שער אפרים פד

שנתקבל בהיתר וכמ"ש גם מעל"ת דמשמעות הלשון משמע דוקא בשעת הקבל' לא יהיה לו קרובים ואף שכתב מעל"ת אח"כ דבנ"ד לשון ההסכמה אינו סותר האומדנא אלא משמע הכי ומשמע הכי וא"כ לכאורה דברי מעל"ת סותרים זא"ז שבראשית דבריו כתב שודאי מלשון גזרת מהר"ף משמע דדוקא בשעת קבלת הרב כו' אבל צריכין אנו לתרץ דברי מעל"ת אף שמשמע הכי ומשמע הכי אבל יותר נראה מוכח מלשון שנוטה לצד המשמעות שמותר לקבל רב שנתקבל אח"כ ואם כן פשיטא שמודה בזה הגאון מוהרי"ט וסיעתו ואף לפי דעת מהריב"ל בח"ב סי' פ' שכתב שהם סברות חלוקות והמנהג הוא העיקר וא"כ בנ"ד פוק חזי מה עמא דבר בכל תפוצות ישראל שהחכמים הרבנים מתחתנים עם בניהם בתוך הק"ק ויושבים בטח ושלוה עם בניהם ואין פוצה פה ואף א"ת שמשונה ק"ק הזאת מכל הקהלות שבכל הקהלות מקבלים עליהם רב אף קרובים וכאן גזר מהר"ף שלא יקבלו שום קרוב אבל מ"מ נאמר למאי דגזר גזר ולמאי דלא גזר לא גזר ואין לך בו אלא חידושו וכמבוא' בגמ' וא"כ פשיטא דבנ"ד אין להוסיף על התקנה מכח האומדנא. אלא אפי' לדעת מהרד"ך וסיעתו שפסקו בפשיטות דיש להוסיף על התקנה מכח האומדנא מודה בנ"ד דא"א להוסיף על גזרת מהר"ף מחמת האומדנ' ונאמר שכוונתו היה שאסור לקבל רב שהיה רחוק ונתקרב אף שנתקבל בהיתר דהלא מוכרחים אנו לומר בגזירת מהר"ף שכוונתו היה בתחלת גזרתו לשם מצוה ולא שיבא איזה עבירה חלילה ע"י גזרתו וא"כ עתה אנו מסופקים אם גזרתו היה ג"כ על איזה רב שנתקבל שהיה רחוק ונתקרב כי מתוך משמעות לשונו משמע שלא היה גזרתו על איזה רב שנתקבל בהיתר שהיה רחוק ונתקרב רק מתוך האומדנא אנו יכולין להוסיף על גזרתו וכמ"ש ג"כ מעל"ת לפי דעת מהרד"ך ואי אמרי' שלא היתה גזרתו על איזה רב שנתקבל ההיתר ואח"כ נתקרב כמו שמשמע מתוך משמעות לשונו א"כ נאמ' שכל כוונתו בגזרתו הי' לשם מצוה כי איך יגזור על רב שנתקבל בהיתר להורידו מגדולתו כי פן אם יקבלוהו אחר שנעשה קרוב יבא לידי מחלוקת הלא י"ל שמא לא יבאו לידי מחלוקת ואיך הספק יוציא מידי ודאי שיצוה לעשות עבירה ודאית לבייש ת"ח בשביל ספק שמא יבאו לידי מחלוקת אח"כ וא"כ בודאי נאמ' שלא גזר מהר"ף על הרב שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב שלא יעשו עבירה גדולה מחמת ספק וכמ"ש הרב אדרבי בתשוב' סי' ס"ח העתקתי בגוף הפסק בקיצור וז"ל שם בשם הראב"ד הנה נא הסכימו כל חכמי ארצינו על השבועה כי היא לביטול מצוה כו' כי נתכוונו לדחות את רבם ואת זקן שבעירם והמבזה את רבו אין לו חלק עולמית כו' והרי הוא כחולק על השכינה כו' ע"ש ואין לך ביזוי גדול מזה וכמ"ש ר"י ן' פרחי' בסוף מנחות ע"ש וא"כ בודאי נאמר מחמת האומדנא שלא גזר מהר"ף ע"ז שיצא מגזרתו איזה מכשול ואף אם נאמ' דלא דמי נ"ד להא עובדא אשר הבאתי בשם הרב מהרי"א דהתם הית' כוונתם לדחות את רבם לכן צוה להתיר שבועה כו' אפי' עד"ר כי אין ביזוי גדול מזה