הקהל להחמיר קאתי ור"ל אע"פ שכתבו ע"ד המקום ואפ"ה יש להם התרה ודלא כמהרי"בל דע"ד הקהל הוא לקולא אבל מ"מ לפי מה שנסתפק מהרי"בל בדברי התוס' בחרמי צבור כשאומרים ע"ד המקום או עד"ר אי יש לו הפרה אי לא וא"כ לפ"ז ע"ד המקום ועד"ר דין א' להם וכתב אח"כ מהרי"בל דמדברי הרא"ש בפסקיו נראה שהסכים למאי דכתב הרי"בש בשם הרשב"א כו' והיינו ממאי דכתב הרא"ש בפסקיו הלכך חרמות שאנו מחרימים אע"פ שאנו אומרים ע"ד המקום כו' יש להם התרה כו' והרא"ש שם לא הזכיר ע"ד הקהל וא"כ לפי דבריו שמסכים דעת הרא"ש לדעת הרי"בש הנז' וא"כ ה"ה שדברי הטור ג"כ מסכימים לדעת הרי"בש ג"כ מטעם זה כי דברי הטור לקוחים הם מדברי הרא"ש ועיין ב"י וא"כ מ"ש הטור דלא מקרי עד"ר מוכרחים אנו לומר שפירושו אף שאמרו בפי' עד"ר יש לו התרה ומ"ש דלא מקרי עד"ר פירוש שאין לו דין עד"ר לומר שלא תהא הפרה. אכן כד מעיינת בדברי מהריב"ל תמצא שהוא מסתפק בדברי התוס' וגם בהרא"ש שם אם דבריהם מסכימים לדברי הרי"בש בשם הרשב"א בחרמי צבור אם נדרו והתרימו עד"ר אם הקהל יכולין להתי' וא"כ תמיהני שהקל בנדון שלו על ההסכמה שנתקבלה על כל יחידי הק"ק כל א' לדעת חבירו ולדעת חכמי צפת ולדעת חכמי ירושלים שיכולים הקהל בעצמם להתירה וסמך עצמו ע"ד הרי"בש בשם הרשב"א במקום שכמה גדולים חולקים עליהם הרמב"ן ושאר פוסקים, וביותר שאם אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות אז אינו ניתר כשאר חרמות וגם הרשב"א גופא מודה בזה וכמו שכתב הב"י בסימן רכ"ח בשמו וכן הכריע גם כן בש"ע ובנדון דמהריב"ל היתה הסכמה לדעת קהילות הרחוקות דהיינו חכמי צפת וירושלים כו'. ואם נבא ללמד זכות על מהרי"בל שלא מצד זה הטעם לבד התיר ההסכמה בנדון שלו רק מטעמים אחרים המבוארים שם בתשו' הנ"ל וכמ"ש מהריב"ל בעצמו אחר כך וז"ל ואע"פ שנמצא בתשוב' שנוהגים במקצת מקומות להוסיף בשבועתם ובחרמ' דבר שיראה ממנו כו' שלא יהיה להם היתר כשאר חרמים ומוסיפים על דעתם קהילות הרחוקות עד כאן כו' הא נמי לאו מילתא כו' ועוד טעמים אחרים ע"ש א"כ בנ"ד מאחר שמבוא' בהסכמה שהחרימו עד"ר וע"ד קהלות הרחוקות כמבוא' שם שלא יתירו ההסכמה הנ"ל זולת אשר יתוועדו יחד ג' רבנים מג' קהילות הרחוקות אשר בשום אופן א"א להתועד יחד עד עת קיבוץ גליות במהרה וא"כ כ"ע מודים שאין להם התרה והכרעת הב"י בספרו הקצר כדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה ואע"פ שבעל המפה כתב שם וז"ל וי"א שאפילו אם התנו בפי' שלא יהיה להם התרה אפ"ה יכולין לחזו' ולהתירו וזהו דעת הרא"ש וא"כ משמע שחולק על הכרעת הב"י וא"כ בנ"ד, לפי דברי בעל המפה יש היתר להסכמה זו שהביא דעת הרא"ש. אבל ז"א חדא לפי הכלל המסור בידינו