שער אפרים סב

(עיין לעיל בסי' ס"ד) עד זאת היתה תשובתי לחכם השואל אשר העתקתי למר בתכלית הקיצור סוף הענין וקשה עלי לבקש לי מעתיקים כעת כל הפלפולים מ"ש לו בסוגי' התלמוד והפוסקים חדשים וגם ישנים בענין הזה. והנה עתה בא לידי כתב ממעל"ת בקובלנא רבא על החכם הנז' עבור שחירף את מעל"ת ברבים וכנ"ל ובודאי אם החכם הנז' לא הוכיח את מעל"ת תחלה כמה פעמים בסתר ע"י עצמו או ע"י אוהביו שיסור מדרכים האלה לדרוש בפסוקי התורה מה שנוגע בכבוד ה' וכבוד אלקים הסתר ולא יעשה תורתו פלסתר חלילה רק תכף ומיד חירף אותו ברבים וכפי כתבו דמר אז לא יפה עשה החכם הנ"ל וכמבואר ברמב"ם פ"ו מהל' דעות וז"ל המוכיח את חברו בין בדברים שבינו לבינו ובין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בלשון נחת ורכה אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' עכ"ל א"כ משמע בהדיא שצריך להוכיחו בינו לבין עצמו תחלה. ואף שבגמ' דערכין דף ט"ז אמרי' מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו שנא' הוכח תוכיח הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ יכול אפילו פניו משתנים ת"ל לא תשא עליו חטא ופירש"י ופניו משתנים שיוכיחנו ברבים להלבין פניו עכ"ל א"כ משמע שאסור להוכיחו ברבים ולהלבין פניו אף לאחר כמה תוכחות שהוכיחו שהרי בברייתא סידר הוכיח ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מ"מ ואח"כ מקשה יכול אפי' פניו משתנים כו' ת"ל לא תשא עליו חטא ומשמע אפילו אחר כמה תוכחות אסור להוכיחו ברבים ולהלבין פניו. אבל נלע"ד שיש לחלק דדוק' בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברים שבינו למקום אם לא קיבל ממנו בינו לבין עצמו יכול להוכיחו ברבים אף אם פניו משתנות וכן מבואר בדברי הרמב"ם שם שכתב המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנא' ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור להכלים את ישראל ומכ"ש ברבים כו' עד בד"א בדברים שבינו לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו ומבזין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים שבישראל א"כ מוכח מדבריו דבדברים שבין אדם למקום מותר להכלימו ברבים אם לא חזר בו בסתר. אף שמדברי הרמב"ם משמע לכאורה שדבריו הם נגד סוגיא דברייתא הנ"ל דבברייתא משמע שמקשה יכול אפילו פניו משתנים ת"ל ולא תשא עליו חטא דמשמע אפילו לאחר כמה תוכחות לא תשא עליו חטא שאסור להכלימו ברבים וכמ"ש רש"י וע"כ איירי בעבירות שבין אדם לחבירו דבעבירות שבין אדם למקום כתב הרמב"ם שמותר לבייש אותו ברבים אחר שהוכיחו בינו לבין עצמו תחלה וא"כ ע"כ הרמב"ם סובר שהבריית' איירי בעבירות שבין אדם לחבירו והרמב"ם כתב המוכיח את חבירו תחלה לא יכלימנו כו' מכאן שאסור להכלים את ישראל וכ"ש ברבים וזה איירי בדברים שבין אדם לחבירו וכמ"ש אח"כ בד"א בדברים שבין אדם לחבירו כו' ומשמע