שער אפרים פג

עפ"י הרב מהריק"ו שור' מ"א כשרבים מסכימים לדין אף שאינו מטעם אחד נקראים רבים. ואף שראיתי מ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בי"ד סימן רמ''ב ומפקפק בזה ומביא ראי' מהאגור בשם מהרא"י כו' דמשמע משם איפכא אבל כבודו במקומו מונח ולא כן אנכי עמדי בפירוש כוונת האגור הנז' כי יש לדקדק בלשון מהרא"י שכתב וז"ל בנדון זה בחלב שנתערב בשומן וספק אם יש ס' בשומן לבטלו ואח"כ הושם מהשומן בקדירה אע"ג דמוכח דהרא"ש לית ליה האי סברא לחלק בין לח המתערב כו' מ"מ אין להחמיר כו' דלכ"ע כו' חנ"נ אינו אלא מדרבנן ונ"ד כו' ע"ש והל"ל בקיצור ואע"ג דהרא"ש לית ליה האי סברא מ"מ בנ"ד בין למר כו' הואיל ואינו אלא מדרבנן כו' ומ"ש ונ"ד משמע שהוא ענין בפני עצמו וה"פ לענ"ד דשם היה ספק אם יש ס' לבטלו ואח"כ נתערב ונגד החלב היה ס' בתערובות השני לפי ערך התערובות הא' אי לא אמרי' חנ"נ לכן אמר דאע"ג דהרא"ש לית ליה האי סברא מ"מ אין להחמיר בזה הואיל ויש כאן ספק והוא מדרבנן אע"ג דהספק הא' אינו מדרבנן הואיל ותערובות השני הוא מדרבנן אין להחמיר) וגם מטעם דהוי פלוגתא דרבוואתא באיסו' דרבנן דהיינו הרא"ש וא"ז ואזלינן לקולא ואח"כ אמר ונ"ד בין למר כו' ר"ל אף אם היה איסור דאורייתא מ"מ שרי בין למר ובין למר אף אם אינם מסכימים מטעם א' וגם מ"ש בש"ך הנ"ל שמוהריק"ו כתב שכל זה הוא רחוק בעיני והמעיין במהריק"ו תמצא שאינו קאי על זה ע"ש ותמהני על הרב בעל ש"ך דאישתמיטתיה מיניה ולא ראה שכתב מהריק"ו כן בהדיא סוף שו' נ"ב נמצא העולה מזה דיפה כיון בעל המפה בח"מ סי' כ"ה ושאר האחרונים דמקרי רבים אף שאינם מסכימים מטעם א' וכ"כ בתשוב' הרב הר"י לבית הלוי סימן ג' דף ט"ז שהסכים לדברי הרב מהריק"ו הנ"ל: והנה פתח דבריו האיר אל עבר פני במ"ש בתשובתו וז"ל דודאי מלשון גזרת מהר"ף ודאי משמע דוקא בשעת קבלת הרב עליהם שלא יהיו לו צדדים כו' אבל אם כשקיבלו היה רחוק ונתקרב לא קאמר כו' אך מאומדנא דמוכח ודאי דכוונתו של מהר"ף היה שלא יהיה קרוב בין בתחלה בין בסוף כו' ומביא ראיה מתשובת הגאון מהרד"ך בית ל"ב ומביא אחריו סברת החולקים עליו מהר"י טייצאק והרב מהריב"ל ח"ב סי' פ' חולק עליו ומסקנת דבריו דהם סברות חלוקות ואזלינן בתר המנהג וקצתם הכריעו כמהרד"ך. הנה מי יבא אחרי המלכים את אשר כבר עשאו כי קטנם עבה ממתני ואפר אני תחת כפות רגלם אבל בקצת דבריהם ראיתי תיוהא בודאי יש להביא קצת ראיה לכאורה לדברי מהרד"ך שמוסיפין על התקנה מחמת האומדנא מהא דאיתא בגיטין פ' השולח דף ל"ו גבי התקין הלל פרוזבול אמר שמואל אי איישר חילי' אבטליני' כו' רנ"א אימא בה מילתא אקיימנא הא מקיים וקאי ה"ק אימא בה מילתא דאע"ג דלא כתוב ככתוב דמי ופירש"י אימא בה מילתא אושיב ב"ד ואתקין כו' ויש לדקדק למה לא פרש"י אימא בה מילתא ר"ל אדקדק ואפרש בתקנת הלל ולומ' דלאו דוקא אמר הלל