בפלוגתא דרבוותא בדאורייתא הולכין אחר המחמיר וא"כ בנ"ד שהוא ספק חרמים והולכין להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשוב' סימן תקצ"ה וז"ל ולענין מה ששאלת אחר שהיה הדבר מספק אם להיתר אם לאיסו' כו' אם הוא אסור מחמת החרם כו' הזאת ספיקא דאוריתא כו' דע כי זאת ספיקא דאורייתא דאסו' לעבור על החרם וספיקא דאורייתא לחומרא וכן מבוא' בכמה פוסקים. ובר מן דין נראה דבנ"ד גם הרא"ש מודה שאין התרה להסכמה זו שמ"ש בעל המפה בשם י"א דאפי' התנו בפי' שלא יכלו להתירו ע"ז קאי בעל המפה שי"א דהיינו הרא"ש חולק ע"ז ולאפוקי אם אמרו ע"ד הקהלות הרחוקות והוסיפו עד"ר מודה הרא"ש דאין לו הפרה וא"כ בנ"ד אין התרה להסכמה זו. ואף אם נאמ' דדעת בעל המפה בשם הרא"ש הוא גם בעד"ר שיש לו הפרה בחרמי צבור ואף אם החרימו על דעת הקהלות הרחוקות (הוסיפו עוד) ועד"ר יש לו הפרה מ"מ נראה לענ"ד דבנ"ד אין לו הפרה שהרי הפוסקים המקילים יותר בנדון זה הוא הרי"בש בשם הרשב"א סימן קע"ח שהבאתי לעיל ואפ"ה מסיים שם הרי"בש אחרי שכתב דעת הרשב"א שאפי' עד"ר יש לו הפרה כתב וז"ל ומ"מ אם היה הנדר גדר לרבים או סיג לתורה ולדבר מצוה אין רשאין להתיר כו' וא"כ בנ"ד שמבוא' בהסכמ' וכל זאת עשינו לשם שמים לעשות גדר וסיג שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבייש אותן וא"כ כ"ע מודים שאין הפרה להסכמה זאת. אמנם כד נדייק במקור הדינים השייכים להסכמה זו תמצא שיכולין להתיר ההסכמה זו אף שמבוא' בה שקיבלו עליהם עד"ר וע"ד הקהלות הרחוקות וגם מה שמבוא' בה שעשו ההסכמה לשם שמים לעשות גדר וסיג כו. ובמה שסיימתי אפתח לבאר החלוקה הזאת שמבוא' בה שעשו ההסכמה הזאת לעשות גדר וסיג כו' מ"מ נלע"ד דיש היתר להסכמה זו. וראיתי להקדים מ"ש מהריק"ו בשו' ק"פ בענין אם רשאין ציבור לתקן תקנות שלא מדעת כולם במידי דלאו מיגדר מילתא כתב וז"ל ופשיטא שלא מיקרי מגדר מילתא אלא במילי דשמיא שהדור פרוץ לעבור על ד"ת ורוצים לגדור גדר ולעשות סיג כי ההוא בפ' האשה רבא דבעי לאוכחי דב"ד מתני' לעקור דבר מן התורה מדהקריב אליהו בהר הכרמל ואמר מיגדר מילת' שאני ופרש"י לעשות גדר וסיג ותקנה לישראל כי התם שהשיבם ע"י כך מע"א וכן גבי א' שהטיח את אשתו תחת התאינ' ובא' שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו משום מיגדר מילתא כו' ע"ש ודייק מוהריק"ו דלא מיקרי מיגדר מילתא אלא דוקא במילי דשמיא ושהדור פרוץ בזה ולאפוקי אם אין הדור פרוץ לא מיקרי מיגדר מלתא באשר שהוא דבר שאינו שכיח אף שהוא נוגע במילי דשמיא וזהו דוגמת אליהו בהר הכרמל שהיה הדור פרוץ לעבוד ע"א וכן בא' שהיה רוכב על הסוס בשבת בימי יוונים היה ג"כ הדור פרוץ לחלל