שער אפרים צג

מצוה עצמה וכן כתב הר"ן בתשוב' סי' ל"ח וז"ל שמא יאמר אדם כבר חידש ר"ת ז"ל ואמר דלאו בכל דבר מצוה כו' אלא דוקא שיהא פתחו מגופו כו' מ"מ בנ"ד גבי אונס שגירש מיקרי טעות בגופו של נדר לפי שסבר שמחמת נדרו יהיה פטור ממלקות ואלו היה יודע שלא יפטור ואדרבה מכח הנדר הוא חייב מלקות שמכח זה הוא עובר על לא יוכל וגו' לא היה נודר כו' אבל מדברי הרמב"ן בתשוב' והמיוחסות לו בסי' ע"ד משמע דמיקרי נדר טעות אף שאין הטעות מגופו של נדר וגם הפתח אינו מגופו וז"ל שם בא' שמתוך רוגזו קפץ ונשבע כו' ע"ד המקום ועד"ר כו' שלא אכנס עם אשתי בבית א' תשו' כו' ואפילו לר"ת שאמר שלא בכל דבר מצוה מתירים אלא בכי ההוא מעשה דלא אשתכח דדייק כוותיה בכאן מותר דהטעם התם משום דאנן סהדי דדעת הרבים מסכמת גם כן בפתחים שלא נדרו אלא ע"ד שיועילו לתינוקות כו' דאנן סהדי דדעת הרבים מסכימים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכן משמע מדברי ה"ה מהרד"ך דבמקום דאיכא למימר דהוי טעות מודה ר"ת דאע"פ שנדר יש לו הפרה אעפ"י שאין הטעות בגופו של נדר ופתחו אינו מגופו וז"ל מהרד"ך הנז' בתשוב' בית ז' ח"ה וא"כ בנ"ד אנן סהדי דאי הוה ידע דקעבר על מצות חכמים לא היה משביעה דלא מבעיא לדעת המפרשים דאפילו מי שנשבע עד"ר כו' לא לכל דבר מצוה אמרו שמתירים אלא בכה"ג דההוא מעשה דההוא מיקרי דרדקי דלא אשתכח דדייק כוותיה הכא מודה דהא התם הטעם הוא משום דנדר טעות הוא כו' ה"נ אנן סהדי דשבועה של טעות היתה דאיהו סבר דמצוה קעביד כו' וטעה בדבר שלא ידע דאיסור קעביד שבגרמותו תעבור האשה על מצות חכמים עכ"ל ע"ש וצ"ל לפי דעת הרמב"ן וכן לפי דעת מהרד"ך דזה מיקרי טעו' בגופו של נדר ופתחו מגופו אבל זהו קצת דוחק. א"כ מוכח משם בהדיא דאפילו לדעת ר"ת אם יש לתלות בנדר טעות יש לו הפרה וכפי מה שישבתי דברי הר"ן הנ"ל שלכן לא דחה דברי ר"ת מההוא דאונס שגירש. ועיין בדברי הר"ן בתשוב' סי' ל"ח הנז' שכתב וז"ל גבי נערה שנתפתתה כו' שאסרה איסור על נפשה שלא תינשא בלי רשות אמה וקרוביה כו' ועתה קרובה רוצה לעגן אותה כו' ומסיים שם אומר אני שאפי' לדברי ר"ת שחידש חומרא זו הרי נדון שלפנינו כההוא מיקרי דרדקי ועדיף שכבר גילתה זאת בדעתה שבשעת נדרה שהיתה נודרת כך מפני שהיתה חוששת כו' שתשב עגונה כו' ע"ש דמשמע מדברי הר"ן בזה שצריך דוקא להיות ממש כעין מקרי דרדקי שטעות בגופו של נדר ופתחו מגופו ממש. ובזה מיושב מה שיש לדקדק בדברי הר"ן שכתב דדוקא גבי ההוא מיקרי דרדקי כו' משום דהוי כעין נדר טעות כו' אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה ומביא ראיה מגבעונים דלא היתה הפרה לשבועתם אע"פ שיש מצוה בהריגתם כו' וקשה קצת הלא בעובדא דגבעונים אין לך נדר טעות גדול מזה שאילו ידעו ישראל שבקרביהם היו יושבים הגבעונים לא היו נשבעים להם נשיאי העדה ואין לך נדר טעות גדול מזה