שיכתוב דקא אלא באמירה בעלמא סגי וכמ"ש בכתובות פ' הכותב ופ' אע"פ הכותב לאשתו תני ר' חייא האומר לאשתו ומאי כותב אומר אלא ודאי דסבר רש"י שאין להוסיף על התקנה לכן פי' אושיב ב"ד ואתקין אבל יש לדחות זה לפי שמבואר במשנה דשבועות זה גופו של פרוזבול והדיינים חותמים למטה או העדים א"כ משמע דוקא בכתיבה ולא באמירה אמנם ראיתי מ"ש הרב מהרד"ך בתשו' בית הנז' בענין אי מוסיפין על האומדנא כו' וז"ל שם חדר ה' עוד כתב שם בנ"ד אין להכניס משכנתא בכלל השכירות משום אומדנא כו' עד מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן לא משתמע אלא בדבר חומרא וגדר שהחמירו וגזרו על התורה כמ"ש עשו משמרת למשמרתי ודי לנו להחמיר ולגדור בזה דשכיח' אבל לא להעמיד חומרא במילתא דלא שכיח' ומביא ראיה מהא דביצה השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות דמלתא דלא שכיחא לא גזרו כו' ע"ש באריכות. ואני שמעתי ולא אבין לפי דבריו מה יענה בסוגיא דהזהב ובקידושין בסוגיא דאין מטבע נעשה חליפין ומקשה שם בגמ' הניחא לרב ששת אלא לר"נ מא"ל ומשני סבר כר"י דאמר ד"ת מעות קונות ומ"ט אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליי' ומילתא דשכיח' גזרו בה כו' ומלתא דלא שכיח' לא גזרו כו' והתם מאי חומרא וגדר איכא רק מפני תיקון העולם וא"כ ה"ה במשכנתא ושכירות כמו בנדון של מהרד"ך אינו ג"כ אלא מפני תיקון העולם וג"כ שייך מילתא דלא שכיח' כו' ועוד כתב שם מהרד"ך ז"ל וז"ל ואיכא מילתא דלא שכיחא אלא שיהיה הדבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו כי הא דאמרי' בגיטין בעובדא דשומשני דקיבל עליו כל אונס' דמתיליד ואסתכר נהר מלכא שבא ואמר רבא אונסא דלא שכיח' הוא ומביא שם מלשון הרמב"ם ראי' שמסיים בעובדא הנ"ל שזהו אונס שאינו מצוי ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא א"כ בנ"ד שכיח' במשכנת' ושכירות כו' ע"ש. והנה פליאה בעיני דבר זה הפלא אשר כתב הרב מהרד"ך כי במחילה מקדושת תורתו לא זו הדרך כי לפי דבריו בעצמו קשה שכתב דלא נקרא מילתא דלא שכיחא אלא דבר הפלא שלא יוכל להעלות על הלב לשערו כו' א"כ לפ"ז קשה הגמ' שמביא לפני זה מהא דמצא בתוך התרנגולת בצים גמורות דמקרי מילתא דלא שכיחא לא גזרו כו' ושם אינו דבר פלא שלא יוכל להעלות על לב ואדרבא זהו כמעט מצוי אף שבודאי אינו מצוי כ"כ דעכ"פ מקרי מילתא דלא שכיח' אבל מ"מ אינו שם דבר הפלא ופלא כלל אלא ודאי שיש חילוק בין מילתא דלא שכיח' לאונסא דלא שכיח' כי מילתא דלא שכיח' מקרי אף שאינו דבר פלא ואפ"ה לא גזרו כו' וה"ה משכנתא כו' ומשא"כ אונסא דלא שכיחא הוא דבר פלא דוקא שלא יוכל להעלות על הלב כי בעצמו הוא לא שכיחא וזהו גבי שומרים דחייבים בפשיעה ובגניבה ואבידה שיכול לשמור עצמו ומשא"כ באונס דלא שכיח (ועיין בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ב