שער אפרים סג

את רבו וה"ה בבן לאב וכמ"ש בהלכות ממרים וכמ"ש לעיל. ודברי הר"א ממיץ צריכין קצת ביאור בגמ' לפי שאמרי' בסוגי' דא"מ א"ל ההוא מרבנן כו' אימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימנא א"ל הוכח אפי' ק"פ משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח א"כ לפי משמעו' הסוגי' דהוכח אפי' ק"פ משמע וע"ז קא' תוכיח ל"ל ומשני דאלו לא כתיב תוכיח ה"א דהוכח אפילו ק"פ משמע דוקא הרב לתלמיד אבל תלמיד לרב לא יוכיחנו ק"פ לכן כתיב תוכיח אפי' תלמיד לרב יוכיח ק' פעמים כן הוא משמעות הסוגי' ולפי דברי הרא"מ משמע דתוכחות תלמיד לרב במקבלו כו' ולחבירו בשאינו מקבלו שקולים הם דמשמע מדבריו דמ"ש בגמ' תלמיד לרב איירי בפעם א' וע"כ צריכין אנו לומר לפי דבריו דמ"ש הגמ' תלמיד לרב מנין לא קאי על הוכח ק"פ משמע שנלמוד מזה דתוכיח אתי' לתלמיד לרב דג"כ ק"פ יכול להוכיח רק מ"ש בגמ' תלמיד לרב מנין פירושו מנין שיכול להוכיח כלל לז"א ת"ל תוכיח מ"מ כו' וכמ"ש הרא"מ דמ"ש בערכין תוכיח ק"פ היינו בשאינו מקבלו ובתלמיד לרב במקבלו אבל מ"מ זהו קצת דוחק דמשמעות הסוגיא אינו כן. אמנם אי קשיא לי הא קשיא לי בין אם נאמר דסוגיות חלוקות הן ולפי הסוגי' דערכין תלמיד לרב אינו יכול להוכיח בין אם נא' דשקולין הם דתלמיד לרב במקבלו היינו בפעם א' כו' וכמ"ש לעיל קשה הלא כד מעיינת בדברי הרמב"ם שכתב פה המוכיח את חבירו כו' צריך להוכיחו כו' אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' וכן תמיד חייב להוכיחו עד שיכהו החוטא כו' וכד מעיינת בערכין מקור מוצא הדינים הנז' תמצא שלקוחים מגמ' דאמרי' שם עד היכן חייב להוכיחו רב אמר עד הכאה ושמואל אמר עד קללה רי"א עד נזיפה כו' ואמרי' שם בגמ' אר"נ ב"י ושלשתן מקרא א' דרשו ויחר אף שאול ביהונתן ויאמר לו בן נעות המרדות וכתיב ויטל שאול את החנית עליו להכותו כו' ופירש"י יהונתן הוכיח לשאול עד שקצף עליו כו' וא"כ הרמב"ם שפסק שמחוייב להוכיח עד הכאה וזהו נלמד מיהונתן ושאול שיהונתן הוכיחו כמה פעמים לאביו שאול עד שרצה אביו להכותו וכבר כ' מ"ש הכ"מ בפ"ה מהלכות ת"ת על מ"ש הרמב"ם ראה רבו כו' דמבן לאביו נלמד תלמיד לרבו וה"ה גבי שאול ויהונתן שהוכיח הבן לאביו כמה פעמים עד שרצה אביו להכותו נלמד ג"כ תלמיד לרבו שיכול להוכיח לרבו כמה פעמים עד שרבו ירצה להכותו וא"כ קשה לדברי הפוסקים הנ"ל הן לדברי הסוברים דסוגיות חלוקות הן הן לאותם שסוברים דתלמיד לרב איירי במקבלו ולחבירו כשאינו מקבלו וא"כ ה"ה בן לאביו יש לו דין תלמיד לרב וגבי שאול ויהונתן משמע שהוכיח אותו כמה פעמים עד הכאה ומשמע שבן לאביו רשאי להוכיחו כמה פעמים וה"ה תלמיד לרבו דחד דינא אית להו לתרוייהו ובזה צדקו דברי הנ"י שכתב בפ' א"מ דאע"ג דדרשינן תוכיח אפילו ק"פ ואפ"ה דרשינן ליה