שער אפרים סד

מקשה על דברי ר"י לחוד מהכאה הלא גם לשמואל קשה מהכאה וא"כ מנזיפה לקללה ה"ל להקשות על ר"י לבד ומקללה להכאה ה"ל להקשות בין אליבא דשמואל בין אליבא דר"י אלא ודאי דהמקשה היה יודע איזה תי' אליבא דשמואל וא"כ גם אליבא דר"י אינו קשה כלום למה לא אמר עד הכאה וע"ז תירצו התוס' וי"ל שמא כדמשני אגב חביבות' כו' אי נמי לא דריש קרא דויטל שאול כו' וכונת התוס' במ"ש וי"ל שמא כו' ר"ל דהמקשה היה יודע שני טעמים על שלא אמר שמואל עד הכאה דהיינו טעם א' משום חביבותא סתם כו' ולא כתבו התי' משום חביבות' יתירת' וכמ"ש בגמ' לפי שהמקשן לא ידע ששייך לומר חביבות' יתירתא וכמ"ש לעיל א"כ לפ"ז שייך לתרץ אליבא דשמואל שמטעם זה אמר עד קללה ולא עד הכאה דשאני יהונתן כו' וא"כ לפ"ז לא יתורץ הקושי' למה אמר ר"י עד נזיפה הלא כתיב הכאה וקללה ואיך מסר נפשו כולי האי מנזיפה להכאה משום חביבותא וגם ידע המקשן שיש עוד טעם אחר לתרץ דברי שמואל שאמר עד קללה ולא עד הכאה והיינו א"נ דלא דריש קראי דויטל שאול כו' ובזה התירוץ נוכל לתרץ ג"כ דברי ר"י שלכן לא אמר ר"י עד הכאה רק שקשה על דברי ר"י למה לא אמר עד קללה שהרי נזיפה וקללה היה בפעם א' גבי יהונתן באלו השני טעמים היה המקשן מסופק בדברי שמואל ולכן לא הקשה כלום על דברי שמואל רק על ר"י לבד. וזהו שכתבו התוס' וי"ל שמא שהמקשן היה מסופק בדברי שמואל שאמר עד קללה לבד משום חביבות' כו' א"נ שהיה מסופק המקשן דלא דריש שמואל קראי דויטל שאול והאי שמא שכתבו התוס' בתחלה קאי על ספיקו של המקשן גם באי נמי שלא היה דריש שמואל קראי דויטל כו' וא"כ לפי טעם ראשון קשה על ר"י מן הכאה ולא מן קללה ולפי טעם השני קשה על ר"י מן קללה ולא מן הכאה ולכן הקשה על ר"י ולא על שמואל. ואין להקשות על דברי המקשן מאי הקשה על ר"י שאמר עד נזיפה מהכאה וקללה למה לא תירץ המקשן קושיתו שהקשה למה לא אמר ר"י עד הכאה היינו מטעם דלא דריש קראי דויטל שאול וכא"נ של התוספות וקושי' השני' שהיה קשה לו על ר"י למה לא אמר עד קללה לתרץ קושיא זו דמשום חביבות' מסר נפשו כי לפי מ"ש לעיל היה יודע המקשן שני הטעמים והיה מסופק בהם אבל זה הי' נראה בעיני המקשן לדוחק לאחוז החבל בתרין ראשין לכן הקשה המקשן לפי דברי ר"י מתרווייהו מהכאה ומקללה ויתישבו כל הדקדוקים הנ"ל ויתישב מה שיש לדקדק עוד דהמקשן שהקשה ולר"י דאמר עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה קשה הלא במקרא כתיב קללה ברישא והדר כתיב הכאה והל"ל הא כתיב קללה והכאה (ועיין בזה בס' רצוף אהבה) וא"כ נשמע מזה דאליב' דתרוייהו שמואל ור"י החולקים על רב מודים דמשום חביבותא או משום חביבותא יתירתא יש לו שיעור עד הכאה וא"כ לפי דברי ר"י ושמואל נתת תורת כל א' וא' בידו וכמ"ש לעיל כי לפעמים יהיה השיעור עד נזיפה ולפעמים עד הכאה