וגם שם קצת דבריו תמוהי' במ"ש ראיה מסי' רכ"ה ע"ש) וא"כ מ"ש בגמ' גבי עובדא דשומשמי דרבא פטרי' קשה למה הלא קיבל עליו כל אונסא דמתיליד מאי אמרת לפי דלא שכיח קשה הלא כל אונס לא שכיח לכן מפרש הרמב"ם שזה האונס הוא דבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו דבר זה הפלא וזהו מקרי אונס דלא שכיח' ומשא"כ מילת' דלא שכיח' הוא ענין אחר וזה ברור לענ"ד. עוד ראיתי בענין זה מ"ש הרב מהריב"ל ח"ב סי' פ' במה שמחולק עם הרב מהרד"ך וז"ל איברא דמתוך מ"ש תלמידו של הר"ם יראה איפכא וכמ"ש הרב המובהק הנז' וז"ל ר"ת החרים כו' וכתב תלמידו של הר"ם ז"ל וז"ל נ"ל דבמה שתיקן ר"ת ז"ל להחזיר כל הנדוניא לאב לא על הבת לבדה תיקן אלא על מיתת הבן ג"כ ומה שלא הזכיר גם נדונית החתן לפי שבצרפת כו' ע"ש עכ"ל וכבודו במקומו מונח. אבל לענ"ד אנכי לא כן עמדי בהבנת תלמידו של הר"ם ז"ל כי לפי הבנת הרב מהריב"ל בדברי תלמידו של הר"ם קשה דדברי מהר"ם יהיה סותרים זא"ז שהרי לפני זה כתב מהריב"ל דנראה מתשו' הר"ם שבמרדכי דאין כח להוסיף על התקנה מחמת האומדנא ובתלמידו של הר"ם מסיים וכן דנתי לפני הר"ם משמע שמהר"ם הסכים עם תלמידו ומזה מוכח דמוסיפין על התקנה מכח האומדנא וא"כ יהיה דברי מהר"ם סותרים זא"ז וזהו דוחק גדול לומר דמ"ש המרדכי בשם מהר"ם בפ' המקבל גבי מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית מהגוי ושאלו למהר"ם אי החליף בית לבית אי מקרי זביני כו' שזה מהר"ם אינו מהר"ם מה שמביא המרדכי פרק נערה בכתובות בשם תלמידו של הר"ם ומהר"ם דפ' המקבל אינו רבו של אותו התלמיד אבל ז"א כי הרגיל בשות' דרבנן בס' המרדכי יודע שסתם מהר"ם הוא מהר"ם בר ברוך והוא מהר"ם מרוטינבורג וא"כ זהו ממש הכל א' ואף שבמרדכי פ' המקבל מכנה אותו בשם מהר"ם וכאן מכנה אותו בשם הר"ם אבל ז"א דקדוק. אבל לענד"ן דה"פ של תלמידו של הר"ם כי יש לדקדק בדברי תלמידו הר"ם שכתב וז"ל נ"ל דבמה שתיקן ר"ת כו' לא על הבת כו' ומה שלא הזכיר כו' קשה למה אמר מה שלא הזכיר לפי שבצרפת כו' הל"ל הטעם שמכח האומדנא יש להוסיף על התקנה ומה לי בן ומה לי בת כו' אך נלע"ד דה"פ של תלמידו הר"ם לפי דעת מהריב"ל שאין להוסיף על התקנה מכח האומדנא בודאי גם תלמידו של הר"ם מודה לזה דהטעם דהסוברי' שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנא היינו דבעינן לבטא בשפתים ומה שאינו מוציא בשפתיו בשעת התקנה מוקמינן אדין תורה ומשא"כ אם יש איזה אומדנא וטעם נכון שגם מה שאנו רוצים להוסיף על התקנה מחמת האומדנא אותו התוס' בעצמו נזכר ג"כ בתוך התקנה רק שנשמט מתוך התקנה אז כ"ע מודים דיש להוסיף בזה על התקנה ולומר שבודאי נשמט זה התוס' מתוך התקנה מה שאנו רוצים להוסיף וזהו ג"כ הפי' של תלמידו מהר"ם וז"ל במה שתיקן ר"ת להחזיר כל הנדוניא לאב לא על הבת לבדה תיקו אלא אף מיתת הבן כו' ר"ל שתלמידו מהר"ם