וכמ"ש שם בגיטין דף מ"ו אליבא דרבנן התם מי חיילה שבועה עלייהו כלל כיון דאמרי להו מארץ רחוקה באנו ולא באו לא חייל' שבועה כלל כו' אלא ודאי משום חילול השם. ולכאורה י"ל בודאי דמ"ש בגמ' דהוי נדר טעות דלא חיילה עליה שבועה כלל היינו אליבא דרבנן דפליגי על ר' יודא וסברי דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה ומשא"כ לדברי ר"י שסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא סבר הטעם משום חלול השם וכמ"ש בגמ' שם מ"ט דר"י דכתיב ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה ורבנן התם מי חיילה עלייהו שבועה כו' ומה שמביא הר"ן ראיה בשם ר"ת לדבריו מגבעונים היינו אליבא דר"י דסבר שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה וטעמא דר"י מגבעונים כו' ואם איתא דלכל דבר מצוה יש לו הפרה הלא גבי גבעונים ג"כ יש מצוה בהריגתם כו' וא"כ לפ"ז אינו קשה כלום על דברי הר"ן בשם ר"ת מה שמביא ראיה מגבעונים לדבריו. אבל מ"מ צריך ישוב וטעם למה באמת לא מחשב לר"י כנדר טעות הלא אין לך נדר טעות גדול מזה וכמ"ש לעיל ולא היה צריך התרה כלל. בתוס' בסוגיא הנ"ל שהרגישו בקושיא זו בגמ' אליבא דר"י וז"ל התוס' בד"ה כיון דאמרי מארץ רחוקה כו' עד וא"ת מ"ט דר"י הא ודאי שבועה בטעות ועוד לר"י איך הניחום בארץ הכתיב לא ישבו בארצך כו' וה"ל נשבע לבטל את המצוה וע"כ משום חילול השם הוא כדאמרי רבנן וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה חילול השם בדבר עכ"ל הנה במ"ש וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה כו' לכאורה צריכין ביאור כי קושית התוס' במה שהקשו דודאי שבועה בטעות הואי היא קושיא אלימתא כי באמת שבועה בטעות היא וכמ"ש בגמ' אליבא דרבנן כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו כו' בודאי בקושיא השני' שהקשו אליבא דר"י דאיך הניחום בארץ הכתיב לא ישבו בארצך כו' זה אינו קושיא לענ"ד כי יש לישב קושי' זו בקושיא שמקשי' התוס' אח"כ וז"ל וא"ת בלא חה"ש נמי אין יכולים להורגם כיון דבאו להתגייר כדאמרי' לעיל לא ישבו בארצך כו' פן יחטיאו אותך כו' יכול בעכו"ם שקיבל עליו שלא לעבוד ע"א כו' ע"ש וא"כ ש"מ שהגבעונים באו להתגייר וא"כ בזה לא עברו על הלאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך כו' וא"כ קושיות התוס' שהקשו על ר"י האיך הניחום בארץ אינו קושיא די"ל שסבר ר"י באמת באו להתגייר וקיבלו עליהם שלא לעבוד ע"א אבל קושיא הראשונ' של התוס' שהקשו מ"ט דר"י דהא ודאי שבועה בטעות הוי היא קושיא חזקה וכמ"ש לעיל ודברי התוס' בתירוצם צריך ביאור במ"ש לעיל וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם. ולפי פשוטו צ"ל דה"פ דאם איתא דיש לו הפרה וא"כ אז בוודאי היו הורגים אותם ישראל אף כי נשבעו להם נשיאי העדה לפי שיש היתר לשבועה זו והיו מתירין את שבועתם