נמי תלמיד לרב דכולהו שמעית מיניה דתוכיח לכל אדם ובכל ענין כו'. ונלע"ד לישב דברי הראד"ב קושיתו וגם תירוצו של חמיו הגאון ז"ל דבאמת סמך הרמב"ם על סוגיא דערכין דהוכח משמע פעם אחד ותוכיח אפילו ק"פ משמע וליכא למילף מיניה תלמיד לרב מלשון תוכיח כי סוגיות חלוקות הן. אמנם אף שמן התורה לא למדנו הוכחת תלמיד לרב או בן לאב מ"מ מדברי קבלה למדנו דהיינו מתוכחות שאול ויהונתן שיהונתן הוכיח לאביו שהיה בנו ותלמידו או שמתוכחת בנו ילפינן תלמיד לרבו וכמ"ש לעיל בשם הכ"מ ולכן לא כתב הרמב"ם זה פה וכתבה במקומו בהל' ת"ת ובהלכות ממרים להורות שדבר זה אינו מן התורה מהוכח תוכיח כי תוכיח אתיא דיכול להוכיח אפי' ק"פ וכמו כן מצינו בכמה מקומות בגמ' דבר זה מתורת משה לא למדנו ובזבחים בפ"ב דף י"ח בסוגי' ממאי דהאי בד כיתנא רבינא אמר מהכא פארי פשתן יהיו על ראשם א"ל רב אשי והא עד דאתי יחזקאל מנלן ולטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו כל בן נכר כו' עד דאתי יחזקאל מנלן וכן במ"ק דף ה' אר"ש ן' פזי רמז לציון מן התורה מנין ת"ל וראה עצם ובנה אצלו ציון כו' עד דבר זה מתורת משה לא למדנו וכן בתענית ובכמה מקומות א"כ ה"ה בנ"ד דתוכחות תלמיד לרב ובנו לאביו לא למדנו מתורת משה רק מדברי קבלה מתוכחות יהונתן ושאול. ואף שכתב הרמב"ם פה שיעור תוכח' עד הכאה אף שדבר זה נלמד ג"כ משאול ויהונתן ולא כתב ג"כ פה תוכחות בן לאביו ותלמיד לרבו ז"א קושיא דמ"ש פה שייך לתוכחות כל אדם ונלמד במכ"ש ממה שיהונתן הוכיח לאביו עד הכאה ומכ"ש לאיש אחר שהוא חבירו. והיה נלע"ד לישב לכאורה קושית הסמ"ג שהקשה על הרמב"ם שפסק כרב במקום ר' יוחנן כי רב אמר עד הכאה ורי"א עד נזיפה ולמה פסק הרמב"ם עד הכאה ועיין בכ"מ ובס' לח"מ מה שמקשה הראד"ב על ישובו של הכ"מ ורצה לישב קושית הסמ"ג לפי שלא דייקי קראי כוותיה דר"י משום דמקשי בגמ' על ר"י כו' ואע"ג דשאני לי' מ"מ לא דייק שפיר כו' ע"ש ודבריו הם בלי טעם למה לא דייק שפיר ולפי מה שאכתוב לקמן יתישב שפיר על נכון. וראיתי עוד בספר שני לוחות הברית שכתב בהתחלת ספרו שלא היה ראוי לפסוק כר"י שהוא יחידאה נגד רב ושמואל שס"ל מצות תוכחה אף לאחר נזיפה כו' ומאחר שדברי ר"י בטלים נגד תרוייהו ע"כ מן הראוי לפסוק כרב כי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי כו' ע"ש ודבריו אינם מובנים לי הלא ג"כ נוכל לומר דדברי רב בטלים נגד ר"י ושמואל דתרוייהו ס"ל דשיעור תוכחה אינו יותר עד קללה והלכה כר"י נגד שמואל כו' וא"כ הדר' קושיא לדוכתיה ובפרט למ"ש התוס' ד"ה ולמ"ד עד נזיפה כו' שאכתוב לקמן א"נ דלא דרשי קראי דויטל שאול כו' דמשמע ששמואל סבר הכאה כלל לא. ולפי מ"ש לעיל היה נראה בעיני לכאורה לישב קושיות הסמ"ג לפי שאמרי' בגמ' אר"נ ב"י ושלשתן מקרא א' דרשו מויחר אף