שער אפרים פו

קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא מן הטמא משמע אף שאינו מגופא דטמא ממש מ"מ אסור א"כ כל מי רגלים אסורי' אף דסוסים וגמלי' ואף דמיא עול ומי' נפיק ולא כפירש"י דפי' הטעם דמן הטמא הוא היינו דיצא מטמא אף שאינו ממצות מגופו דטמ' וליכא נפקותא לדינא כלל בין ב' הלשונות רק מר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי אך סוגיא הראשונה דייק מדיוקא דמתני' והא"ד לא דייק כלל וקושית הגמר' דמיתיבי קשה אף ללישנ' קמא וצריך לאוקמי כר' יעקב ולכן פסק הרוקח כר"י וכר"ש והביא לישנא קמא דר"ש. זה הנלע"ד לדעת הרוקח אבל דבריו צ"ע שהם נגד רש"י ותוס' והרא"ש ושאר פוסקים. עכ"פ נשמע מפוסקים הנז' שהלכה כרב ששת וכר' יעקב דדבש דבורי' מותר מגזרת הכתוב ודבש צרעים והגזין אסור אף שאינו ממצות מגופן אבל הרמב"ם ור"ת פוסקי' דלא כר"י ודלא כרב ששת בדבש והתירו בין דבש הגזין וצירעין ובין דבש דבורי' היינו כסתמא דבריית' דדבש דבורי' מותר מפני שאין ממצות אותן מגופן וכסתמא דמתני' דמכשירין דדבש הגזין מותר ודלא כר"י דיחידאי אלא כת"ק דר' יעקב ולכן פסקו ג"כ דמי רגלים מותרים לפי שרב ששת אתי כיחידאי. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על ר"ת למה פסק דלא כר"י כיון דר"ש סבר כוותי' והבין הרא"ש בדברי ר"ת שר"ת פוסק במי רגלים כר"ש ולענ"ד שר"ת פוסק לגמרי כהרמב"ם גם במי רגלים ודחי דר"ש מהלכתא שדבריו כדעת יחידאי וגם מי רגלים לא עדיפי מעור הבא כנגד פניו של חמור שפשוט דמותר כמ"ש שם בגמ' אליבא דרב חסדא ותניא כוותי' וכמו שתמה המ"מ על הרמב"ן דלמה פסק במי רגלים שאסור ובעור הבא נגד פניו שמותר כו' וכן דעת הכלבו סי' ק"א בדבש דבורים וגזין וצירעין כהרמב"ם והיינו מטעם שאין ממצו' מגופן. ונבוא לנ"ד דנלע"ד דתלוי במחלוקת הפוסקים דאליב' דהרא"ש והטור והרוקח דסברי דדבש דבורים מותר היינו מטעם גזירת הכתוב אף שאינו ממצות מגופן משום דהוי דבר היוצא מן הטמא ולכן צריך קרא ודבש הגזין וצירעין באיסורו עומד א"כ דבש דבורי' מקרי דבר הבא מן החי עכ''פ לענין נודר דומיא דדבש הגזין משום דהוי יוצא מן הטמא. ולענד''ן לישב בזה ג"כ דעת הרוקח שפסק בסי' תס"ד וז"ל ומי רגלי' של פרה מותר לאחר שחיטה ולא של בהמה טמאה וזהו דבר של חידוש שלא נמצא בפוסקי' המפורסמי' שכתב שמי רגלים של בהמה מותרי' דוקא לאחר שחיטה דהיינו אם נמצא בשלפוחית לאחר שחיטה משמע אבל מחיים אסורים וצ"ע מ"ש מי רגלים מחלב בהמה טהורה דשריא ומי רגלי' אסורים והלא מי רגלי' יש יותר סבר' להתיר דמיא עול ומיא נפיק משא"כ בחלב אלא צ"ל דבשלמא חלב או דבש מותר מטעם גזירת הכתוב וחידוש הוא ולא ילפינן מחידוש ומי רגלים אסורים משום דאתי מחי. ובזה מיושב