שער אפרים צד

מצוה אפילו נשבע עד"ר והשת' א"ש ההוא דמכות דודאי אונס שגירש לא לקי כו' דדילמא היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו כו' ע"ש ודבריו אינם מובנים לי לכאורה במ"ש אבל אם יבא אליהו ויאמר כו' דהלא סברא זו היא סברת ר' יוחנן בפ' החולץ דף ל"ה ואנן קי"ל דאין הלכה כר' יוחנן בזה דאיתמר שם בסוגיא דהחולץ למעוברת והפילה רי"א אינה צריכה חליצה מן האחים ור"ל א' צריכה חליצה מן האחים רי"א אינה צריכה אבע"א סברא ר''י סבר דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעבר' איפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל תיגלי מילתא למפרע לא אמרי' כו' ואנן קי"ל כר"ל בהני תלת והא חדא מינייהו וכמו שמסיק בגמ' שם וא"כ קי"ל דהא דאם יבא אליהו ויאמר לאו סברא היא וא"כ ה"ה בנ"ד ותירוצו של מהרי"ק במה שרצה לישב הקושי' של ר"ת מהא דאונס שגירש מכח סברא זו דאם יבא אליהו אינו ישוב. אבל כד מעיינת בגמ' דפסחים תמצא שזה אינו דאיתא שם בפ' כל שעה דף ל"ד וז"ל איתמר היסח הדעת ר''י אומר פסול טומאה הוי שאם יבא אליהו ויאמר ויטהרנה שומעין לו רל"א פסול הגוף הוי שאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו ופירש"י דפסול הגוף הוי מעלה בקדשים שנפסלים בכך כו' ואפי' אם יבא אליהו ויאמר כו' וא"כ מוכח משם דר"ל סבר ג"כ דסומכין אהך סברא דאם יבא אליהו ויאמר כו' רק גבי היסח הדעת אמרי' דאין שומעין לו משום דפסול הגוף הוי דהיינו שמעלה עשו בקדשים כו' ודוגמא מה שאמרי' במנחות פ' הקומץ ובגמ' דמצות חליצה גבי יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל כו' אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל וא"כ לפ"ז דברי ר"ל סותרים זא"ז אלא ודאי צריכין אנו לומר דהך סברא דאם יבא אליהו אליבא דכ"ע איתא. וכן מצינו בכמה מקומות בגמ' דגיטין דף מ"ב אבעיא להו מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה כו' ת"ש כו' כהנת שנתערב ולדה כו' הגדילו משחררים זא"ז הכי השתא התם אם יבא אליה ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא קנין כספו קרינן ביה כו' ע"ש. וכן איתא בתוס' בחולין פ' השוחט דף ל"ח ע"ב ד"ה אלא זה פי' למיתה כו' וז"ל ואין להוכיח מכאן דאפי' בידי שמים אפשר לצמצם דקרא איכא למימר דאצטריך אם יבא אליהו ויאמר שבצמצום נעשה כו' ע"ש וכן בגמ' דפסחים דף י"ג ר"א איש ברתות' כו' לדבריכם אף תלויות לא ישרפו שמא יבא אליהו ויטהרם כו' וכן לקמן בסוג' דר"ח סגן הכהנים א"ר יוסי אין הנדון דומה לראיה אבל היאך נשרוף עם הטומאה שמא יבא אליה ויטהרנה כו' ע"ש. וכן בגמ' דבכורות פ' כל פסולי המוקדשי' דף ל"ג ול"ד ע"ש. וא"כ מוכרחי' אנו לומר דמ"ש לעיל ר"ל גבי החולץ ליבמתו מעובר' דר"י סבר שמה חליצה מטעם דאם יבא אליהו כו' ור"ל סבר דלא שמה חליצה לא מטעם דלא סבר הך סברא דאם יבא אליהו כו' רק מטעם דתיגלי מילתא