ולא היה חילול השם ומשא"כ עתה שאין היתר לנדר ושבועה שהנדר ברבים וא"כ אז יש חילול השם אם היו הורגים אותם הואיל ונשבעו להם נשיאי העדה ברבים. ובזה מתורצים שני הקושיות של התוס' אעפ"י שהיה בודאי שבועה בטעות גם אליבא דר"י אבל מ"מ באשר שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה היה קצת חילול השם בפני האומות ולכן לא עברו ג"כ על הלאו דלא ישבו בארצך משום שהיה חילול השם בדבר ולאפוקי רבנן סברי דאע"פ דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה מ"מ איכא חילול השם וזהו המשך דברי התוספו' לפי פשוטו. אבל מ"מ יש לפקפק מהיכן ידעו הגבעונים לחלק בין נדר שהודר ברבים אם יש לו הפרה אם לאו כדי שמתוך זה יסתעף שיש חילול השם אם אין לו הפרה וכי הגבעונים דינא גמירי. ומצאתי ראיתי בחידושי הרשב"א בסוגיא זו בדף מ"ו שכתב וז"ל ורבנן מי חייל' שבועה כו' ואיכא למידק לר"י היכי חיילה דשבועת שגגות היתה ושפיר קאמרי ליה רבנן ותירצו בתוספות דודאי אף ר"י מודה בההוא שבועה דגבעונים דלא חייל' כלל ומשום חילול השם הניחום ולא הרגום אלא מדכתיב כי נשבעו להם נשיאי עדה מוכח דמשום שהיתה ברבים נמנעו מלהורגם וטעמא דמהתם משמע שהגבעונים נתיראו שמא לאחר שיודע להם שרימו אותם יהרגום ולפיכך שאלום איזה שבועה יש שאין לה היתר ואמרו להם שבועה שידעו בה רבים ולפיכך אם יהרגום עתה אח"כ אעפ"י שלא חלה השבועה שיש חילול השם בדבר שהם חשבו שאין להם היתר לעולם בשום ענין כמו שהם אמרו להם ואינם יודעים דמשום שהטעום לא חלה השבועה כו' עכ"ל ע"ש. הנה במ"ש הרשב"א ותירצו בתוס' כו' לשון זה אינו בנמצא כלל בתוס' שלנו אבל לפי מה שכתבתי לעיל בביאו' דברי התוספות במ"ש בתירוצם וי"ל דאם איתא דיש לו הפרה לא היה בדבר חילול השם כו' נכללים כל דברי הרשב"א הנ"ל בחידושיו גם מה שכתבתי שיש לפקפק האיך ידעו הגבעונים לחלק בין נדר שהודר ברבים כו' ולפי מ"ש הרשב"א הנ"ל מיושב כל זה לפי שהגבעונים שאלו אותם איזה שבועה יש שאין לה היתר לפי שנתיראו מהם שמא לאח"כ כאשר יודע להם שרימו אותם יהרגום ונשיאי העדה אמרו להם שנדר או שבועה שידעו בה רבים אין לו הפרה כו' לאפוקי רבנו סברי דלא כן היה דאף נדר שהודר ברבים יש לו הפרה והגבעונים עצמם ידעו שלא חלה השבועה שהרי רימו אותם אבל מ"מ נמנעו מלהורגם משום קידוש השם שמקיימים הבטחתם אף שלא נשבעו וז"ש בגמ' ורבנן התם מי חייל' עלייהו שבועה כו' ומשמע דאף ר"י סובר כן דאילו היה ר"י סובר שחלה השבועה הל"ל ורבנן סברי לא חייל' שבועה ולא בלשון בתמיה ועיין בחידושי הרשב"א שם. אמנם זהו סותר מ"ש לעיל שלדברי ר"י שסבר דנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לא סבר הטעם משום חילול השם ולפי מ"ש בדברי התוספו' גם ר"י סובר הטעם דלא הרגום משום ח"ה וגם ר"י סובר שהיה נדר טעות רק באשר שאמרו להם נשיאי העדה שנדר שהודר ברבים