שער אפרים פה

ואתא לידן נימא בהו מילתא אחים מן האם לא יעידו כו' אמימר אמר אפי' אחים מן האם נמי יעידו לכתחלה ופריך ומ"ש ומשני ערוה לכל מסור עדות לב"ד מסור כו' ופירש"י ערוה לכל מסור הכל נושאים נשים הלכך אי שרית לקיימה אתי נמי למשרי ערוה בישראל ומשא"כ עדות לב"ד מסור וא"נ מכשר' עדות האחים גרים לא אתי לאכשורי בישראל דב"ד ידעי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שקבלת הרב מסור' לעיקורי הק"ק ולא יטעו בזה וכן אמרי' בביצה פ"ק דף ה' רב אדא כו' אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה מ"ט מהרה יבנה המקדש כו' א"ה עדות נמי לא נקבל מ"ט מהרה יבנה המקדש כו' ומשני עדות מסורה לב"ד ופירש"י והם יודעים טעמו של דבר ולא יטעו ולאפוקי ביצה לכל מסור וא"כ ה"ה בנ"ד וכמ"ש לעיל. ובזה מיושב מ"ש מעל"ת אי גזרי' גזירה לגזירה כשהא בהא תליא באשר שזה מסור לב"ד ולא שייך גזיר' זו וגם מה שנשא ונתן מעל"ת בענין מילתא דלא שכיחא לא גזרו לא רציתי להאריך בזה מאחר שכבר הוכחתי לעיל שלא היתה כוונתו וגזרתו של מהר"ף לעשות איסור ודאי בשביל ספק כו' ומה שמביא מעל"ת ראיה מתשובת מהרד"ך בענין מילתא דלא שכיחא כבר כתבתי בתחלת כתבי זה מה שיש להקשות על דברי הרב מהרד"ך בזה. כלל העולה בהא נחיתנ' ובהא סליקנא לפי מה שנלע"ד דלא היתה גזרת מהר"ף על נ"ד על איזה רב וחכם שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב אף שבודאי דברי מעל"ת נכונים וישרים למוצאי דעת שבאשר שהתקנה וגזרת מהר"ף לא הוכרזה לכן נתבטל' מעיקרא וכן הוא האמת שהיתה רק כמו מתנה טמירתא וכמ"ש למעלה. ואחר שכתבתי כל זה זכיתי לקבל כתב מקרתא קדישא דירושלים ת"ו מן הגאון הרב מוהר"ר פייבוש נר"ו שמפרש דבריו מה שכתב בגזרתו שמעולם לא היתה כוונתו מעולם על חכם ורב שנתקבל בהיתר ובפרט כמו בנ"ד שהרב עקר ממדינות אחרות ועזב את ארצו ומולדתו כו' כאשר אעתיק למר גוף הכתב של הגאון מהר"ף נר"ו ויקרא בו ושמחתי ת"ל אשר הנחני בדרך האמת. ואף שהפוסקים האחרוני' בפסקיהם מחולקים אי נאמן הדיין לפרש את דבריו מה שכ' בגזרתו כמו שהאריך בזה הרב מהריב"ל ח"ג סימן קט"ז והרב מהרי"ט סי' קמ"א ושאר האחרונים אבל ז"א ענין לנ"ד חדא שכבר הוכחתי בגוף התשוב' הנז' ממשמעות לשון גזרת מהר"ף שלא עלתה על דעתו מעולם איזה רב שנתקבל בהיתר וכן מורה באצבע בגוף גזרתו. ובר מן דין מה שמחולקים הפוסקים האחרוני' בתשובותיהם היינו באיזה דין ומשפט שהיה בין איש לרעהו ומביאי' ראיה לזה מגמ' נאמן הדיין לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי כו' ומשא"כ בנ' לא שייך כל זה והיה בדעתי להאריך קצת בדברי הפוסקים בעסק הזה ושלא יהיו דבריי דומות למרובות והנם למשא וכל מאריך הוא טירחא לכן קצרתי ובפרט לחכם גדול כמותו ירבו בישראל יספיק הקיצור ועיין בזה בתשובת הרב מהר"מ מינץ סי' ק' שפסק