שער אפרים פ

גם על החתנות אבל מ"מ אם עלה לא ירד ומעולם לא גזר על זה, ואף שאין ההלכה כר"ש בזה אלא כר"י שאמר אם עלתה תרד היינו משום דכתיבי ג' מיעוטי' זאת תורת העולה היא העולה כו' לאפוקי אי לא כתיבי מיעוטים אלו מסתברא סברת ר"ש עדיפא ונכונה וה"ה בנ"ד ואף דגם ר"ש צריך לטעמיה דקרא היינו לפי דה"א כל הפסולים אם עלו לא ירדו לכן הוצרך למיעוט כו' אבל מסברא אומרים הואיל ופסולו בקודש לא תרד ומה שיש לדקדק עוד בזה יחיש קצת עיון בסוגי' הגמ' דשם. וכן משמע מהא דאמרי' בפ"ב דב"ב מרחיקין האילן מן הבור דאם הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענד"ן לדמות האילן קדם לא יקוץ הואיל ונטעו בהיתר אף שאח"כ כרה זה הבור ומזיק לו האילן מ"מ לא יקוץ ומכ"ש בנ"ד דאין כאן היזק כלל באשר אנו רואים שזה מחדש אחר ההתחתנות בר"ח ניסן העבר התווכחו עמו מחדש אודות השכירות שלו כפי שטר הרבנות בלי שום פוצה פה בכל הק"ק. וא"כ לפ"ז אף שאמרי' שם לפני זה בגמ' גבי מרחיקין את האילן מן העיר דאמרי' שם אם העיר קדמה קוצץ נדון הלז למ"ש בפ"ג דכלאים משנה ב' וז"ל גבול שהיה גבוה טפח ונתמעט כשר שהיה כשר מתחלתו עכ"ל וכן פסק הרמב"ם בהל' כלאים והב"י בי"ד בספרו הקצ' סי' רצ"ו ע"ש הא קמן דבר שהיה כשר ואח"כ בא האיסור מ"מ כשר לפי שהיה כשר מתחלתו וה"ה בנ"ד ואף שכתב הרע"ב שם וז"ל ומיהו אינו יכול לזרוע בו לאחר שנתמעט עד שיעמידנו על גובה טפח עכ"ל וא"כ גם בנ"ד נאמ' שהק"ק אינם רשאים לקבל את הרב מחדש לאחר שהתחתן בהק"ק ברם בנ"ד אין אנו צריכים לזה שהרי לפי מה שמבוא' בשאלה שקבלו את הרב עד קיבוץ נדחינו וא"כ הרי הוא בהכשר כל ימיו ואינו צריך שיקבלו מחדש רק הויכוח ביניהם עבור דמי השכירות וכמבואר בשאלה וק"ל. בלא דמים ואם האילן קודם קוצץ ונותן דמים ומקשה שם בגמ' מ"ש כו' ומשני דיש חילוק בין היזק דרבי' להיזק דיחי' וג"כ אח"כ אמר גבי אילן ולימ' הבו לי ברישא ומשני רב כהנא משום קדירא דבי שותפי כו' וא"כ מוכח מזה דהיזק דרבים שאני ובנ"ד הוא היזק דרבים ומכ"ש כאן דהוא כרה הבור לעצמו במה שהתחתן עצמו בהק"ק אבל לפי מ"ש הוא מיושב דאינו דומה כלל לנ"ד דבשלמא התם האילן ודאי מזיק לעיר לכן אמרי' קוצץ דאף דגבי יחיד אם האילן קדם לא יקיץ הזיקא דרבים שאני ומשא"כ בנ"ד אין כאן הזקא דרבים דהלא אנו רואים אף לאחר התחתנות התווכחו עמו הקהל מחדש עבור השכירות שלו בלי שום פוצה פה וערעור בעולם עד שבא זה והתעורר המחלוקת הזה והסית והדיח קצת יחידים באומרו שהם עוברים על החרם הלא מסוגיא הנ"ל מביא הג"מ ראיה בקידושין על דוכוס מלותי"ר שגזר על יהודים שלו שיתעסקו עם היהודים הדרים תחת השרים בכפרים קטנים וידורו תחתיו ואם לאו כלה גרש יגרשם ופוסק שצריכין לקיים דברי הדוכוס ולסלק היזק דרבים כו' ע"ש לאפוקי אם היה המעשה איפכא שהשרים קטנים הדרים תחתיו