למפרע לא אמרי' וכן איתא שם בגמ' רי"א אם יבא אליהו כו' השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל סבר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן כו' ע"ש א"כ משמע מזה דגם ר"ל סבר דאם יבא אליהו כו' רק שתיגלי מילתא למפרע לא אמרינן וה"ה בנ"ד גבי אונס שגירש ג"כ אמרינן אם יבא אליהו וכמ"ש הגאון מהרי"ק הנ"ל וא"כ תירוצו במה שתי' דברי ר"ת הוא נכון. אמנם מ"מ יש לדחות ולומר שתירוצו אינו נכון דהלא לפי מה שכתבנו אף דר"ל סבר ג"כ הך סברא דאם יבא אליהו ויאמר כו' אבל מ"מ במקום שצריכין אנו לומר שתגלי מילתא למפרע אז לא אמרינן אם יבא אליהו ויאמר וא"כ בנ"ד גבי אונס שגירש לפי דברי מהרי"ק הנ"ל צריכין אנו לומר דאם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו היה לו הפרה לכל דבר מצוה ולכן גבי אונס שגירש לא לקי דדילמ' משעה ראשונה היה דעתו להתחרט משום מצוה זו כו' והיינו ג"כ מאחר שאנו רואים שעתה הוא מתחרט על נדרו וא"כ בודאי משעה ראשונה היה מתחרט משום מצוה זו ולפי מה שכתבנו לא אמרי' תיגלי מילתא למפרע. איברא כד מעיינת בסוגיא דהחולץ בתוס' שם תמצא שיש לישב דברי מהרי"ק וז"ל התוס' בד"ה תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן אע"ג דלקמן גבי ספיקות כו' חשבינן ליה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא לא קידש ומשני דלא דמי דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שאי אפשר לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה כו' עכ''ל וא"כ מוכח מדברי התוס' דלא אמרי' תיגלי מילתא למפרע אלא דוקא במקום שא"א להתברר הדבר מתחילה מטעם שא"א לידע העתידות אבל בכל מקום אמרי' תיגלי מלתא למפרע במקום שהיה אפש' להתברר מתחלה וא"כ ה"ה בנ"ד גבי אונס שגירש היה אפשר להתברר מתחילה ולא היה צריך לידע העתידות אמרי' אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו וכמ"ש מהרי"ק וה"ה בכל המקומות הנ"ל וכן בתוס' בחולין הנ"ל שהזכרנו דאמרי' אם יבא אליהו ויאמר ג"כ א"צ לידע העתידות. ולכאורה היה נראה לישב קושיות התוס' זולת החילוק שמחלקים התוס' בין היכי דספק זה ראוי להתברר כו' דתחילת הסוגיא היא בשלמא לא תתייבם כו' אלא לא תחלוץ אמאי לימא תהוי תיובתא דר"י כו' ומסיק התם אם יבא אליהו ויאמר והיינו אליבא דר' יוחנן כי כל השקלא וטריא הוא אליבא דר"י לאפוקי אליבא דר"ל סברא זו ליתא. אמנם כד מעיינת שם בסוגי' תמצא שקושיות הגמ' בהא דהספיקות קשה אליבא דכ"ע דהיינו על הברייתא דר' יוסי וצריך לתרץ תירוצו של הגמ' התם אם יבא אליהו כו' וזולת זה כבר הוכחנו דגם ר"ל סבר האי סברא דאם יבא אליהו כו' ותירוצו של התוס' הוא אמת ויציב וזהו דוחק לישב דברי ר"ת בזה. ואף שראיתי בתשוב' הגאון מהר"מ מפדואה סי' ע' מביא הישוב שמישב מהרי"ק דברי ר"ת מ"מ כתב שזהו דוחק גדול וכבר העיד מהרי"ק על עצמו שזהו דוחק גדול לישב דברי ר"ת