ומשא"כ בנ"ד לא מקרי ביזוי ת"ח כי הרב כרה בור לעצמו במה שהתחתן עצמו בתוך הק"ק ומי צוה לו שיתחתן עצמו בתוך הק"ק וכמ"ש בגמ' דהמניח האי בירא לאו אנא כריתיה אמנם כבר דחיתי סברא זו בגוף הפסק. ועתה אוסיף על הראשונים אף שנאמ' מחמת האומדנ' שגזרת מהר"ף היה גם על איזה רב שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב ע"י התחתנות ונאמ' שאין כאן ביזוי ת"ח מאחר שהרב כרה הבור לעצמו והוא גרמא בניזקין הני מילי לא שנו בד"א אם קודם שבא הרב לבודון או לכל הפחות קודם שהתחתן עצמו הרב בתוך הק"ק שלהם היו מתרים בו הק"ק והודיעו לו מתחלה שלא יתחתן עצמו בתוך הק"ק שלהם ובאם שיתחתן עצמו אזי יהיו מוכרחים להורידו מגדולתו עפ"י גזרת מהר"ף והרב עבר על ההתראה הזאת ועשה שידוך בתוך הק"ק אז נאמ' שהוא כרה בור לעצמו ויאמרו דהאי בירא לאו אנא כריתיה וכמ"ש בגמ' דהמניח הנז' ומשא"כ הרב הזה לא ידע מאומה מכל זה וגם הקהל לא הודיעו לו מאומה והוא ראיה שאחר שנשתרך עם בנו בתוך הק"ק ישב בשלוה ערך שני שנים ואין פוצה פה ומצפצף וגם כשכלה זמן שכירתו התווכחו עמו מחדש עבור השכירות כפי שטר הרבנות שלו רק אח"כ בא איש א' מאנשי קרח וקיבץ אליו קצת אנשים והתעורר המחלוקת הזה ודומה זה למ"ש בגמ' דמציעא פ' האומנין אמר רבא האי מאן דאגיר אגירי לדוולא ופסק נהרא כו' אי לאו בני מתא פסידא דבעל הבית ומזה למד הרא"ש ושאר פוסקים גבי מלמד דאם הבעה"ב יודע באיזה חולי של הנער והמלמד אינו יודע שאינו מאותו העיר אזי פסידא דבעה"ב וה"ה בנ"ד וזהו פשוט כביעתא בכותחא שלא גזר מהר"ף על הנדון כמו נ"ד וזהו אומדנא דמוכח יותר וא"כ בנ"ד אף לפי דעת מהרד"ך וסיעתו שמוסיפין על התקנה מכח האומדנא היינו כשאין האומדנא האחרת עומדת כנגד' שסותרת את הראשונה ומשא"כ אם האומדנא אחרת עומדת כנגדה שסותרת את הראשונה כמו בנ"ד מודים מהרד"ך ז"ל וסיעתו שאין מוסיפין על התקנה מכח אומדנא. וראיה לזה מגמ' דכתובות ריש פ' אעפ"י שאמרו כו' אם רצה להוסיף יוסיף נתארמלה כו' מן האירוסין גובה הכל ראבע"א בתולה גובה מאתים כו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואמרי' שם בגמ' רב אמר אין הלכה כראב"ע כו' ומקשה ורב לא אזיל בתר אומדנא והא איתמר מתנת ש"מ כו' ומשני תרוייהו אזלי בתר אומדנ' מ"ד אין הלכה כו' ה"נ אומדן דעתו דמשום אקרובי דעתא והא אקרבי ליה דעתא ואמרי' שם בגמ' רצה לכתוב לא קתני אלא רצה להוסיף מסייע ליה לר' ינאי דאמר תנאי כתובה ככתובה דמי וזה התוספו' יש לה דין כתובה לענין כמה דינים האמורים בגמ' שם ומזה רצה להוכיח הרב מהרד"ך דמוסיפין על התקנה מכח האומדנ' מהא דתקנו הגאונים כתובה נגבית מן המטלטלים דיתמי וה"נ כתובת בנין דכרין ומזונות אע"ג דלא תקנו אלא כתובה כו' ע"ש במהרד"ך וא"כ כשאמרי' דיש לתוס' זה דין כתוב' מכח תקנת חכמים והוא ממש תנאי כתובה א"כ נאמר ג"כ להוסיף על התקנה