מדבריו דדוקא תחלה לא יכלימנו אבל בסוף כשלא קיבל התוכחות יכלימנו שמותר להכלים אותו דאל"כ למה כתב הרמב"ם לשון תחלה א"כ דברי הרמב"ם הם נגד הסוגיא דבריית' הנז'. אבל שבקיה להרמב"ם דאיהו דחיק ומוקי' אנפשיה דמ"ש הרמב"ם המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו דמשמע דוקא תחלה לא יכלימנו אבל אם לא קיבל עליו תוכחה בתחלה מותר להכלימו אח"כ היינו דוקא בינו לבין עצמו מותר להכלים אותו אבל לא ברבים והכי דייקא לישנא דהרמב"ם שמסיים מכאן אמרו שאסור להכלים את ישראל וכ"ש ברבים מוכח ממ"ש וכ"ש ברבים דמ"ש תחלה עד שיכלימנו לא איירי ברבים. והמשך לשון הרמב"ם כך הוא המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר עמו קשות עד שיכלימנו אפילו בינו לבין עצמו לאפוקי בסוף אם לא יקבל התוכחה מותר להכלים אותו בינו לבין עצמו אבל לא ברבים לעולם והיינו בדברים שבינו לבין חבירו אבל בדברים שבינו למקום יכול להכלימו ולביישו ברבים. ונראה שדעת רש"י ג"כ כהרמב"ם שרש"י פי' בגמ' ת"ל לא תשא עליו חטא שיוכיחנו ברבים להלבין פניו דמשמע דוקא ברבים אסור להכלימו אבל בינו לבין עצמו אף שילבין פניו מותר להוכיחו ומה שהוכרח לרש"י לפרש כן לפי שהוקשה לרש"י איך אמר דאם פניו משתנים אסור להוכיחו משום לא תשא עליו חטא הלא לפני זה אמר הוכיחו ולא קיבל ממנו מנין שיחזור ויוכיחו אפילו כמה פעמים ואיך יתחיל להוכיחו כי פן ישתנה פניו ואז יעבור על לא תשא עליו חטא וגם אפשר שבודאי ילבין פניו ויתבייש בתוכחתו כמה פעמים כי שיעור התוכחה הוא עד הכאה או עד נזיפה ובודאי מוכרח שילבין פני החוטא בתוכחות רבות כאלה עד שיכה את המוכיח לכן פירש"י דהיינו שלא יוכיח אותו ברבים להלבין פניו ומשא"כ בינו לבין עצמו מותר אף אם ילבין פניו ובודאי הבריית' איירי בדברים שבין אדם לחבירו דבדברים שבין אדם למקום הלא כל המקראות מלאים מזה שהוכיחו הנביאים ברבים את ישראל והיו מחרפים אותם הן ליחידים הן לרבים וכמ"ש הרמב"ם אלא ודאי שאיירי בדברים שבין אדם לחבירו וראיתי בספר לח"מ להראד"ב שהניח פה דברי הרמב"ם בצ"ע ולפי מ"ש המה נכונים וישרים למוצאי דעת ושיטתו כשיטת רש"י בגמ' ועיין בתשובת הרב מהר"מ מלובלין סי' י"ג. הרי בנ"ד אותו החכם שחירף וביזה את מעל"ת לא יפה עשה אם לא הוכיח אותו תחלה בסתר בעצמו או ע"י אוהביו אף שבדברים שבין אדם למקום הרשות בידו לחרפו ולהלבינו ברבים וכמ"ש לעיל היינו דוקא אם הוכיחו תחלה בסתר בינו לבין עצמו וכמ"ש לעיל וא"כ בנ"ד אף שהוא בדברים שבין אדם למקום צריך להוכיחו בסתר תחלה. ומ''ש מעל"ת וז"ל וכיון דאתא לידן נימא ביה מילתא כו' שהראד"ב הקשה למה השמיט הרמב"ם דאפילו תלמיד לרב יכול להוכיחו ובסוגי' דא"מ דהוכח אפילו ק"פ משמע ותוכיח אתיא לתלמיד לרב יכול להוכיח ועוד הקשה הראד"ב דבגמ' משמע בא"מ הוכח אפי' ק"פ ובערכין גרסי' הוכח פעם א' ותוכיח ק"פ משמע כו' וכתב מעל"ת בשם חמיו הגאון