שאול ויהונתן כו' ואף שה"ל לפסוק כר"י עד נזיפה היינו דוקא בבן לאביו שלא יוכיח לאביו יותר מכדי נזיפה והיינו כמו יהונתן שהוכיח לשאול ומשא"כ באדם אחר יש לפסוק כרב עד הכאה דמבן לאביו שהוא עד נזיפה נשמע לאדם אחר שהוא עד הכאה אמנם לפ"ז קשה דמנ"ל להגמ' ללמוד שיעור התוכחה מאדם לחבירו עד נזיפה או עד קללה משאול ויהונתן דלמא שאני בן לאביו שלא יוכיחו רק עד נזיפה או עד קללה ומשא"כ בין אדם לחבירו. אבל נלע"ד לישב קושית הסמ"ג הנ"ל לפי מאי דמשני בגמ' קושי' שהקשה על ר"י הא כתיב הכאה ומשני התם דאגב חביבותא יתירתא דהוי ביה ליהונתן בדוד מסר נפשיה בדוד טפי וא"כ לפ"ז נתת תורת כל א' וא' בידו ויהיה ענין התוכחה מאלו הדברים שאין להם שיעור (וכמ"ש במסכת שביעית פ"ב גבי עד אימתי חורשין) וא"כ ה"ה בנ"ד כי לפעמים יהיה שיעור תוכחה עד נזיפה ולפעמים מי שיהיה חביב בעיניו יהיה שיעור התוכחה עד קללה או עד הכאה. וביותר שראיתי בתוס' שם ד"ה ומ"ד עד נזיפה הא כתיב הכאה וקללה וא"ת למ"ד נמי קללה הא כתיב נזיפה וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותי' דיהונתן א"נ לא דריש קראי דויטל שאול כיון דליתא בהאי קרא עכ"ל התוס'. ודברי התוס' בזה אינם מובנים לי דמאי מקשו וא"ת למ"ד נמי קללה הא כתיב נזיפה דלמא מתחלה הוכיח אותו עד נזיפה ואח"כ הוכיח אותו עד קללה ולכן אמר שמואל דשיעור התוכחה הוא עד קללה. ואם נאמר דקושי' התוס' הוא הלא נזיפה וקללה נאמר בחד ענין ולא הפסיק בנתים בשום תוכחה אחרת כמו גבי הכאה שהוסיף להוכיח אותו אחר שאמר לו שאול בן נעות המרדות וגו' ולכן רצה להכות אותו לאפוקי נזיפה וקללה הי' בפעם א' לכן הקשו התוס' על שמואל הא כתיב נזיפה פי' באותו פעם ואם זהו קושיו' התוס' קשה מכ"ש על התוס' דהלא מוכרח דיהונתן מסר נפשו בפעם א' עד נזיפה ועד קללה כאשר ראינו מתשובה שהשיב שאול ליהונתן וחרה אפו וקילל אותו וא"כ מה הקשו התוס' למ"ד קללה הא כתיב נזיפה ואדרבה תיקשי איפכא הלא כתיב קללה באותו פעם תכף וגם תירוצם אינו מובן כלל ואי לא דמסתפינ' הייתי מגיה בדברי התוס' הכאה במקום תיבת נזיפה וכן אומר לי לבי ולפ"ז דברי התוס' המה מיושבי' ופשוטים הן בקושיא הן בתירוצם שקושי' התוס' הוא למ"ד קללה הא כתיב הכאה וע"ז תירצו שמא כדמשני אגב חביבותי' דיהונתן כו' א"נ לא דריש קראי דויטל ושם מבואר הכאה. וא"כ אליבא דתרוייהו שמואל ור"י החולקים מודים משום חביבותי' יש לו שיעור עד הכאה וכמו שתירצו התוס' אליבא דשמואל בתירוץ קמא ואינו קשה לפ"ז מאי מקשה בגמ' אליבא דר"י הא כתיב הכאה וקללה הלא מוכרחים אנו לתרץ לפי שלדברי שמואל קשה ג"כ הא כתיב הכאה ומוכרחים אנו לומר ולתרץ דמשום חביביתי' דיהונתן כו' וא"כ ה"ה לפ"ד ר"י ג"כ נוכל לתרץ כן אבל ז"א קושיא דודאי ידע המקשן משום חביבות' לפעמים יוכל למסור