יגזרו על היהודים שלהם שיתעסקו עם היהודים הדרים תחת הדוכוס שיבואו לדור תחתיהם ואם לא יגרשו אותם אינם מחוייבים לציית להם הואיל והמה מועטים נגד היהודים שדרים תחת הדוכוס ומכ"ש בנ"ד שלא היה כאן חשש בעולם עד שבא זה והתעורר המחלוק' הזה. ואם יתעקש המתעקש לומר הא איתא בגמרא דחולין דף י"ז בעי ר' ירמיה אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ מהו וסלקא בתיקו וכתב הרא"ש וז"ל רש"י כתב דאין נפקותא רק דרוש וקבל שכר והקשה הרא"ש עליו וכתב וז"ל ונ"ל כו' א"נ ב"ד שרצו לאסור דבר א' אם אסור מה שיש לו מאותו המין ביד ישראל ומזה למד בת"ה סי' רפ"א הקהל שעשו תקנה בחרם שלא ימכור בשר יותר מן הערך שקצבו והיה לאחד בשר ששחט מקודם שאסור למכרו ביותר אף שהיה מותר מקודם מ"מ הואיל ונאסר נאסר וכן פסק הרשב"ץ הובא ב"י סי' רי"ח בי"ד וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור מפני שהעלילו עליו שמכר יין לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שנשבע נראה שאסור למכרו אע"פ שנשבע אלא שלא יעשה יין למכרו כו' וא"כ מוכח מזה אף מה שהיה מותר קודם לכן ואפ"ה אמרי' הואיל ונאסר נאסר אף מה שהיה מותר מקודם וה"ה בנ"ד נאמר ג"כ אף שהותר להיות רב ואב"ד מקודם מ"מ הואיל ונאסר ע"י התחתנות נאסר. אבל לא דמי כלל אפי' כעוכלא לדנא פשיטא אי אמרי' גבי האבעי' דר"י באברי בשר נחירה דעלתה בתיקו ולקולא וכמ"ש בת"ה בשם א' מהגדולים גבי קהל שעשו תקנה שלא למכור בשר כו' וכנז' שהתיר להם למכור מה שהיה בידם מקודם פשיטא שבנ"ד ג"כ מותר וכמו שנבאר אלא אפי' לדעת הת"ה עצמו שמחלק בין תקנה בחרם או בשאר תקנות כו' מ"מ לא דמי נ"ד להתם דבשלמא התם בשעה שגזרו ותקנו הקהל שיאסר אותו הדבר מאיזה זמן ואילך אותו המין או אותו העסק א"כ מה לי אם אותו המין או אותו העסק בא לו מחדש או שבידו כבר הלא אותו המין או אותו העסק נאסר וה"ה גבי אברי בשר נחירה אשר ממנו לקוח דין זה ומשא"כ בנ"ד אותו אדם לא נאסר מעולם אף אחר גזרת מהר"ף ונתקבל בהכשר גמור רק שמאת י"י יצא הסיבה אשר מצא בת זוגו לבנו ונאמר שעבור גזרת מהר"ף ידחה מגדולתו וזה לא עלה על דעתו. ואף שאמרי' במשנה דנדרים סתם נדרים להחמיר וה"ה בחרמים כמו בנ"ד אבל מ"מ הלא אמרי' שם שפירושן להקל ואין לך פירושן גדול מזה כמו שהוכחתי לעיל ובפרט בנ"ד שאותו הרב החכם הוא מרוצה לעם וקיבלו אותו מתחלה בכבוד גדול וגם בר"ח אייר העבר התווכחו עמו אודות השכירות שלו וכמבוא' בכתב הרבנות שלו בלי שום פוצה פה רק אחר שבא האיש הזה ודרש לכבוד עצמו ותולה בחרם. וראיתי מ"ש הרב הרי"ט סי' ז' שמביא תשוב' הרשב"ץ הנז' וז"ל מי שנשבע שלא יעשה יין למכור כו' מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאל ויש לו קצת יין שהתחיל להקרים והיה עשוי אצלו קודם שנשבע והשיב הרשב"ץ דאסור