שער אפרים פא

דגם הרא"ש מודה בזה וגם מה שמקשה אח"כ מהא דקונם שדה שאני חורש בה כו' איני יודע מה קושיא דבשלמא התם גבי פרה אם הוא דרכו לחרוש וא"כ לא אסיק אדעתיה בשעת נדרו שיחרוש שדהו איש אחר וא"כ פיו ולבו שוים כי על איש אחר לא היה כוונתו ולא הוציא בשפתיו ומשא"כ בנדון דהרשב"ץ אף שאמר שלא יעשה למכור אנו הולכין אחר כוונתו ונאמ' שמכ"ש שלא ימכור מה שהם בביתו שעל זה היה העלילה גם מה שהקשה מהרי"ט מהא דאברי בשר נחיר' כו' והקשה הרא"ש כו' עד ופי' הוא דנ"מ לאדם שאסר עצמו בא' מן המינין כו' וכתב הוא ז"ל וכל זה באוסר על עצמו גוף הדבר אבל באומ' שלא אעשה פשיטא מה שעשוי כבר ליתי' בכלל זה יע"ש ועיין בים של שלמה מה שהשיג על הרא"ש בזה וכתב שאין מדמים נדרים לשאר איסורים כי בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם וכמו שהולכי' בנדרי' אחר לשון בני אדם כן הולכים אחר כוונתו של הנודר וכמבוא' בלשון הרמב"ם בפ"ח מהל' נדרים דין ט' כל הנודר או נשבע רואים הדברים שבגללן נדר כו' והולכין אחר הענין ולא אחר משמע הדיבור וא"כ ה"ה בנדון דהרשב"ץ הולכים אחר כוונתו ובפרט שכוונתו אינו סותר את דיבורו ובמ"ש שלא יעשה למכור היינו מפני העלילה נכלל בכוונת דיבורו במכ"ש שלא ימכור מה שהיה בידו מקודם וכן פסק ב"י בספרו הקצר כהרשב"ץ והסכים עמו בעל המפה והוסיף נופך משלו דאע"פ שאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו ע"ש בסי' רי"ח גם מה שהשיג הרב מהרי"ט על דברי הרב מהרי"ב מי שיש לו עינים יראה בעין שכלו שיש לישב דברי מהרי"ב היטב ולא רציתי להאריך בזה יותר רק מה שנוגע לנ"ד בדברי הרשב"ץ וכמ"ש לעיל שיש לחלק בדברי הרשב"ן לנ"ד א"כ מכל הנ"ל זכינו לדין שגזירת מהר"ף לא היתה מעולם על מי שנתקבל בהיתר וכמו שהוכחנו לעיל., ואבע"א סברא שמצד הסברא נברר ג"כ בגזרת מהר"ף שלא גזר על מי שנתקבל בהיתר ואח"כ הקרה י"י לפניו זווג הגון לבנו שנאמ' עבור זה ידחה מגדולתו. וז"ל ולא מצאתי להם רפואה כ"א שילקחו להם איזה רב הגון הן ממדינת מערהרין או ממדינת אחרות ומאחר שהדרך רחוקה יתנו לו כל ההוצאות כו'. ועתה מלכים השכילו הביטו וראו שופטי ארץ מי זה האיש אשר יערב לבו לגשת לקבל רבנות כזו לבא ממדינת מערהרין או ממדינות אחרות בין מלכא למלכא ויעקור מארצו וממולדתו ממלכות למלכות אחרת בסכנת דרכים וישתמש בכסא דמוקרא חדא יומא ולמחר ליתבר דהיינו ע"י שיעשה שידוך פה הק"ק עם איזה מבניו אם לא שנאמ' שגזרתו היה שיקבלו דוקא לאיזה זקן וסריס מאותן שאינן ראויין לישב בעדת הסנהדרין וכמבואר בסנהדרין וזהו דבר שאין לו שחר. ואף שאמרי' בגמ' דברכות בעובדא דר"ג וראב"ע שאמרה דלמא מעברי' לך והשיב לישתמיש אינש בכסא דמוקרא חדא יומא ולמחר ליתבר היינו בהיות שישב ראב"ע בביתו ויקבל גדולה בודאי ומספק שמא יעבירו אותו אמר