לענ"ד מה שהקשה הב"י על הר"ר אליעזר שהביא הטור וז"ל וכת' הרר"א בעלמא נקט דלא תיחלף כו' מדקתני שהיוצא דה"ל למיתני והיוצא ואם באמ' היה הגי' במתני' והיוצא בודאי לא ס"ד בגמ' לומר דנקטי' לסי' ולכך בתניתוה קמא לא עלה על דעתם להקשות כי י"ל משי"ן דשהיוצא דייק דלסי' נקטי' וכמ"ש התיס' לעיל ומהיוצא כו' פשיט רב ששת הדין דמי רגלי חמור אסור ומשא"כ בתניתוה בתרא גורס היוצא בלא שי"ן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ולפי גירס' זו אינו סי' מדלא קתני שהיוצא ולזה כתבו התוס' לק"מ כדפרי' לעיל ור"ל אפ"ה לק"מ ואיכא למימר לסי' נקטי' לפי מ"ש לעיל ששם דייק מדקתני שהיוצא כו' ולא קתני והיוצא ומשא"כ כאן גורס רב ששת היוצא בלא וי"ו יש לדייק מ"מ מדלא קתני והיוצ' בוי"ו אלא ודאי לסי' נקטי'. או נאמר איפכא דכיונת התוס' הוא במ"ש לעיל בריש דף ו' שרב ששת דייק דמי רגלים של חמור אסירי היינו מ"ן הטמא ומדוקדק בלשונם שכתבו וז"ל לקמן דייק מינה והיינו ממן דייק דמי רגלי חמור דוק' אסורים (ותדע דבלישנא בתרא אינו דייק ממן ואוסר אפי' דסוסי' וגמלי') ומדקתני שהיוצא דייק לסימנ' בעלמ' ולכך בתניתוה קמא קושיתם מעיקר ליתא כי י"ל מדקתני שהיוצא דייק לסי' נקטי' ומדקתני מן דייק שמי רגלי חמור אסורים ומשא"כ בתניתוה בתרא אינו דייק מדקתני מן קשה הא דמשמע לסי' נקטי' ואיך פשט מיניה רב ששת שמי רגלי בהמה טמאה אסורים ולזה כחבו לק"מ כדפרי' לעיל והיינו שפרי' לעיל וז"ל והכא דייק מדקתני שהיוצא שנותן טעם לדבר כו' ע"ש וא"כ כשאין הגי' במתני' שהיוצא בודאי אינו נקט לסימנא ורב ששת לא גרס שהיוצא אלא היוצא דמשמע דמילתא חדתא נקט ולכך פשיט רב ששת מיניה מי רגלי בהמה טמאה אסורים ודו"ק. ומעתה אלך לי אל הר המו"ר בשמי' ורוק"ח הנ"ל כי בודאי הרוקח פוסק כלישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש ולכך כתב ומי רגלי חמורים וסוסים וגמלים אסירי וכמ"ש רש"י והתוס' והרא"ש דללישנא בתרא אף סוסים וגמלים אסירי ומ"ש וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת היוצא מטמא לא קאמר דהוי משמע מגופא דטמא אלא היוצא מן הטמא עכ"ל וזהו כלישנא קמא. לכן נלע"ד אפשר דהוקשה לרוקח ג"כ קושית התוס' הנז' בתניתוה בתרא הא דמשמע לסי' נקטי' ותירוצם שכתבתי לעיל הי' נרא' בעיניו לדוחק גדול כי עי"ז מוכרחים אנו לשבש הגי' במתני' ובגמ' דמקשה ל"ל למיתני שהיוצא סימנא בעלמא הוא כו' וכדי לתקן זה שלא לשבש המתני' והגמ' הנ"ל גרס הרוקח שגם בלישנ' בתרא דייק רב ששת מדקתני מן ולעיל דייק מדקתני שהיוצא וכמו שגרס בלישנא קמא וכ"כ בדרישה בריש סי' פ"א וז"ל ובלישנא בתרא ג"כ ה"ג לה כו' ע"ש רק שהרוקח אינו גורס בלישנא בתרא והני נמי מינא דטמא כמ"ש בלישנ' קמא