שאין הדיין נאמן לפרש דבריו אחר שכתב הפסק ומביא ראיה מהא דאמרי' בפ' הפועלים שהיו מחולקים מתיבת' דרקיעא אם בהרת קודם לשער לבן כו' מאן מוכח רבה בר נחמיני כו' ועי' בס' כנסת הגדולה סי' כ"ג לטח"מ והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפר"ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה סט נשאלתי באחד שנדר מחמת תשובה ועינוי שלא לאכול זמן ידוע מדבר הבא מן החי אי שרי לאכול דבש דבורים או לשתות משקה העושים מן הדבש הנז' שקורין מע"ד. תשובה הנה לכאורה לפי המושכל ראשון נראה שהוא אסור ויש לחלק דין הנז' לכמה סעיפים. בראש לילך אחר כונת הנודר ולשון הנודר ומהו נקרא דברים הבאים מן החי וגם אם יש חילוק בין אכילה לשתיה דאף אם אסור לאכול אי שרי לשתות המשקה היוצא מהן ותחלה נדקדק לילך אחר כוונת הנודר ומהו הנקרא דבר מן החי דהיינו חלב וגבינה וחמאה ובצים ויש עוד דברים הבאים מן החי כגון יאלי דחמורתא ועור הבא כנגד פניו של חמור ומי רגלים אבל אינם שכיחי לאכול ולשתות אותם הנה לפ"ז נראה שדבש דבורים פשוט לאסור דמ"ש דבש דבורים מחלב וחמאה וגבינה דמקרי דבר הבא מן החי ה"ה דבש דבורים. ואין להקשות דהיא גופא מנ"ל דהנודר מדבר הבא מן החי דאסור בחלב דהלא אמרי' בגמ' דבכורות דהוי אמ"ה ואפ"ה שרי וא"כ לא מקרי דבר הבא מן החי וז"ל הגמ' שם בדף ו' א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה טעמא דרבנן מגמל כו' הא לאו הכי הו"א חלב דבהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים כו' אצטריך סד"א הואיל דבבהמה טהורה נמי חידוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרי' רחמנא והאי חלב כי אמ"ה הוא ושרי הלכך אפי' בבהמה טמאה לישתרי קמ"ל וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אלימא כו' עד אבע"א ארץ זבת חלב ודבש כו' עכ"ל הגמ' בקיצור מופלג נשמע מגמ' הנז' דחלב גופא דבהמה טהורה אי לאו דמוכח קרא דשרי ה"א דאסור משום אמ"ה וא"כ י"ל הואיל וגלי קרא דשרי ולא מקרי אבר מן החי א"כ לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי אבל ז"א דא"כ לפי סברא הנ"ל דהואיל וגלי קרא גבי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי א"כ גבי בצים נמי נימא הכי דהלא כתבו התוס' בפ' א"ט דף ס"ד ע"א ד"ה שאם ריקמה וז"ל וא"ת כו' בסמוך דדריש ביצת טמא דאסירא מדכתיב ואת בת היענה ל"ל הא קי"ל כל היוצא מן הטמא כו' ונראה לפרש דביצת עוף טהור נפ"ל דשרי מדדרשינן גבי שילוח הקן תקח לך ולא לכלביך ולהכי אצטריך בת היענה לאסור ביצי עוף טמא דסד"א דשרי דליכא מידי דאתי מחי ושרי והך ביצה כי אמ"ה הוא ושרי' כו' ע"ש ותי' זה הובא ג"כ בקיצור בהרא"ש בבכורות פ"ק וא"כ נאמר ג"כ הואיל וגלי קרא גבי בצים דשרי ולא מקרי אמ"ה לא מקרי ג"כ דבר הבא מן החי וא"כ יהיה הנודר מותר גם בבצים ולפ"ז נפל