מכח האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ונאמר שתגבה הכל מן האירוסין כמו גוף הכתובה אלא משום דיש אומדנ' אחרת שסותרת כעד' את הראשונה לפי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לכן בטלה האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ואין מוסיפין על התקנה מכח האומדנ' הנז' וא"כ ה"ה בנ"ד בגזרת מהר"ף שאין להוסיף על התקנה מכח אומדנ' לומר שלכל מילי גזר הואיל והאומדנ' אחרת עומדת לנגדה שסותרת האומדנ' הזאת שבודאי גזרת מהר"ף לשם מצוה היתה כוונתו ולא שיבא איזה עבירה ח"ו מזה וכמ"ש לעיל וביותר שהאומדנא הראשונה להוסיף על התקנה היא מחמת ספק והאומדנ' אחרת שסותרת את הראשונה היא מחמת שלא יבא מגזרתו איזה עבירה ודאית לכן אין להוסיף על התקנה מכח האומדנ'. וידעתי גם ידעתי ששערי דחיות לא ננעלו כי יש לדחות ראי' זו דמ"ד הלכה כראב"ע משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה סבר דהא משום אקרובי דעתא לא מקרי אומדן דעת ולכן אין מוסיפים על התקנ' מכח האומדנ' הזאת. אבל ז"א שהרי אמרי' בגמ' פ' נערה ואית' שם סוגי' זו על הא דת"ר כתב לה פירות כסות וכלים וכו' לימא בפלוגת' דראב"ע ורבנן קמפלגי כו' ומסיק דכ"ע כראב"ע ומ"ד זכה סבר דע"כ לא קאמר ראב"ע כו' אבל מדיד' לדידיה מודים דמשום אחתוני הוא והא אחתוני ליה ולפירש"י דהסוגי' איירי מן האירוסין וא"כ הא דמסיק משום אחתוני היינו משום אקרובי דעתא דהלא זהו קושי' ר"ת על רש"י דה"לל משום אקרובי דעתא וא"כ גם מדידיה לדידה נאמר ג"כ האומדנ' דמשום אקרובי דעתא ונאמר שזכתה היא ותגבה הכל אלא משום דיש אומדנא אחרת העומדת נגד האומדנ' הזאת וסותרתה דהיינו שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה לכן לא אמרינן האומדנ' אחרת ולהוסיף על התקנה דתנאי כתובה מטעם האומדנ' דמשום אקרובי דעתא וא"כ ה"ה בנ"ד וכ"ש שהאומדנ' להוסיף על התקנה מחמת ספיקא היא והאומדנא האחרת הסותרת את הראשונה היא מחמת ודאי ואף שיש לדייק לכאורה איפכא מסוגי' הגמ' הנז' כי לפי מ"ש שראב"ע אית ליה ג"כ האומדנ' דאקרובי דעתא וקשה באמת לראב"ע מאי חזית דאזלת בתר האומדנ' דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה זיל בתר האומדנ' דאקרובי דעתא וצריכין אנו לתת טעם לשבח ולישב קושי' הנ"ל ששבר ראב"ע דכאן יש שני אומדנות א' להוציא ממון מיד המוחזק וא' להעמיד ממון בחזקתו אזי יותר טוב לומר האומדנ' דלהעמיד הממון בחזקתו ולכן אמר ראב"ע אינה גובה התוספת מחמת האומדנ' דאקרובי דעתא כי יש אומדנא להעמיד הממון בחזקתו לפי שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה ואין לומר דכאן איכא שטר שכתב לה התוספ' בשטר ולימא אוקי שטרא אחזקתיה אבל ז"א דהאי סבר' ב"ש היא דסבר שטר העומד לגבות כגבוי דמי כדאמרי' בהחולץ ובהאשה שנפלו גבי מתו בעליהן עד שלא שתו וסבר ב"ש