לישתמיש אינש בכסא דמוקרא כו' ומשא"כ בנ"ד כפי גזרת מהר"ף שיקבלו רב מארץ רחוקה ויעזוב את ארצו ומולדתו כאשר יתחתן עם איזה מבניו יהיה מוכרח לירד מגדולתו ויהיה קרח מכאן ומכאן ואין לומר שישדך עצמו ממקום אחר אבל גלוי וידוע לכל הרגיל פה שכל בני הק"ק משדכים עצמם פה הק"ק בתוך הק"ק ומיעוט דלא שכיחי אשר משדכין עצמם ממקום אחר באשר שק"ק הזאת היא רחוקה מן הישוב ועומדת על הספר ומוכרחים לשדך עצמם מאותו הק"ק וא"כ האיך נאמ' שיבא איזה אדם לקבל רבנות כזה ויהיה מוכרח לירד מגדולתו עבור גזרת מהר"ף ובודאי לא עלתה זאת על דעתו מעולם מי לנו גדול בחסידות ובעניוות כר"י בן פרחיא שהי' מן הזוגות ואיתא בסוגיא דמנחות בסופו תניא אר"י ן' פרחיא בתחלה כל האומר לירד לה אני כופתו ונותנו לפני הארי עתה כל האומר לי עלה ממנה מטיל אני עליו קומקום של חמין שהרי שאול ברח ממנה וכשעלה בקש להרוג את דוד ומכ"ש בנ"ד החכם הזה עקר מארצו וממולדתו אשר ישב שם בהשקט ובטח בכבוד גדול וקיבל הרבנות הזה ועכשיו ע"י סיבה מאת י"י שעשה שידוך פה נאמ' שידחה מהרבנות שלו ובלי שום ספק שלא גזר מהר"ף ע"ז. וגדולה מזו מצינו בתשוב' הרב הגדול מהר"י אדרבי סי' ס"ח בענין קבלת החכם ע"ש שהתיר שבועה ע"ד רבים שאין לה הפרה וכתב הוא ז"ל בשם הראב"ד וז"ל וה"נ כי נתכוונו לדחות את רבם ואת זקן שבעירם והמבזה את רבו אין לו מחילה עולמית כו' ומסיים שם שאין כאן, נדר וא"כ איך יעלה על דעת שיהיה גזרתו לבייש ת"ח עבור גזרתו. כללא דמילתא בהא סליקנא ובהא נחיתנא שאין כאן חשש ונדנוד חרם בעולם מכמה טעמים שכתבנו לעיל שי"ל שמ"ש בגזרת מהר"ף קורבה וצדדים לא קאי על איזה חכם שיהי' לו צד חתנות בהק"ק ואף אם נאמ' שגזרתו היה ג"כ על צד חתנות מ"מ הוכחנו מגמ' ומסברא שגזרת מהר"ף לא היה על מי שנתקבל בהיתר ואח"כ השתדך עצמו בתוך הק"ק שידחה עבור זה אף אם לא נכתב בכתב הרבנות שקיבלו אותו על ימים ושנים עד עת קיבוץ נדחינו אפי' אם נכתב סתם מאחר שקיבלו אותו בהיתר ומכ"ש שמבוא' בכתב הרבנות שלו שקיבלו אותו על ימים ושנים עד עת קיבוץ נדחינו שאין כאן שום חשש חרם. וכל זה כתבתי אם יסכימו עמי מוריי ורבותי אשר עמהם דבר המשפט. ואודות אשר הוציא דבה על הק"ק שעברו על החרם על שקבלו להרב הגדול החסיד כמהור"ר שמחה הכהן מבילוגראדו בשנת תכ"א לפ"ק והרב הנז' היה לו קרובים ומשפחה גדולה בבודון כבר כתבתי מזה לעיל בפתח דברי והפכתי קצת בזכות הק"ק אבל צריכין אנו לדקדק עוד לפי דעת המוציא דבה שעברו על החרם במה שקיבלו את הרב הכהן הנז' ושלחו אחריו לבילוגראדו ולא בא אם נקראים עוברים על החרם וגם אם נקרא קבלתם קבלה באשר שלפי דעת המוציא דבה יש חרם שלא לקבל שום קרוב וא"כ קבלתם אינו קבלה ולא עברו על החרם של הרב מהר"ף הנז'. ולכאורה נראה שזה תלוי בסוגי' דפ"ק דתמורה דף ד' בפלוגתא דאביי ורבא