פותא בבירא ונפל כרסא בבירא דנדרו יהא בטל לגמרי דלא ימצא על מה יחול ואף שכתבו שם התוס' תי' אחר אבל כבר דחו אותו גבי בצים. וליכא למימר דדעתי' איאלי דיחמורתא ועור הבא נגד פניו של חמור שלא לאכול דזהו לא שכיחא דאכלי אינשי וא"כ יצאו דבריו לבטלה ואליבא דר"מ דאמר בתמורה ובערכין גבי המעריך פחות מבן חודש וגבי הרי זו תמורת עולה ותמורת שלמים דאין אדם מוציא דבריו לבטלה פשיטא דלא אמרי' יצאו דבריו לבטלה ואפילו לדברי ר"י דקי"ל כוותיה דס"ל דדבריו בטלים לא אמרי' הכא דדבריו יהיו בטלים דהתם טעי בדינא ובלשון משא"כ כאן נתכוין לאסו' על עצמו אף דבר שהוא מותר מצד הדין ולא מקרי דבר הבא מן החי ומ"מ בלשונו ובדעתו היה להקרות דבר הבא מן החי איזה מן הדברים הנז'. וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו בשעת הנדר ז"א קושיא שהרי כבר הקשה קושיא זו בתוס' פ"ג דשבועות דף כ' ד"ה לישנא דאיתקיל ליה וא"ת ונשיילי' מה היה בדעתו כו' א"נ כגון ששכח מה היה בדעתו או שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו ובזה האופן איירי ג"כ בנ"ד. ואין לומר לפי תירוץ זה של התוס' דאיירי כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו יהיה דבריו בטלים לגמרי דלא מצינו דבר הנקרא בא מן החי לפי הס"ד שכתבתי לעיל וא"כ יבטלו דבריו ולא יהיה נדר כלל הלא לפי משמעות לשונו לא מצינו דבר הנקרא בא מן החי ז"א קושיא דלעולם שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו הקרוב לפשוטו ולא שיבטלו דבריו לגמרי כמו גבי שבועה שאי אוכל לך דמסתפקא לן אי משמעותא שאוכל או שלא אוכל וליכא למימר דנשיילי' מה היה בדעתו די"ל דאמר כל מה שיהיה משמעות לשונו אבל מ"מ דבריו לא יבטלו לגמרי או שנשבע שלא יאכל או שנשבע שאוכל ועכ"פ באיזה צד שיהיה לא יצאו דבריו לבטלה וה"ה בנ"ד. וגם אעיקר' דדינא פירכא מה שהקשיתי ברישא שהוא גופא מנ"ל דחלב אסור דנימא הואיל וגלי קרא לא מקרי אמ"ה דלא מקרי נמי דבר הבא מן החי ז"א דבשלמא הא דגלי קרא דלא ליהוי אסור מצד עצמו אבל גבי נודר בדבורו נאסר. נשמע מכל הנז' דלכאורה הנודר מדבר הבא מן החי דאסור בדבש דבורים ובמשקים היוצאים מהן אבל כד נדקדק בגמ' ובפוסקים תמצא שדבש לא דמי כלל לא לחלב ולא לבצים ואינו פשוט כ"כ לאסור ואדרבה יותר נראה פשוט להתיר מלאיסור והדבר תלוי במחלוקות שבין גדולי הפוסקים. ונציע תחלה בקיצור לשון הגמ' בבכורות דף ז' בעי מיניה רב ששת מי רגלים של חמור מהו ותבעי ליה דסוסים וגמלים כו' א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא כו' מטמא לא קאמר אלא מן הטמא והני נמי מינא דטמא וא"ד דסוסים וגמלים כו' כי קמבעי' להו דחמור כו' מתיבי מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואין ממצות אותן מגופן הוא דאמר כר' יעקב דאמר דובשא רחמנא שריא (דהיינו דבש דבורים מגזירת