אלא גורס סתם כמ"ש לעיל לשונו כדי לאסור אפילו מי רגלי סוסים וגמלי' ולכך כתב אחר זה תיכף וז"ל ומי רגלי' של חמורים וסוסים וגמלים אסירי עכ"ל. ובזה נסתלק תמיהת אמ"ו זצוק''ל מן הרוקח ודו"ק וראיתי בב"ח לי"ד סי' פ"א סעיף ז' שכתב וז"ל כתב ב"י ומיהו לר"א דאוסר מי חלב משמע דה"ה למי רגלים דטהורה דאסור אבל יש לתמוה דא"כ מאי קא בעי מיניה דרב ששת מי רגלים דחמור תיפוק לי' דאפי' דטהורה אסירי וי"ל דקמבעי' ליה אי אסירי נמי משום דאתי מטמאה ועי"ל כו' עכ"ל והב"ח הרבה להשיב אפו על הרב הב"י וז"ל ועל התי' הראשון קשה כיון דמי חלב אסור ה"ה מי רגלים דאסור דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו הב"י ואפ"ה פסק דמי רגלים אפי' של חמור שרי אלא דצ"ע דלא אשכחן להר"מ במז"ל דכתב הכי בהל' מ"א. ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן במקום הרמב"ם. ועל התי' השני נמי קשה כו' עכ"ל הנה דברי הב"ח מאד נפלאים ממני ולא הבינותיו כלל במה שהשיג על הב"י שהרי לפי מ"ש ולפי הנראה דצריך להגיה הרמב"ן וא"כ במי חלב דאוסר היא סברת הרמב"ן ולא סברת הרמב"ם ובמי רגלים דשרי היא סברת הרמב"ם ולפ"ז איך מקשה מסברות דתרי גברי אסברת הב"י וזולת זה דבריו תמוהים ביותר דהלא אם גורס הרמב"ן דאוסר במי חלב לא מסתייא דלא מסייע לו אלא נמי מביא לו ראיה לסתור שהרי הרמב"ן אוסר נמי במי רגלים וכמ"ש בפרישה סי' פ"א סעיף ט' וגם אמ"ו הגאון זצוק"ל מביאו בסמוך ע"ש וא"כ דברי הב"י והרמב"ן בחדא מחיתא מחו וליכא למימר שקושית הב"ח הוא על הב"י לפי הגי' של הב"י שהרי לפי מ"ש הב"ח בעצמו מוכח דט"ס היא וצריך להגיה הרמב"ן. גם מ"ש דהא הרמב"ם נמי אוסר מי חלב כדכתב הרא"ש משמו בפ"ק דבכורות ומביאו ב"י עכ"ל. הנה הב"י מי"ד אין בידי ברם חפשתי בהרא"ש פ"ק דבכורות למצוא דברי הרמב"ם (או הרמב"ן) ולא מצאתי לא מינה ולא מקצתה דוקא חלב שהתירו הכתוב אבל מי חלב אסור והקשה הב"י וז"ל משמע דה"ה למי רגלי' אפי' דטהורה אסורה משום דאתי מחי אבל יש לתמוה דא"כ מאי קמבעי' מיניה דר"ש במי רגלי' של חמור תיפוק לי' אפי' דטהורה כו' ולענ"ד שהר' אליעזר בעל הרוקח מסייע להר"ר אליעזר שהביא הטור וקאי בשיטתיה דמי רגלים דטהורה אסורה משום דאתי מחי והיינו אמ"ה ומשא"כ לאחר שחיטה מותרת ובטמא' מיבעיא אף לאחר המיתה משום טמאה והב"י תירץ בדרך א' דפשיטא דאסירא משום דאתי מחי אלא דהאבעי' אי אסירי משום טמא' וקשה מנ"מ. ולפי מ"ש נכון אי אסור משום דאתי מחי מ"מ לאחר שחיטה מותר משא"כ בטמאה. ונשמע מפוסקים הנז' דהנודר אסור בדבש דבורי' משום דאתי מחי ומשא"כ לפי דעת הר"ת ורמב"ם וכלבו שפוסקים דדבש הגזין וצירעין מותר ודלא כר"ש ור"י רק כסתם משנה דמכשירין וא"כ דבש דבורים וצרעין מותר