לכן פסק כרב עד הכאה שהוא הקצה האחרון אשר כולם בזה השיעור מודים וביותר שהרמב"ם כתב המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבין חבירו ובין בדברים שבינו לבין המקום כו' חייב להוכיח עד הכאה כו' ואמרי' בגמ' הנ"ל דאליבא דר"י משום חביבותא יתירתא מחויב למסור נפשו עד הכאה ומכ"ש בדברים שבין אדם למקום שמחויב למסור נפשו עד הכאה ומשום דאין לך חביבותא יתירת' יותר מאהבת את ד' אלקיך לכן פסק כרב עד הכאה דרוב התוכחות אף שהם בין אדם לחבירו מ"מ הם נוגעי' בדברי' שבין אדם למקום: ואגב זאת ראיתי אחר החיפוש בתשו' הגאון מוהרש"ל ז"ל סי' כ"ה וז"ל אכן הוכח תוכיח את עמיתך כו' עד כי ארז"ל שיעור הוכחה עד הכאה לדברי רב ואף דהלכה כר"י לגבי רב ושמואל כדאית' בפ' זהו אגב ריהט' כתב כן דליתא זה בפ' מי שהוציאוהו ע"ש. **( **((הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר מ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל דליתא זה בפ' מי שהוציאוהו ע"ש ברם עיינתי שם בדף מ"ד ע"ב ולא נזכר שם רב אלא והא שמואל ור"י הלכה כר"י ע"ש ואף שלאו בפי' איתמר מ"מ מכללא איתמר לפי מאי דאמרי' בבכורות דף מ"ט ע"א דקי"ל הלכה כרב באיסורי נגד שמואל ואפ"ה אמרי' בפ"ק דביצה דף ד' רב ור"י הלכה כר"י ומכ"ש נגד שמואל שהלכה כר"י באיסורי וא"כ שפיר מוכח מפ' מי שהוציאוהו הנ"ל וכ"כ התוס' בבכורות דף כ"א ד"ה ר"י אומר תולין ודאי בה"ג פסק כר"י ובביצה אמר רב ור"י הלכה כר"י ובפרק מי שהוציאוהו אמרי' שמואל ור"י הלכה כר"י עכ"ל. ועיין בתוס' בב"ק פ' הגוזל קמא דף ק"ד ע"ב. אכן מצאתי להדיא בתוס' דר"ה דף ל"ד ע"ב ד"ה לדידי לא סבירא כו' וז"ל דק"ל כר"י לגבי רב ושמואל כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו עכ"ל וזהו ממש כמ"ש ה"ה מהרש"ל בתשו' הנז' וזה שכתבו התוס' כדמוכח ולא כתבו כדאמרי' כי לאו בפי' איתמר שם אלא מכללא מוכח וכמ"ש לעיל וכן ראיתי בפסקי התוס' למסכת ערכין בפ"ג שכתבו וז"ל חייב להוכיח את חבירו עד כדי נזיפה עכ"ל והיינו שפסקו כר"י לגבי רב ושמואל וק"ל:)** וראיתי עוד במ"ש מעל"ת שמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' ת"ת על מ"ש הרמב"ם ז"ל ראה רבו עובר על ד"ת כו' שהוא נלמד מפ"ק דקידושין הרי שהיה אביו עובר על ד"ת כו' ומשם למד רבינו לרבו כו' עכ"ל. וכתב מעל"ת שא"צ לדמיונות שהוא גמרא ערוכה בסנהדרין גבי מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' מנין שלא ישתוק ת"ל לא תגורו מפני איש ומכח זה מקשה מעכ"ת על הגמרא שרוצה ללמוד מתוכיח שתלמיד לרב יכול להוכיח הלא נלמד מלא תגורו כו' ונפראה בעיני מה ענין מה שכתב הרמב"ם ראה רבו עובר על ד"ת לזה שאמר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' וגם במה שרצה לדמות הא דלא תגורו