הכתוב אבל לא דבש הגזין) כמאן אזלא הא דתנן דבש הגזין מותר דלא כר"י כו' ע"ש. ויש בשיטה הזאת מחלוקת בין הפוסקים לענין דינא הרא"ש ובנו הריב"ה בטי"ד סי' פ"א וברוקח סי' תס"ט פוסקים דדבש הגזין וצרעין אסור דהיינו כר"י ודבש דבורים מותר מגזרת הכתוב ומי רגלים אסורים כרב ששת. אף שדברי הרוקח הנז' תמוהי' בעיני שבסי' תס"ט כתב דדבש הגזין וצרעין אסור ופוסק כר"י וכרב ששת ולעיל בסי' תס"ד כתב וז"ל בפ"א דבכורות דייק רב ששת והיוצא מטמא ל"ק דהוי משמע מגופה דטמא אלא היוצא מן הטמא ומי רגלים דסוסים וגמלים וחמורים אסירי כו' ודברים אלו הם כחומץ לשינים דמזכי שטרי לבי תרי דפסיק כלישנא קמא דר"ש דדייק היוצא מטמא ל"ק כו' ופסק דמי רגלים דסוסים אסירי ובאמת זהו נפקותא בין לישנא קמא ללישנא בתרא דללישנא קמא לא קא אסר ר"ש אלא דחמור ולא דסוסים משא"כ ללישנא בתרא וכמ"ש הרא"ש שם במה שרצה לישב דברי ר"ת שפסק דלא כר' יעקב וכ"כ התוס' דף ז' ד"ה רוב דגים במינן משריצים וז"ל ואין להקשות לרב ששת דאסיר במי רגלים של חמור דאפילו ללישנא בתרא דאסור אף של סוסים וגמלים כו' משמע בהדיא ללישנא קמא לא אסר של סוסים וכן מוכח בדברי רש"י ז"ל דף ז' ע"ב ד"ה מטמא כו' מן הטמא משמע מינו של טמא דדמו לחלב משמע דוקא דהטעם שאסור במי רגלים משום דדמו לחלב וזהו שייך דוקא במי רגלים דחמור ולא דסוסים וגמלים וכמ"ש בלשון האבעיא דסוסים וגמלים לא מבעיא דמיא עול ומיא נפיק מה שאין כן דחמורים עכירי ודמי לחלב וכן מוכח בב"י ריש סימן פ"א ובשאר אחרונים ואם כן הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל). למה פסק הרוקח כלישנא קמא ופסק וזאת ליהודה ויאמר מ"ש אמ"ו דמי רגלים דסוסים אסור וע"ק לפי הגאון זצוק"ל שדברי הרוקח מאי שפוסק כלישנא קמא דרב ששת בסי' תס"ט תמוהים בעיניו דמזכי אין אנו צריכין להעמיד דברי ר"ש שטרי לבי תרי כו'. ולענד"ן לישב כר"י רק כסתם משנה דמכשירין כי איתא בתוס' בפ"ק דבכורות דף ז' וכמ"ש הרא"ש אליבא דר"ת וא"כ למה ע"ב ד"ה תניתוה היוצא מן הטמא כתב הרוקח סי' תס"ט בסופו דדבש טמא שכתבו וז"ל הא דמשמע לסי' הגזין וצירעין אסור כר"ש וכר"י הלא נקטי' לק"מ כדפרי' לעיל עכ"ל ואיכא אליב' דלישנ' קמא דברי ר"ש הם למידק למה לא מקשי' התוס' קושי' כת"ק דר"י וכמתני' דמכשירין דדבש זו בלישנא קמא גבי תניתוה שהיוצא הגזין פותר. כ כו'. ונלע"ד דכוונתם הוא לפי מ"ש אכן נלע"ד לישב קצת דברי הרוקח לעיל בריש דף ו' ע"א ד"ה ל"ל למתני שלמד בגמרא דה"פ אליבא שהיוצא וז"ל לקמן דייק מינה מי רגלי' דלישנ' קמא א"ל ר"ש תניתוה ל של חמור אסורי' והכא דייק מדקתני דלפי שאלתך לא עלתה על דעתך שהיוצא שנותן טעם לדבר והו"ל להסתפק במי רגלים דסוסים ודגמלי' למיתני והיוצא עכ"ל הרי שמתרצים וז"א דמדיוק דמתני' משמע דאף התוס' על שאמרי' שם בגמ' לסימנא בסוסי' ובגמלים אסור דמטמא לא