למוכרו דאזלי' בתר דעת הנודר כו' וכאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי כו' ותנן נמי היו מסרבין בו לישא את בת אחותו כו' ה"נ כיון שכוונתו היה למכור אין אנו מביטים לדברים היוצאים מפיו כו' ע"ש והקשה מהרי"ט וז"ל ודבריו תמוהים כי מה הוכחה יש מהא דקונם צמר כו' והיו מסרבין כו' דודאי בעינן שיכוין בלבו מה שיוציא בשפתיו וה"נ בעינן שיוציא בשפתיו כו' וזה שנשבע שלא יעשה גם כי בלבו היה גם העשוי כבר אין בדבריו כלום שהרי לא הוציא בשפתיו ודמי לנתכוין להוציא פת חטים והוציא שעורים ואדרבא משם ראיה מההוא דהיו מסרבים כו' ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן כו' מותר שלא נתכוין אלא לאכילה ושתיה וכתב הרא"ש שהוא מותר גם באכיל' ושתיה ולדברי הרא"ש פשיטא שהוא מותר למכור אפי' מה שעשה מחדש כו' ע"ש ואני בעניי לא אוכל לכוין את דבריו כי לענ"ד לא דמי לפת חיטים והוציא פת שעורים דבשלמא התם הם דברים סותרים ואין לומר שכונתו היה על החיטים שהרי הוציא שעורים ואין אנו יכולין לומר שנלך אחר כונתו ומשא"כ מי שנדר ונשבע שלא יעשה יין למכור י"ל שלא היה צריך להוציא בשפתיו שלא ימכור העשוי כבר כי זהו כ"ש הלא העיקר נדרו היה מפני שהעלילו עליו ואף שלא הוציא מפיו הטעם מפני שהעלילו עליו אבל הכל יודעים שמפני זה נשבע ואם כן מכל שכן שנפרש כוונתו שלא ימכור העשוי כבר אף שאמר שלא יעשה למכור לא היה צריך לפרש מה שהוא עשוי כבר ודומה למ"ש בגמ' סתם נדרים להחמיר והוא אינו יכול לפרש דבריו להקל כי באמת הוא נדר סתם ואם היה לו אז יין בביתו פשיטא שהיה נשבע גם על אותו יין שהרי נדר שלא ימכור אפי' ליהודי רק שלא היה יודע שיתחיל יינו להקרים שיצטרך למוכרו ואנו הולכים אחר כוונתו. וגם מ"ש הרב מהרי"ט ז"ל אח"כ ואדרבא משם ראיה מההיא דהיו מסרבין הא דתני סיפא קונם לביתך שאני נכנס ולהרא"ש לא מבעיא שמותר למכור העשוי כבר כו' עכ"ל ע"ש. מי יתן ידעתי ואמצאהו ואערכה לפניו משפט ואדון לפניו בקרקע דפשיטא אליבא דדעת הרמב"ם והר"ן ושאר פוסקים שחולקים על הרא"ש וסוברים שאסור באכילה ושתיה באותה סעודה פשיטא שדברי הרשב"ץ נכונים וראויים למי שאמרם דאזלינן בתר כוונתו אלא אפי' לפי דעת הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה וסבר שמותר באכילה ושתיה כו' י"ל דגם הרא"ש מודה להרשב"ץ דאסור למכור מה שעשוי כבר ומה לי שלא יעשה למכור או שלא ימכור ומ"ש שלא יעשה לפי שלא היה לו אז יין בביתו שיצטרך למכור רק עתה שהתחיל להקרים וגם בלא"ה קשה מהו מקשה על הרשב"ץ מהא דהרא"ש הלא חולקים עליו כל הפוסקים והרשב"ץ סבר כרוב הפוסקים אבל אני רואה שהולך הרב מהרי"ט ז"ל לשיטתו שכתב בתשו' שם בראשונות סי' נ"ה במה שחולק עם הח' כמהור"ר יחיאל באסאן במ"ש שהרא"ש חולק על התוספתא שהתוספתא סבר גבי קונם ביתך שאני נכנס צונן שאני