לענין תוכחות תלמיד לרב ולא דמי להדדי כאוכלא לדנא דשם לא איירי בתוכחה כלל שאינו מוכיח את רבו שרבו אינו עובר על שום דבר מד"ת רק שרבו רוצה לדמות דין זה לדין אחר שבזה הוא חוב לעני וזכות לעשי' והתלמיד רואה זכות לעני ממקום אחר ועל זה נאמר לא תגורו כו' ולזה אמר ר"נ בגמ' דסנהדרין לא תכניס דבריך מפני איש לפי שיש לדקדקי בגמ' הנ"ל שבתחלה אמר ר"ל שנים שבאו לדין אחד רך ואחד קשה כו' איני נזקק לכם כו' שנא' לא תגורו ואח"כ אמר ריב"ק אומר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' מנין שלא ישתוק שנא' לא תגורו מפני איש ועל זה אמר ר' חנן לא תכנס דבריך מפני איש וקשה למה לא אמר ר' חנן דבריו אדברי ר"ל שאמר שנים שבאו לדין אחד רך וכו' אלא דלפי דברי ר"ל שאמר אחד רך ואחד קשה כו' שנאמר לא תגורו אין אנו צריכין לדברי ר' חנן כי לא תגורו פירושו יראה שלא יתירא מפני בעל דין קשה ומשא"כ לדברי רי"בק שאמר מנין לתלמיד שיושב לפני רבו כו' שנא' לא תגורו הי' קשה הלא שם אין כאן יראה רק שבא לישא וליתן עם רבו בדין לכן בא ר' חנן לפרש שלא תגורו פירושו אל תכנס דבריך מפני איש ועיין ב"ח בח"מ סי' י"ב ודלא כמ"ש שם הרש"ל בסי' ט' וזהו שנלמד בפ' שבועות העדות מדבר שקר תרחק. ואף שנלמד בסנהדרין לפי דברי רי"בק מלא תגורו מ"מ למדו מדבר שקר תרחק כי מלא תגורו אינו פשוט כ"כ דאתיא לזה לתלמיד שיושב לפני רבו כי פן לא תגורו אנו צריכין ללמוד ממנו כמ"ש ר"ל אחד רך ואחד קשה כו' כי לפי דברי ריב"ק דאתיא לתלמיד היושב לפני רבו אנו צריכין להוציא המשמעות דקרא דלא תגורו כמ"ש רבי חנן אל תכנס דבריך כו' לאפוקי לפי דברי ריש לקיש לא תגורו פירושו כפשוטו לכן אנו למידין להא מקרא דמדבר שקר תרחק. ובזה מיושב מ"ש התוס' בשבועות שם מנין לתלמיד היושב לפני רבו כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וכתבו התוספות בפ"ק דסנהדרין נלמד מלא תגורו וכן דרך בכמה דוכתי וקשה למה באמת נלמד פה מדבר שקר תרחק. ולפי מ"ש מיושב כי לא תגורו משמעותי' לשון יראה וכדריש לקיש ודלא כרי"בק ובודאי צ"ל דקושית התוס' הוא לפי דברי רי"בק הנז'. ולפי מ"ש מיושבים דברי הטור בח"מ סי' ט' וסי"ב מה שיש לדקדק שם שכתב ותלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק וקשה שלפני זה כתב הטור אין לדיין להניח תלמיד בור כו' ונלמד מקרא דמדבר שקר תרחק ולמה לא כתב ג"כ שם שעובר משום מדבר שקר תרחק וגם אחר זה כתב הטור ותלמיד היושב לפני רבו ורואה שרבו טועה בדין כו' וזהו נלמד ג"כ מקרא דמדבר שקר תרחק וקשה למה לא מסיים הטור שעובר על מדבר שקר תרחק ולפי מ"ש הוא מיושב דהטור בא לתרץ שלא תאמר שזהו נלמד מהקרא דלא תגורו וכמ"ש רי"בק וכמו שפירש' ר' חנן והטור סובר שר"ל ורי"בק פליגי אהדדי והטור פוסק כר"ל דלא תגורו אתיא לאחד