בזה שמסיים שם בדבריו וז"ל ואין להאריך בזה ויהיה התירוץ זה נכון לישב דברי ר"ת או לא ועלובה היא העיסה שנחתומ' מעיד ללא עליה בעצמו שמהרי"ק בעצמו נסתפק בזה אבל כפי מה שישבתי דברי ר"ת לעיל דבריו הם נכונים בטעמם וא"כ לפי דבריו דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כי אם לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי ואין בידינו להזיז דברי ר"ת ממקומו וכמ"ש מהרי"ק שם אחרי שכתב ישוב לדברי ר"ת מסיים שם ויהי' התירוץ נכון כו' פשיטא כי אם בעניותינו אין לנו להזיז דברי ר"ת ממקומו ואפילו כמלא נימא כו' עכ"ל ואף אם נאמ' שרוב הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים הכריעו שלא כדברי ר"ת וכמבוא' באריכות בטי"ד סי' רכ"ח ובב"י שם וכמ"ש ג"כ מהרי"ק שם. אמנם מ"מ כל הפוסקים כולם עונים ואומרים פה אחד דנדר שהודר עד"ר אין לו הפרה וכמשמעות מסקנת הגמ' פ' השולח ובשאר מקומות בתלמוד הזכרתים לעיל דמסיק בגמ' אמר אמימר הילכתא נדר שהודר עד"ר אין לו הפרה כ"א לדבר מצוה א"כ בנ"ד שקיבלו עליהם בהסכמה שקיבלו עד"ר אין לו הפרה כמשמעות הגמ' וכמסקנת הפוסקים ואף לפי דעת הראב"ד הובא בהר"ן פ' השולח וז"ל דכי אמרי' עד"ר אין לו הפרה לא אמרו אלא כשנשבע לדבר מצוה אבל לדבר הרשות יש לו הפרה וכן כתב מהרי"ק שורש הנ"ל בשם בר פלוגתא שכנגדו חולק עליו שם בנדון שלו כתב דברים האלה בשם רבינו יעקב כו' דכי אמרי' דלדבר הרשות אין לו הפרה ה"מ כשנעשה מתחילה לדבר מצוה כי ההוא מיקרי דרדקי אבל נדר דלדבר הרשות שנעשה מתחילה לדבר הרשות אין דעת הרבים נזקק לו ויש לו הפרה אפילו לצורך דבר הרשות עכ"ל וא"כ לפי דבריהם כשנשבע לדבר הרשות יש לו הפרה וא"כ בנ"ד הוי כנשבע לדבר הרשות ויש לו הפרה אבל ז"א חדא דכבר הקדמנו בנ"ד שקיבלו עליהם גדר וסיג שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבייש אותן ואין לך נשבע לדבר מצוה גדולה מזו כי גדולה הבושה וכמבוא' בכמה מקומות בפוסקים ואין לו הפרה ובר מן דין הלא כבר מחו לה אמוחא והראב"ד בעצמו חזר מסבר' זו מסוגי' דאונס שגירש וכמו שכתב הר"ן שם דגבי אונס שגירש אמרינן כגון שהדירה עד"ר שאין לו הפרה והתם לאו לדבר מצוה אלא עבירה נמי היא שהרי אמרה התורה לא יוכל לשלחה כו' וכן כתב מהרי"ק בשורש הנ"ל שחולק על בר פלוגתי' בנדון שלו שרוצה להתיר הנדר עד"ר אם תחילה נעשית לדבר הרשות ורצה לסמוך על הפוסק רבינו יעקב הנ"ל שמחלק בין נשבע עד"ר לדבר מצוה אין לו הפרה ומשא"כ כשנשבע עד"ר לדבר הרשות אז יש לו הפרה וכתב ע"ז מהרי"ק הנ"ל דאיהו נמי תבריה לגזיזיה דהא הדר ביה כמ"ש הר"ן כו' מההוא דאונס שגירש כו' עכ"ל וראיתי בתשוב' הרב מהר"ר אהרן ן' ששון סי' קפ"ב שמקשה שם על דברי הראב"ד הנז' וז"ל ואחר שהוא כן קשה לי קושיא חזקה בדברי הראב"ד לכאורה (ע"ש במה שנושא ונותן בסוגי' דהשולח אם נדר שהודר ברבים אם יש לו הפרה, וכתב בשם הראב"ד