מפני שאינן ממצות מגופן ולא נקרא דבר הבא מן החי כלל אף לענין נודר דאם הוי מקרי דבר הבא מן החי בנודר הוי אסור בלא נדר משום דאתי מטמא אלא משום דאינן ממצות מגופן לא מקרי כלל בא מן החי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהל' מ"א שכונסי' העשבים לתוך פיהם ומקיאים וא"כ לפי מאי דפסק הב"י בש"ע סוף סי' פ"א, כדעת הרמב"ם ור"ת דדבש הגזין מותר רק שמביא בלשון י"א והוא דעת הרא"ש והטור וא"כ משמע שדעתו לפסוק כהרמב"ם ור"ת רק שיש לחוש קצת ליש מי שאוסר וא"כ נראה שמותר לענין נודר בבא מן החי הדבש דבורים הואיל ואין ממצות מגופן. וליכא למימר דאף אליבא דפוסקים דלא כר"י ודבש מותר משום שאינן ממצות מגופן דלא מיקרי דבר הבא מן החי דנימא מ"מ לענין נודר מקרי דבר הבא מן החי דהלא אתי מחי אבל ז"א שהרי הקשו התוספות והרא"ש דמ"ש דג טמא שבלע דג טהור שמותר ומ"ש מי רגלים דאסור אליבא דר"ש ומחלקים דגבי מי רגלים מ"מ מעורב לחלוחית הגוף וה"ה דבש דבורים משא"כ לאותן הפוסקים דלא כר"ש ור' יעקב וא"כ מי רגלים מותר ודומה לדג טמא שבלע דג טהור ואינו מעורב בהם לחלוחית כלל וה"ה דבש דבורים והגזין. זאת הנלע"ד מכל הנז' דהנודר מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש הנקרא מע"ד והנלע"ד כתבתי: שאלה ע המעשה שהיה כך הי' ראובן נשבע לשמעון שהבן זכר היולד לו כעת אזי יתניהו לשמעון שימול אותו ואח"כ ילדה אשתו זכר ובקש ראובן משמעון שימחול לו השבועה כעת באשר שהוא מוכרח לכבד את גיסו שהוא ג"כ מוהל אמנם נשבע לו מחדש שהבן הראשון שיולד לו אח"כ אזי יהיה שמעון המוהל ובכן אחרי זאת מתה אשתו של ראובן ונשא אשה אחרת וילדה לו בן ובא שמעון המוהל שיקיים את שבועתו שימול את בנו וראובן טוען ב' טענות טענה א' שאשתו השניה אינה רוצת ומוחה בידו מליתן לו שימול את בנה באשר שהיא רוצת שיכבד א' מקרוביה ועוד טענה שנית טוען ראובן שגם אם לא היתה מיחה אינו צריך לקיים את שבועתו באשר שמתה אשתו הראשונה וזאת האשה אחרת ועל האשה הזאת לא נשבע ונא יורנו מורנו הדין עם מי ושכמ"ה. תשובה הנה במה שראובן רוצה לפטור עצמו משבועתו מצד שני טענות הנ"ל צריכי' אנו לדקדק בטענות הנ"ל אם יכול לפטור עצמו מעונש השבועה או בטענה ראשונה או בטענה השנייה או שניהם כא' אינם ישרים לפטור את עצמו מן השבועה. בודאי בעיקרא דדינא אם באנו להליץ בעד ראובן ולפטור אותו ולומר מאחר שהוא דבר שלא בא לעולם וקי"ל דאין מקנה דשלב"ל וא"כ השבועה ג"כ מעיקר' לא חיילא אמנם ז"א טענה כלל שהרי מבואר בפוסקים ומקורו הוא בתשוב' הרא"ש הביאו מרן הב"י בי"ד סי' רס"ד ואחריו בעל המפה דאין מועיל בזה קנין אבל אם נשבע לו כופין אותו לקיים שבועתו כו' ע"ש וא"כ משמע שנקנה בשבועה וכופין ע"ז ואף.