וז"ל הגמ' אמר אביי כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי ורבא אמר אי עביד לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, הנה לכאורה י"ל לפי משמעות הפלוגתא דאביי ורבא אף אם קיבלו אותו לא עשו כלום בקבלתם וכ"כ בהגמ"ר בשם הר"י ן' פרץ בשבועות דמי שנשבע או קיבל בחרם שלא יתן ועבר ומכר או נתן אין במעשיו כלום כדאמרינן בכתובות ובפ"ק דתמורה אמר אביי כל מידי כו' ורבא אמר לא מהני והלכה כרבא וע"ש. אבל ז"א כדי להציל את הק"ק מעונש החרם דפשיטא אליבא דהתוס' שם בתמורה ד"ה והשתא דשנינן כל הני שינוייא אביי ורבא במאי פליגי כו' והקשו בתוס' אמאי לא קאמר דפליגי בהכי כגון מי שנשבע שלא, לגרש את אשתו ועבר וגירשה דלרבא לא מהני כו' ומשני וי"ל כיון שהוא בדה את האיסור לא אמר רבא דלא מהני וא"כ מוכח שהתוס' חולקים על דברי הגמ"ר בשם הריב"א דאליבא דהתוס' אם נשבע שלא יתן ונתן מהני הואיל והוא בדה את האיסו' וא"כ פשיטא אליבא דדעת התוס' שאין להציל הק"ק מעונש החרם הואיל וגם רבא מודה דמהני כשהוא בדה האיסו' אלא אפי' לדעת הר"י ן' פרץ שכתב דלא מהני אליבא דרבא אף כשהוא בדה האיסו' מ"מ אף דלא אהנו מעשיו אבל מ"מ הלא עבר אמימרא דרחמנא ולקי וה"ה בנ"ד. אף שדברי הר"י ן' פרץ תמוהים דקשה אמאי מוקי הגמ' פלוגתייהו דאביי ורבא בשינוי קונה ולא מוקי כהא דהר"י ן' פרץ דפלוגתייהו במי שקיבל עליו בחרם שלא יתן ונתן כו' דאליבא דרבא לא מהני אבל אין זה קושיא כי י"ל דסוגי' הגמ' דתמורה לא איירי באיסו' כזה רק מה שנמצא במקרה כגון אונס שגירש או התורם מן הרעה על היפה ושאר דברים ועיין בסמ"ע סי' ר"ח אבל נלע"ד שקושית התוס' אינו קושיא דאביי ורבא לא איירי אלא במצות קבועות ולא במצות שאפשר לבטלן כגון שבועות וחרמים שאפש' להתיר אותם ע"י חכם וכ"כ הרא"ש בתשוב' כלל ז' סי' ד' וזהו טעמו של הר"י ן' פרץ. וראיתי בתשוב' הר"י לבית לוי דף מ"ד מה שמקשה על תשוב' הרא"ש הנז' וז"ל ותו קשיא לי במאי דכתב הרא"ש כו' דהתם פליגי במצות שא"א לבטלן כו' אבל התקנה שאפשר לבטלה כו' דמשמע דכיון שהי' בידם לבטלה כו' אפי' שעתה לא ביטלה כו' ובגמ' משמע להיפך דפריך מההוא דהגוזל עצים כו' מאי פריך דאימא שאני התם דהיה אפשר לבטל האיסו' קודם עשותו הכלים כו' והיינו שהיה יכול לפרוע לחבירו קודם במעות דמי העצים כו' השתא נמי אפילו שלא פרעם מהני כו' לפורעם לו עתה כו' עכ"ל ע"ש ואני שמעתי ולא אבין דלא זו הדרך דבשלמא גבי חרם וההסכמה אי היה מבטל ההסכמה ראשונה אז אין כאן איסור כלל בחרם השני אז אמרינן אפילו שעתה לא ביטל החרם הראשון מ"מ מהני החרם השני ומשא"כ גבי הגוזל עצים אף אם פרע לחבירו דמי העצים אם הגזילה בעין דהיינו העצים לא יצא כי גזלה חוזרת בעיניה אם לא קנאה בשינוי מאי אמרת אם נתרצה ליקח מעות אז לא שייך אפשר לבטלה בלא רשות