דכי אמרי' דעד"ר אין לו הפרה דוקא בנשבע לקיים המצוה כההוא דנושא נשים בעבירה כו' ע"ש וע"ז מקשה) דבהכרח דאף דנשבע עד"ר לדבר הרשות אין לו הפרה משמעתי' דהכא דהא כד מקשי לר"נ דאמר אין צריך לפרט את הנדר ממתני' דהנושא נשים בעבירה כו' הוי מצי לאקשויי ממתניתין דהאיך נודרת ליתומים כו' דילמא אזלא לגבי חכם כו' אלא ודאי דהוי מצי לאקשויי כמ"ש התוס' דה"מ למיפרך וצריכין אנו לתרץ כל אותו המשא ומתן שמסיק בגמ' על ההוא דהנושא נשים בעבירה כו' והיינו דמדרינן עד"ר כו' א"כ הרי לך שר"נ מוכרח לתרץ מתני' דאדרה עד"ר (אף לדבר הרשות) ותו דצריכין אנו לומר דגמ' דהקשה למטה הניחא למ"ד נדר שהודר ברבים כו' אלא למ"ד כו' ודאי שהוא עצמו יכול להקשות לעיל במאי דאר"נ דמדרינן לה ברבי' וצריכין לתרץ דמדרינן עד"ר כו' וא"כ הרי לך שהגמ' ס"ל הכי בדברי ר"נ דבדבר הרשות עד"ר אין לו הפרה וא"כ זהו שלא כדברי הראב"ד שסבר דבדבר הרשות עד"ר יש לו הפרה והחליט הדבר כן וצ"ע כעת. עכ"ל הרב מהרא"ש בתשוב' הנ"ל והעתקתי לשונו לפי שצריך אני לדקדק עליו כי כד מעיינת עליו בדברי הגאון מהרא"ש הנ"ל תמצא שבכפא דחטא נגרי בגויה נשרוף חרדלא כי לפי דברי מהרא"ש בעצמו אין מקום לקושיתו בדברי הראב"ד דהלא לפי מ"ש מהרא"ש לפני זה בפירושו לדברי הראב"ד בא לתרץ קושי' הר"ן (דהיינו קושיא הנז' בתוס' בגמ' ע"ש) וקושיות התוספות וקושי' הר"ן הנ"ל אליבא דרב הונא שסבר דבניסת אין מדירין אותה וכן קושי' השניה שהקשה הר"ן אהא דפריך וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם כו' לישני דמדרינן אותה עד"ר כו' קושיו' אלו קשה דוקא אליבא דרב הונא ולא על ר"נ שסבר דאפי' ניסת מדירין אותה ומדרינן אותה עד"ר וסבר ר"נ שאף בנשבע לדבר הרשות עד"ר אינו יכול להפר וה"ה בקושיא הראשונה שמקשה שם מהרא"ש דבמאי דמקשה הגמ' לר"נ כו' ממתני' דהנושא נשי' בעבירה הוי מצי לאקשויי כו' קושיו' אלו אינם קושי' רק אליבא דר"נ ולא אליבא דרב הונא ואם כן הראב"ד לעולם סובר שאליבא דר"נ אין לחלק בעד"ר בין נשבע לדבר מצוה ובין נשבע לדבר הרשות ומה שמחלק הראב"ד בין נשבע לדבר מצוה כו' היינו אליבא דרב הונא ולפ"ז אותם שתי קושיות שהקשה מהרא"ש הנז' על דברי הראב"ד מעיקרא ליתי' דהלא לדברי מהרא"ש הראב"ד בא לתרץ ב' קושיות של הר"ן וקושיות של הר"ן אינן אלא אליבא דרב הונא ולא אליבא דר"נ ואליב' דר"נ מודה הראב''ד דאף בנשבע עד"ר לד"הר א"ל הפרה וכל זה כתבתי לישב דברי הראב"ד לפי מה שפירשו מהרא"ש אליבא דהר"ן שהראב"ד בא לישב קושיות הר"ן כו' אליבא דרב הונא אבל אם נאמר שהראב"ד לא בא לישב מה שקשה על דברי רב הונא ונאמ' שדברי הראב"ד הם אליבא דכ"ע ובפרט שמצאתי שהביאו הפוסקים חילוק זה בשם רש"י ז"ל וז"ל הר"ן בתשוב' סי' מ"ב בשם רש"י וז"ל ועוד שדברי רש"י ז"ל מוכיחים בפ' בתרא דמכות שאין נדר עד"ר כלום אלא בשנדר לקיים המצוה אבל לדבר הרשות לא כו' ואעפ"י שיש מי שחולק