רך ואחד קשה כו' ולכן כתב הטור בריש סי' י"ב דיין שבא לפניו לדין אחד רך ואחד קשה כו' שנא' לא תגורו כו' והיינו כר"ל לפי שמשמעותי' דלא תגורו פירושו לשון יראה ולכן הקדים וכתב בסי' ט' דהא דתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני נלמד מקרא דמדבר שקר תרחק ולא מלא תגורו ולאפוקי בדין שלפני זה ולאחריו אף שנלמד מקרא דמדבר שקר תרחק א"צ לפרש דלא נפקא מיניה מידי וזהו דקדוק נכון בטור ע"פ האמת מה שלא דקדקו האחרונים בזה בדברי הטור ודברי הטור הם כשיטת הרא"ש שהעתיק לשון הגמ' פה שלא כגירסת הרי"ף ובאמת דרכו בכ"מ להעתיק לשון הרי"ף ממש כי זהו הגמ' שלו כי כד מעיינת בדברי הרי"ף פה תמצא שכתוב בלשון הזה תניא ר"ש בן לקיש אומר שנים שבאו לדין א' רך כו' עד שנא' לא תגורו וא"ר חנן אל תכנס דבריך מפני איש ואח"כ כתב הא דמנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני כו' והרא"ש כתב הא דר' חנן אהא דתלמיד היושב לפני רבו. ולפי מ"ש מיושב שהרא"ש סבר שלפי דברי ר"ל לא תגורו פירושו לשון יראה ולא כדברי רבי חנן ולאפוקי לפי דברי רי"בק לא שייך לשון יראה גבי תלמיד היושב לפני רבו לכן מפרש ר' תנן שפירושו אל תכנס דבריך מפני איש ולאפוקי הרי"ף אינו מפרש כן אף שלפ"ז היה לו להרא"ש להשמיט הא דרי"בק אבל מ"מ הואיל והדין דין אמת לכן לא השמיט אבל לא מטעמיה והטור אזיל בשיטת הרא"ש אביו לאפוקי הרמב"ם אזיל בשיטת רבו דרבו הרי"ף שכתב הא דר' חנן על הא דר"ל כו' וסבר דמלא תגורו אנו למידים תרוייהו דאם קאי ר' חנן על הא דריש לקיש דלא תגורו אין פירושו לשון יראה ומכ"ש בהא דתלמיד הרואה זכות לעני כו' ואז אין אנו צריכין ללמוד מקרא דמדבר שקר תרחק ולכן כתב הרמב"ם ריש פכ"ב מהל' סנהדרין שנים שבאו לדין אחד רך ואחד כו' שנאמר לא תגורו וכן תלמיד כו' ה"ז עובר משום לא תגורו כו' ומסיים שם ועל זה נאמר מדבר שקר תרחק ואח"כ כתב הרמב"ם מנין לדיין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק ואח"כ כתב מנין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין כו' ת"ל מדבר שקר תרחק וגבי תלמיד הרואה זכות לעני כתב וע"ז נאמר ולא אמר ת"ל אלא שעיקר הלימוד מלא תגורו כו' רק שעל זה נאמר ג"כ מדבר שקר תרחק ולפ"ז מדוקדק ג"כ דברי הרמב"ם לפני זה בפכ"א גבי אסור לדיין לשמוע דברי בעל דין כו' כתב שעובר על שמוע בין אחיכם ועל לא תשא שמע שוא ומסיים ג"כ וגם ע"ז וכיוצא בזה נאמר מדבר שקר תרחק ר"ל לא שהעיקר לימוד נלמד מקרא דמדבר שקר תרחק כי העיקר לימוד הוא משמוע בין אחיכם שהוא עשה וגם מלא תשא כו' וזהו שכתב הרמב"ם שתיהן וכמ"ש הכ"מ שם. ונשמע מכל הנז' דהא דתלמיד הרואה את רבו שמבקש זכות לעשיר והוא רואה זכות לעני אינו ענין לתוכחה כלל רק שנושא ונותן לפני רבו ואפי' בדיין שרואה את רבו טועה