הנגזל לכן מקשה שפיר מהא דהגוזל עצים. וגם מאי שמקשה מהא דמחזיר את הכר ביום וז"ל דמאי קושיא הרי כיון דההוא מיירי שלא בב"ד א"כ לא קשיא מידי לרבא דשאני התם שהיה אפשר לעשות המשכון בהיתר כו' והיינו ע"י שליח ב"ד שאז היה ודאי קונה א"כ השתא נמי שמשכנו על ידו מהני. ואני תמה מאד על תמיהתו דמאי מקשה שהיה יכול לעשות בהיתר למשכנו ע"י שליח ב"ד הלא אין זו סוגי' הגמ' וגם הרא"ש לא איירי מזה דהעיקר הוא אחר שנעשה האיסור אי אמרי' שיכול אח"כ לבטל האיסו' ולעשות היתר מזה כמו גבי הגוזל עצים אי היה יכול לפרוע לו דמי עצים בלא רשות הנגזל וכמ"ש לעיל וכמו כן בכל הסוגי' ומשא"כ גבי משכון אי היה ממשכנו ע"י שליח ב"ד אז אין שום איסור מתחלתו ועד סופו ולא שייך כאן ביטול כי אין כאן איסור כלל ובזה לא איירי הרא"ש וגם הסוגי' דגמ' לא איירי מזה וגם מה שמקשה שם הרב מהר"י לבית לוי בתשו' הנ"ל אמאי לא מחלק הרא"ש כתירוצו של התוס' אם הוא בדה האיסו' כו' אין זו קושיא ועיין בסמ"ע ובשפתי כהן בח"מ סי' ר"ח אמנם אי קשיא לי הא קשיא דלמה לא אמר נפקותא הזאת דהלא אמרי' בגמ' שם בסוגי' זו דף ה' והרי בכור דאמר רחמנא לא תפדה כו' אלמא לא מהני ותיובתא דאביי ומשני שאני התם דאמר קרא הם בהוויתם כו' ורבא הם ל"ל ומשני כו' ואביי כו' ומסיק דפליגי בעבודת יה"כ בלקיחת דם הפר ודם השעיר ובפלוגתא דר"י ורבי יאשיה דאביי סבר כרבי יאשיה דצריך שיהא דם הפר ודם השעיר מעורבים ומשא"כ רבא סבר כרבי יונתן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו כו' וא"כ מאי מקשי בסוף הסוגי' במאי פליגי רבא ואביי הלא שנינן כל הני שינוייא כו' קשה דילמא דפליגי בפלוגת' דר"י ור' יאשיה בעבודת יוה''כ כי לאביי דאמר מהני וא"כ האי הם האמור בבכור אינו מיותר מוכרח שסובר כר' יאשיה בעבודת יוה"כ בלקיחת דם הפר ודם השעיר ומשא"כ אליבא דרבא מוכרח שסובר כר' יונתן שסובר בעבודת יוה"כ מזה עצמו. ויש לישב דמאי דמקשה בגמ' בסוף הסוגי' במאי פליגי ר"ל בענין אי עביד מהני או לא מהני דזהו עיקר פלוגתייהו בזה לא נפקא מיניה מידי לדינא א"כ במאי פליגי אף שבאמת יש נ"מ ביניהם לענין עבודת יה"כ אבל בעיקר פלוגתתן לא נ"מ מידי או י"ל דאף די"ל דנ"מ ביניהם לענין עבודת יה"כ אבל מ"מ קשה מאי אתי אביי ורבא לאשמעינן הלא כבר זהו מחלוקת ישינה בין התנאים ר"י ור' יאשיה לכן מקשי במאי פליגי. ובזה מיושב ג"כ מ"ש ברמב"ם פ"ג מהל' עבודת יה"כ דין ה' שכתב ואח"כ מערב הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם כו' וכ"כ בפ"ד שם וזהו שהרי זהו אליבא דאביי דסבר דלקח דם הפר ודם השעיר שיהיו מעורבים ואנן קי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם אלא לפי שזהו מחלוקת אשה ישנה בין התנאים הנז' ואמרי' בגמ' דיומא דף נ"ח דסתמא דברייתא כר' יאשיה ולכן פסק ש י ש