אמר שבודאי תיקן ר"ת בהדיא גם על מיתת הבן בתוך התקנה ומה שלא הזכיר ר"ל בשלחו לצרפת ולומברדיאה: תקנה הנ"ל לא הזכיר רק מיתת בת לפי שבצרפת לא נהגו שיתן החתן הנדוניא כו' אבל בודאי בכלל התקנה שלו במקום שנותנים חתנים הנדוניא תיקן ר"ת בהדיא גם מיתת החתן ולזה הסכים גם רבו מהר"ם וא"כ כ"ע מודים שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנ' ודברי מהר"ם אינם סותרים זא"ז. וקושי' זו בעצמה קשה על הרב מהרד"ך בתשוב' הנז' בית ל"ב שכתב שם וז"ל שם בחדר ד' ומה לנו לכל זה אחר שיש לנו ראיה ברורה אין לנטות ימין ושמאל שהרי מצינו בתקנה עצמה שתיקן ר"ת הוספה גמורה וזה נוסחה ר"ת החרים כו' וכתב תלמידו של הר"מ וז"ל נ"ל דבמה שתיקן כו' ע"ש והוא קראה ראיה ברורה ולענ"ד אין משם ראיה כלל דשם אין כאן אומדנ' להוסיף על התקנה מדעתו רק האומדנ' שבודאי הזכירו ר"ת בהדיא בתוך התקנה. גם יש לדקדק בדברי מהריב"ל שרצה להוכיח מדברי המרדכי דפ' המקבל גבי מעשה שגזרו הקהל כו' שאין להוסיף על התקנה מחמת האומדנא הנה אין ראיה לכאורה משם כי יש לחלק בין תקנה הנעשית בחרם לתקנה שלא נעשית בחרם כי בתקנה הנעשית בחרם י"ל מחמת ספק שמוסיפין על התקנה מחמת האומדנא כי ספק דאוריית' לחומרא ומשא"כ בתשוב' הר"מ לא איירי בתקנה שנעשית בחרם ולכן לא אמר הטעם שיש להוסיף על התקנ' מחמת האומדנ' וחילוק זה מבואר בת"ה סי' רפ"א וכן מבוא' בים ש"ש בחולין הובא בש"ך סי' רי"א בי"ד ואף שי"ל דתקנת הקהל ג"כ דאורייתא הוי וכמ"ש בסמ"ג הנשבע שלא ליכנס בתקנת הקהל הוי שבועת שוא כו' אבל אין אנו צריכין לכל זה כי כד מעיינת במרדכי הנ"ל תמצא שמוכח שם בהדיא גבי מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית מגוי אי חילוף מקרי זביני מוכח שאותו תקנה היתה בחרם כו' ע"ש. ואגב שיטפא דגירסא אודיע מה שתמהני על הגאון מהר"ם הנ"ל גבי עובדא אי חילוף מקרי זביני שאינו מביא ראיה ממשנ' שלימה במס' מעשרות שחילוף מקרי זביני והמשנה הנז' הובא בגמ' דביצה סוף פ' המביא וז"ל המשנה בפ"ב במעשרות בסופו בענין מקח אי קובע למעשר המחליף עם חבירו זה לאכול וזה לאכול זה לקצות כו' חייב ופי' הרע"ב וכל המפרשים הטעם דהוי מקח וקובע למעשרות א"כ מוכח מזה דחילוף מקרי זביני ואפשר שלא רצה לדמות איסור' לממונא כי שם איירי לענין איסור מעשר ומחמת חומר' אמרי' דמקרי זביני אבל ז"א דהלא זהו חומר' דאתי לידי קולא דמפריש מחיוב על הפטור כו' ועיין בתשובת מהרש"ך ח"ב סימן נ"ד שכתב בענין ההסכמות בחילוף החנות וכמדומה שהיה כעין מעשה הנ"ל ולא שת לבו לזה. ונחזור לנ"ד דאף דיש פלוגתא בין הנך אריותא אי מוסיפין על התקנ' מחמת האומדנ' מ"מ נלע"ד ברור דבנ"ד כ"ע מודים דאין מוסיפין על התקנה מחמת האומדנ' פשיטא לפ"ד מהרי"ט וסיעתו דסוברים שאין להוסיף על התקנ' מחמת האומדנ' בכ"מ פשיטא שלא גרע נ"ד דהלשון מוכח שלא גזר על מי