טועם שמותר ליכנס לביתו ולשתות צונן ואינו אסור אלא באכילה באותו סעודה ומשא"כ הרא"ש סבר שמותר גם באכילה ושתיה והרשב"ץ סובר כדברי התוספתא וחלק עליו הרב מהרי"ט על החכם מהרי"ב הנ"ל וכתב שאין דברי הרא"ש מתפרשין כן כי מ"ש דגם באכילה ושתיה מותר לא אמר בתוך ביתו דודאי אסור כו' רק חוץ לביתו מותר לאכול ולשתות אפי' באותו סעודה ומשוה דעת הרא"ש עם התוספתא מי כהחכם יודע פשר דבר אבל אני בעניי באלף מחילות מכבודו לא ירדתי לסוף דעתו וכמדומה דאשתמיטתי' מניה מ"ש הרא"ש שם לפני זה גבי רי"א קונם יין שאני טועם עד הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוין כו' ר' יוסי בנו אומר קונם שום שאני טועם כו' שלא נתכוין כו' וכ' הרא"ש הרמב"ם ז"ל כתב דאין הלכה כר"י ובנו וחילק בין לא נתכוין דהכא ובין לא נתכוין אלא לשם אכילה ושתיה כו' ובעיני נראה שאין לחלק דגבי לביתך שאני נכנס וטיפת צונן שאני שותה אנן סותרים דבריו מפני כוונתו והנדר בטל לגמרי כ"ש שנלך אחר כוונתו וכו' ואם הוא כדברי הרב מהרי"ט דמודה הרא"ש גבי לביתך שאני נכנס וטיפת צונן כו' שאסו' לאכול ולשתות בביתו ואינו מותר רק חוץ לביתו וא"כ למה כתב הרא"ש דגבי קונם לביתך כו' שהנדר בטל לגמרי הלא אינו בטל לגמרי דמחמת נדרו אסור לכנס לביתו לאכול ולשתות אף שיש לישב קצת בדוחק דמ"ש הנדר בטל לגמרי היינו הוצאת שפתיו שלא יכנס לביתו וטיפת צונן כי מותר ליכנס לביתו ולשתות צונן כו' אבל זהו דוחק דמ"מ אין זה נדר לגמרי בטל וכמ"ש לעיל אלא ודאי דהרא"ש אזיל לטעמיה שכתב אח"כ גבי לביתך שאני נכנס שמותר לכנס לביתו לאכול ולשתות אף באותו סעודה עבור שלא הוציא בשפתיו ולכן כתב שהנדר בטל לגמרי ולאפוקי לפי דעת שאר פוסקים החולקים על הרא"ש. אבל נלע"ד אף שאינני כדאי להכריע בין הגדולים אבל מ"מ נראה דהעיקר כדברי מהרי"ב דהרא"ש פוסק דלא כדברי התוספתא ומטעם שאינה שנויה בגמ' שלנו וסמך עצמו על מימרא דשמואל גבי גמר בלבו להוציא פת חיטים דלבטא בשפתים בעינן ומשא"כ הרמב"ם וסיעתו פוסקים כהתוספתא ודלא כהרא"ש וכ"כ הב"י בהדיא בסי' רי"ח וה"ה בנדון דהרשב"ץ ג"כ חולק על הרא"ש וסובר כרוב הפוסקים. ומה שמקשה הרב מהרי"ט אהרשב"ץ דלמה לא יהא מותר למכור מה שעשוי כבר וכהא דתנן גבי הנודר מן הנולדים כו' לא יכולתי לירד לסוף דעתו מה ענין הנודר מן הנולדים לנדון דהרשב"ץ דשם מחולקים בלשון בני אדם ובלשון תורה וכמ"ש בגמ' שם ומשא"כ בנדון דהרשב"ץ במ"ש שלא יעשה יין למכור מכ"ש שנאמר לפי כוונתו שלא ימכור מה שעשוי כבר ואדרב' משם ראיה במ"ש חכמים שלא נתכוין כו' אף כאן אזלינן בתר כוונתו ומ"ש הרב מהרי"ט אח"כ אדמוכיח לאיסור מהא דקונם צמר היה לו להוכיח להיתר מהא דטיפת צונן ולפי דעת הרא"ש שמותר אף באכילה ושתיה כבר כתבתי לעיל שאין זה קושיא או מטעם דהרשב"ץ סובר שלא כדעת הרא"ש או שנא'