דנוטלת כתובתה ומוציאה מיד היורשים לפי שסבר דכגבוי דמי ומשא"כ אנן לא קי"ל כוותי' ומוקמי' המעות בחזקתו וכמ"ש בגמ' פ' חזקת הלכת' כוותיה דרב יוסף בזוזי כו' אף במקום שטר כו' ע"ש דהיכי דקיימי זוזי לוקמי' ולפי מ"ש יתישב ג"כ הסוגי' דפ' יש נוחלין דף קל"ב בסוגי' דאר"נ הלכה תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצא' קרח' מכאן ומכאן ומקשה למימר' דר"נ לא אזיל בתר אומדנ' והתני' ר"ש ן' מנסיא אומר כו' אין מתנתו מתנה שאלו הי' יודע שבנו קיים כו' ומשני שאני התם דניחא לה דתיפוק עלה קלא דכתבינהו ניהלה ופירשב"ם וז"ל וה"נ בתר אומדנ' אזיל ר"נ דניח' לה כו' וקשה ג"כ קושי' הנז' דמאי חזית וכמ"ש לעיל ולפי מ"ש יובן דלעולם כשיש ב' אומדנות אמרינן האומדנא כדי להעמיד הממון בחזקתו ואף שיש קצת לפקפק בסוגיא זו אבל כד מעיינת שם תמצא שדבריי נכונים ומוכרחים לשם וא"כ מכל הנז' נשמע דכשיש ב' אומדנות אמרי' יותר האומדנ' כשיש ספק בין ב' האומדנות דאוקי ממון בחזקתו וחומר' לתובע וקולא לנתבע כבכ"מ שאמרי' בספיק' דממונא חומר' לתובע כו' וא"כ בספק איסור דאוריית' אזלינן ג"כ לחומר' ובנ"ד הוא ג"כ איסור דאוריית' כי ספק חרם הוא להחמיר וכמ"ש הרשב"א בתשוב' והרשד"ם ומהרא"ש ושאר האחרונים בפסקיהם וא"כ ה"ה בנ"ד נאמר ג"כ להוסיף על התקנה מחמת האומדנ' ולחומרא שגזר מהר"ף על מי שנתקבל בהיתר ואח"כ נתקרב אבל ז"א דהא מצדה תברא שהרי כבר כתבתי לעיל בכמה הוכחות שבודאי לא גזר מהר"ף שיצא איזה מכשול עבירה מתחת גזרתו וזאת האומדנ' להוסיף על התקנה היא עבירה ודאית והאומדנ' אחרת שאין להוסיף היא מחמת ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי וכמ"ש לעיל ועיין בתשוב' הרב הר"י לבית לוי סי' י"ז דף צ"א ע"ג שמקשה בסוגי' מי שמת גבי ש"מ שכתב נכסיו לאחרים כו' ע"ש. ומ"ש עוד מכ"ת בפסקו אשר שלח אלי וז"ל ותו דאם מתירים לרב עליהם כשנעשה קרוב אח"כ א"כ הבאי' אחריהם וזרעם שלא ידעו אימתי הי' הקורבה באים להתיר ג"כ לקבל רב וחכם אף שיהיה קרוב מתחלה בשעת הקבלה ואף שנודע להם ההסכמה יחשבו שכבר נתבטלה ומביא ראיה לזה בסוף דבריו מתשוב' מהרד"ך בענין שכירות ומשכנת' בהסכמה כו' דפשיט' שאם יראה אדם שהבית הממושכנת נותנים רשות לאדם לנוטלה מידו ואין לו בה חזקה ילך ג"כ ויטול בתים המושכרים ובזו תתבטל החזקה אפילו מהשכירות כו' עכ"ל דמעל"ת. הנה לענ"ד אין הנדון דומה לראיה דבשלמא בנדון דמהרד"ך שפיר קאמר שאם יראה האדם כו' שמותר לאדם להשיג גבול במשכנתא ישיג גבול גם בשכירות לפי שלאו כ"ע דינא גמירי וידעי לחלק ביניהם ולא יבואו אל הב"ד לשפוט עבור זה כי זהו מסור לכל אדם לקנות ולהשכין כו' ומשא"כ קבלת הרב שאינו נמסר לכל יחיד רק לעקורי הק"ק ולרבי' וקא מדכרי אהדדי וכמ"ש בשבת גבי הרוחץ במי מערה כו' כיון דרבי' נינהו מדכרי אהדדי וכן אמרי' ביבמות פ' כיצד אר"נ גרים הואיל