ז"ל שכתב בגליון ספרו שהרמב"ם סמך על הבריית' דערכין בפ"ג אך אין צורך לזה דכבר כתבה בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו'. והנה בהיות שאין משיבין את הארי לאחר מותו וצריכין אנו לישב דברי חמיו הגאון ז"ל כי לפום ריהטא דבריו אינם מובנים כי לפי מ"ש שהרמב"ם ז"ל כתבה בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו' וא"כ הא דפ"ה מהלכות ת"ת הך דראה רבו איירי בתוכחת תלמיד לרב וא"כ האיך כתב שהרמב"ם סמך על הבריית' דפ"ג דערכין דתוכיח מאה פעמים משמע והיא חולקת על הסוגי' דאלו מציאות וא"כ לפ"ז תלמיד לרב אינו יכול להוכיח וא"כ איך כתב בפ"ה מהלכות ת"ת בהא דראה רבו דמוכח משם דתלמיד לרב יכול להוכיח ובודאי לפי פשוט אינו קשה על הרמב"ם כלום במ"ש ראה רבו כו' די"ל שזה לא מקרי תוכחה רק שזהו מהדברים הנוגעי' בכבוד רבו אבל לפי מה שמסיים חמיו הרב ז"ל הנ"ל אך אין צורך לזה דכבר כתבה בהא דראה רבו כו' משמע שהוא מן התוכחות. והיה נלע"ד לישב מה שהקשה הראד"ב ז"ל מהא דהשמיט תלמיד לרב כו' ולומר שהרמב"ם פסק כסוגי' דאלו מציאות ודלא כסוגיא דערכין לפי שאיתא שם בגמ' דא"מ ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א"ל הוכח אפי' מאה פעמים משמש תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד כו' ומסיק עוד שם מות יומת המכה אין לי כו' ת"ל יומת מ"מ וכן גבי הכה תכה והשיב תשיב והענק תעניק כו' אין לי אלא שנתברך הבית בגללו כו' ת"ל תעניק כו' ומקשה ולראב"ע דאמר לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין לו תעניק ל"ל ד"ת כל' ב"א וא"כ לפי מאי דמסיק שם בסוגי' דר"ת כל' ב"א וא"כ כל הני לימודים דילפינן מהכה תכה ומות יומת והשיב תשיב ומהוכח תוכיח אין אנו צריכין לזה דתוכיח אינו מיותר דד"ת כל' ב"א וא"כ הא דכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות דמחוייב להוכיחו אפילו כמה פעמים נלמד מהוכח לבד וכפי התחלת הסוגי' דהוכח אפילו ק"פ משמע ואינו קושי' דתוכח ל"ל דר"ת כלב"א ולא ילפינן מזה תלמיד לרב כו' ולכן השמיט הרמב"ם הא דתלמיד לרב ומ"ש הרמב"ם בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו כו' נלמד מגמ' דקידושין מדין בנו לאביו וכ"כ הרמב"ם גוף הדין בפ"ו מהל' ממרים גבי בנו לאביו ראהו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על ד"ת וכתב הכ"מ שם דנלמד מגמ' דקדושין ובסנהדרין כו' וז"א מיירי דיוכיח את אביו או את רבו דאדרבה משם משמע שלא יוכיח אותו רק יאמר לו למדתנו רבינו וה"ה גבי אביו וכן ראיתי בתוס' שמקשים שם בסוגיא דאלו מציאות ד"ה ד"ת כלב"א כו' וא"ת וכי לית להו כל הני דרשות דלעיל וי"ל דדוקא הכא כו' והיה נראה להרמב"ם תירוץ זה לדוחק לפי דאמרינן בסוטה פ' ארוסה דף כ"ד בתוס' ד"ה ור' יונתן האי איש איש מאי עביד לי' מבעי ליה כו' והקשו התוס' תימא והא איהו דאמר בפ' אלו הן הנחנקין איש