שבת וכן בא' שהטיח את אשתו תחת התאנה היה ג"כ הדור פרוץ בזנות אף שאין שם איסור גדול רק באשר שהיו פרוצים בזה וכן בעירובין פ"ק גבי מבוי שנפרץ מצידו א"ל רב הונא לא תיפלוג עלאי דרב איקלע לדמחרי"א ועבד עובדא כוותי א"ל רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופירש"י בקעה מצא עמי הארצות היו מזלזלים במצות והחמיר עליהם לעשות סיג ע"ש דמשמע ג"כ משום דהיו מזלזלים במצות ופרוצים בזה. ואף שאמרינן בגמ' פ' כל הבשר וז"ל ורב בקעה מצא וגדר בה גדר דרב איקלע לטטלפושי שמע לההוא איתתא דקאמר' לאיתתא חברתה רבעא דבשרא כמה חלבא בעי לבשולי אמר לא גמירא דבשר בחלב אסור איעכב וקאסר להו כחלא כו', ע"ש דמשמע דבשביל ששמע מאשה אחת דקמזלזלי גדר בה גדר. אבל ז"א דהלא רש"י פי' שם בקעה מצא ראה שהיו מזלזלים באיסו' בשר בחלב והחמיר עליהם דמשמע לא בשביל האשה הזאת החמיר עליהם רק שהיו רובם או כולם מזלזלים וכן משמע בגמ' דקא' אמר לא גמיר' דבשר בחלב אסו' איעכב כו' וקשה למה אמר איעכב כו' אלא שחקר אחר זה אם רבים מקילי' באיסו' הזה של בשר בחלב ולכן אסר להו כחל משום גדר מלתא ובלא"ה משמע בגמ' שלא האשה הזאת לבדה הקילה באיסו' הנ"ל רק שנשים אחרות היו מקילות שהרי אמרינן בגמ' אמר' איתתא לחברת' כו' משמע שהיה פשוט בעיניהם שמותר לבשל בשר בחלב וע"ז קאמ' רב לא גמירא דבשר בחלב אסו' ולכן גדר בה גדר בשביל שהיו פרוצים בזה ולאפוקי בנ"ד אף שכתוב בהסכמה ראינו לעשות גדר וסיג כו' מ"מ אין הדור פרוץ בכך שאינו שכיח כלל זה הענין בפרט בקהלה הזאת וג"כ לא מיקרי כ"כ מילי דשמיא אף שבודאי איסו' גדול הוא לבייש את בת ישראל וכן לא יעשה מ"מ הלא מבוא' בפוסקים ועיין בא"ה סימן נ' וגם בח"מ סי' ר"ז בענין קנס שעושים בשידוכים דלא הוי אסמכתא כי כדי הוא לקנוס צד החוזר בו לדמי בושת שבייש את חבירו וא"כ אין לנו אלא הקנס שמחויב צד העובר לצד המקיים וכאשר פורע הקנס לא מצינו בשום פוסק שיתחייב לו או שיקנוס אותו יותר מהמבוא' בקשרי התנאים וא"כ זהו קצת נגד הדין לפעמים שיש לו איזה טענה על צד שכנגדו שפטור מן הקנס וכמבוא' בתשוב' הרשב"א הובא בטא"ה הנ"ל ואין כאן שום חיוב עליו יותר מהקנס ולא מקרי מגדר מילתא כי מתחלה כל איש ואשה יודעים שקודם שנכנסים לחופה שהרשות ביד כל אחד לחזור בו רק שיתן צד העובר לצד המקיים כפי מה שהתקשר עצמו בקשרי התנאים א"כ לא מקרי כ"כ מגדר מילתא ובפרט לפי מה שהקדמנו שלא שייך מגדר מילתא אלא בדבר שהדור פרוץ ולא במילתא דלא שכיחא ואף שבריב"ש סי' קע"ח מביא ראי' דלמגדר מלתא אין לו הפרה מגמ' דירושל' שחד בר נש נדר דלא מרוחנא אתי לקמיה דרב יודן בר שלום א"ל מאי אשתבעת א"ל כו' לקוביוסטוס קאמינא א"ל