אין לו הפרה לכן לא הרגום מפני ח"ה וא"כ לפ"ז ראיית הר"ן בשם ר"ת מהגבעונים אינה ראיה כלל שכתב הר"ן בשם ר"ת אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת' אין לו הפרה דוגמת הגבעונים כו' שהרי גם גבי גבעונים היה נדר טעות וכמ"ש לעיל. אכן לפי מ"ש לעיל מיושב וכד דייקת בלשון הר"ן בשם ר"ת אין זה קושיא שכתב אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמת' דייק ל' מחמת''ה ר"ל אעפ"י שגוף הנדר טעות אבל לא מחמת אותה מצוה אין לו הפרה ודייק מהגבעונים כו' וכמ"ש לעיל בשם הר"ן בתשוב' סי' ל"ח שצריך להיות דוקא טעות מגופו של נדר ופתחו מגופו וגבי גבעונים לא מקרי טעות מגופו לפי סברת הר"ן הנ"ל. ועיין במהרי"ק בתשוב' שו' נ"ב במ"ש וז"ל בדברי ר"ת ואעידה לי ג' עדים נאמנים ה"ה הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל שכולם כתבו משמו של ר"ת דאדרבה הא דאמרי' דלדבר מצוה יש לו הפרה היינו דוקא דומיא דההוא מקרי דרדקי שהיו סבורין שיצליחו התינוקו' כו' ונמצא בהיפך וכ"ש בנדר טעות שהרי מתחילה כיונו במצות התינוקות אבל בשביל מצוה אחרת אשר מתחלת הנדר לא כיונו אליה לא שרינן נדר שהודר עד"ר אפילו לצורך מצוה וכתב אח"כ מהרי"ק מ"ש הר"ן בשם ר"ת אבל בשביל מצוה אחרת שאין הנדר טעות מחמתה אין לו הפרה כו' ע"ש וזהו לשון הר"ן בשם ר"ת שהעתקתי לעיל מזה כו' ג"כ מוכח שצריך להיות נדר טעות מגופו ולכן לא דחה הר"ן דברי ר"ת מההוא דאונס שגירש לפי שמיקרי ג"כ טעות מגופו של נדר וכמ"ש לעיל שהיה סבור שמחמת נדרו יפטור מן המלקות ואדרב'. מכח הנדר הוא חייב מלקות שמכח זה עובר על לא יוכל לשלחה כו' לאפוקי לפי שאר הגאונים שכתבתי לעיל בשמם דמשמע דאין צריך להיות הטעות מגופו של נדר כו' א"כ קשה לפ"ז נוכל לומר כמעט בכל נדרים שהם נדרי טעות ואנן סהדי כו' וכמו בנדון דהרמב"ן ומהרד"ך הנ"ל ובמהרי"ק רצה לישב קושיא זו שמקשין על ר"ת מהא דאונס שגירש וז"ל שם ואולם כי לענ"ד יש הרבה לתמוה על ר"ת דהא משמע בהדיא בפ"ב דמכות דהאונס שגירש והדיר גרושתו עד"ר דאין לוקה בשום ענין משום דיכול להחזירה משום דהוי מצוה ויש לו הפרה ומייתי ראיה מההוא מיקרי דרדקי כו' ולפי דבריו היה לו ללקות דהא אין יכול להחזיר' דלא עדיף משבועת הגבעונים דלא היתה לה הפרה משום דבר מצוה כמ"ש לעיל הר"ן בשמו של ר"ת כו' ע''ש הנה מתוך כתלי כתבו נראה כאילו מפיו אנו חיים בקושי' זו ובאמת קושיא זו היא של כת קודמין שכבר קדמוהו הרשב"א בחידושיו בקושי' זו וכמ"ש לעיל והעתיק הב"י לשונו בסי' רכ"ח הנ"ל וראיתי שרצה מהרי"ק הנ"ל לישב קושיא זו וז"ל ואולם כי י"ל דהא דקאמר ר"ת דאין לוה הפר' אפילו לדבר מצוה אלא כעין עובדא דההוא מיקרי דרדקי ע"ש היינו משום דדילמא לא היה דעתו להתחרט משום מצוה זו אבל אם יבא אליהו ויאמר שכך היה דעתו משעה ראשונה להתחרט משום מצוה זו היה לו הפרה בכל דבר