נפשו מקללה להכאה אבל לא מסתברא דמשום חביבותא כולי האי מסר נפשו] מנזיפה להכאה כמו אליבא דר"י זה היתה קושית המקשה ולכן תירץ דשאני יהונתן משום חביבותי' יתירתא דייק לכן מסר נפשו עד הכאה מנזיפה ולכן לא כתבו התוספות משום חביבותא יתירתא רק משום חביבותא סתם וא"כ לפ"ז שמואל ור"י מודים דמשום חביבותא יש לו שיעור עד הכאה. ואף שלפי תי' השני של התוס' שכתבו דלא דריש האי קרא דויטל אין אנו צריכין לומר אליבא דשמואל התירוץ משום חביבותיה אבל מ"מ מאחר שאינו לפי המסקנא של הגמ' דאליב' דר"י הוצרך לומר משום חביבותי' כו' ולא סגי בלי טעם א"כ גם אליבא דשמואל הטעם הזה עיקר אף דיכול לתרץ דלא דריש קרא דויטל כי הלא גם לפי דברי ר"י היה יכול לתרץ על קושי' הכאה למה לא אמר ר"י עד הכאה היינו מטעם דלא דריש קרא דויטל שאול וגו' אלא מאחר שאנו רואים שמסקנת הגמ' מטעם חביבותא יתירה יכול למסור נפשו עד הכאה ומכ"ש שנוכל לתרץ כן אליבא דשמואל ומה שבאמת תירצו התוס' כן בתירוץ השני א"נ דלא דריש קרא דויטל שאול לפי שהוקשה להתוס' על תירוץ א' שתירצו משום חביבותא כו' קושיתנו הנ"ל דהלא המקשה לא ידע לתרץ הטעם דמשום חביבותי' דא"כ מאי הקשה על ר"י אף שחלקנו בין חביבותא סתם לחביבותא יתירא בזה החילוק לא נח דעתם שאלו ידע המקשן הטעם שיש לתרץ משום חביבותא לא היה מקשה כלום גם לדברי ר"י ואין לחלק בין חביבותא יתירתא או חביבותא סתם לכן כתבו התוס' א"נ לא דריש קרא דויטל שאול לאפוקי לפי מסקנת הגמ' שמוכרח לתרץ שאני יהונתן דמשום חביבותא יתירתא כו' אין אנו צריכין להאי א"נ דלא דריש קרא דויטל שאול כו' כמו שאנו מתרצים אליבא דר"י משום חביבותא יתירא ומכ"ש שנוכל לתרץ אליבא דשמואל כן או נלע"ד דהמשך התוס' כך הוא ובזה יתישבו שאר דקדוקי' בתוספות הנז' כי יש לדקדק במ"ש התוס' בתירוץ הראשון וי"ל שמא כדמשני אגב חביבותי' כו' קשה הלא מלת שמא הוא מיותר וגם אינו מדוקדק מהו הספק של התוס' וגם למה לא כתבו התוספות בתירוצם הב' ג"כ לשון ושמא והל"ל א"נ שמא לא דריש קרא כו' וגם יש לדקדק לפי מ"ש לעיל כי הלא גם לפי דברי ר"י הי' יכול לתרץ על קושיא הכאה כו' היינו מטעם דלא דריש קראי דויטל שאול כו' ובמ"ש אלא מאחר שאנו רואים שמסקנת הגמרא כו' קשה דודאי לפי מה שאנו רואים שמסקנת הגמרא לא מתרץ ליה בתירוץ השני של התוס' ומתרץ תי' א' לשני הקושיות להכא' וקללה דהיינו משום חביבות' יתירא כו' לא קשה כלום אבל מ"מ על המקשה שהקשה על דברי ר"י שאמר עד נזיפה הלא קשה מהכאה וקללה כו' קשה הלא מהכאה לא הקשה כלום דיש לתרץ דלא דריש האי קרא דויטל שאול כו' וכמו שתירצו התוס' בתי' השני זולת שאר דקדוקים בתוס' אבל נלע''ד דהמשך התוס' כך הוא דקושיא הוא על המקשן שהקשה ולמ"ד עד נזיפה הא כתי' הכאה וקללה וא"ת למ"ד קללה הא כתיב הכאה וא"כ המקשה