איש דכי יקלל ד"ת כל' ב"א ולא דריש לה לדרשא אחריתי וכ"ת היכא דאיכ' למדרש דרשינן ואפילו למאן דאית ליה ד"ת כל' ב"א א"כ קשה מהא דהשואל כו' ע"ש א"כ נשמע לפי קושי' התוספות דסוטה דמאן דאית ליה ד"ת כלב"א יש לו לסבור בכ"מ ד"ת כלב"א ואף שכתבו התוס' אח"כ וקשה לישב השמועות דד"ת כלב"א כו' ע"ש מ"מ הרמב"ם סובר לפי מסקנת הסוגי' דאלו מציאות לכל הפחות באלו הדברים הנישנין בסוגי' זו דאלו מציאות אמרינן לפי המסקנ' דד"ת כלב"א וה"ה בהוכח תוכיח ולכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות דעות כמ"ד דהוכח אפילו ק"פ משמע ותוכיח לא אתי' לתלמיד לרב רק ד"ת כלשון ב"א כו' ולכן השמיט הרמב"ם הא דתלמיד לרב כו' כן הי' נלע"ד לישב לכאורה דעת הרמב"ם אמנם כד מעיינת ברמב"ם תמצא שישוב זה אינו נכון שהרי אי אמרי' דלפי מסקנת הגמ' דאלו מציאות דאמרינן ד"ת כלב"א בכל הסוגי' א"כ לפ"ז הא דאמרי' גבי הענק תעניק ד"ת כלב"א דוקא בנתברך הבית בגללו מעניקין וכשאין נתברך כו' אין מעניקין לו והרמב"ם פסק בהדיא בפ"ג מהל' עבדים בין נתברך הבית בגללו ובין אין נתברך כו' מ"מ מעניקין לו שנא' הענק תעניק מ"מ כו' וזהו דלא כראב"ע בגמ' דאמר ד"ת כלב"א וכן גבי מות יומת דדרשי' אין לי אלא במיתה הכתובה בתורה מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל יומת מ"מ וא"כ לפי המ"ד דסבר דברה תורה כלב"א אי אתה יכול לדרוש מזה שאם אי אתה יכול להמיתו במית' כו' שאת' יכול להמיתו כו' והרמב"ם כתב בהדיא בפ' י"ד מהלכות סנהדרין מי ששמר על נפשו ולא יכולין ב"ד לאוסרו ולהמיתו במיתה שהוא חייב בו הורגים אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו כו' ע"ש א"כ מוכח מזה שהרמב"ם סבר הע"ד דלא אמרינן ד"ת כלב"א וה"ה בהוכח תוכיח. וראיתי בהגמ"יי שכתב על מ"ש הרמב"ם ז"ל ואם לאו יוכיחנו פעם ב' וג' וכתב ע"ז בהגמ"יי וז"ל בא"מ הוכח תוכיח אפילו ק"פ כתב רא"מ אע"ג דדרשינן התם מהוכח תוכיח דתלמיד לרב במקבלו פי' ששוכח ומפקינן נמי לחבירו בשאין מקבלו הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו כשאין מקבלו שקולין הן ויבאו שניהם עכ"ל וכ"כ הסמ"ג במ"ע י"א הוכח תוכיח כו' ודרשו רבותינו מריבוי תוכיח אפי' תלמיד לרב ובמקום אחר מרבה מתוכיח אפי' ק"פ ואפילו לא קבל ועיקר הדברים מביא בב"מ וכו' ופי' הר"א ממיץ הוכחת תלמיד לרב במקבלו ולחבירו כשאינו מקבלו שקולים הן ויבאו שניהם. ולפי דברי הרא"מ מיושב למה השמיט פה דין תלמיד לרב וכתבה בפ"ה מהל' ת"ת לפי שאין הנדון שוה דתוכחת תלמיד לרב מיירי במקבלו ובשוכח וז"ש בפ"ה מהלכות ת"ת ראה רבו עובר על ד"ת יאמר לו למדתנו רבינו כך וכך וכו' והיינו כמזכיר את רבו ולא כתבה כאן לפי שכאן איירי שיכול להוכיח אפילו כמה פעמים ומשא"כ בתלמוד לרב ולכן כתב' הרמב"ם שם בהלכות ת"ת ונלמד ג"כ מתוכיח ומה שנלמד בפ"ק דקידושין היינו שיאמר לו למדתנו רבינו כך והיינו כמזכיר