שער אפרים נט

וגם שלוחו ובתחלה כשבא לדון ר"י עם ההוא גברא בפני ר"נ אמר ר"י שציער שליחא ולא הי' רוצה לתלות הכבוד בעצמו ולומר לפני ר"נ שנידה אותו לכבודו ואמר שציער שליח' דרבנן ואז העיד שמעי' דר"י לפני ר"נ וסיפר לו המאורע ושביזה את אדונו וקרא אותו יהודה בר שויסקל וא"ל ר"נ דלינגדי' מר לפי דברי ר"י שנידה אותו על שציער שליחא דרבנן והשיב לו ר"י דעדיפא מיניה עבדי ליה שהחמיר עליו לקונסו דהיינו עבור שציער את ר"י בעצמו וכמ"ש רש"י שהחמיר עליו לקנסו אף שמן הדין לא היה חייב רק מלקות מכל מקום עבור שביזה את ר"י בעצמו היה משמית אותו ובתחלה לא רצה לתלות בעצמו שנידה אותו לכבודו רק אחר כך מתוך שנתבררו הדברים לפני ר"נ שביזה לו בעצמו לכן אמר רב חומרא ממנו עשיתי לו וכן מוכח בתוס' הנ"ל פר"ג שכתבו ד"ה דמתפקר בשליחא דבי דינא ונראה דבכל שלוחא דרבנן כו' כדאשכחן דשמתיה ר"י ואע"ג דשמתא חמירא מנגידא כו' שמא החמיר עליו משום שביזה את ר"י בעצמו וזולת זה לא היה משנה ממלקות לנידוי. וזה שלא כדברי הרב מהרד"ך ז"ל דלפי דבריו הלא הרשות ביד ב"ד לשנות מקילתא לחמירתא זולת הטעם שני שזלזל לר"י וחייב נידוי מן הדין שמנדין לכבוד הרב וכמ"ש רש"י שם שכתבתי לעיל וכ"כ הר"ן בפ"ק גבי ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא וז"ל דשמתי' ר"י לההוא גברא אע"ג שהשמתא חמירא מנגידא כו' התם ה"ט לפי שהיה מגנה את ר"י בעצמו כו' ובזה נתישבו הדקדוקים שדקדקתי בסוגי' גמ' דקידושין הנ"ל וזהו שלא כדברי מהרד"ך ז"ל. וראיתי מ"ש הרב בעל מאירת עינים בש"ע לח"מ סי' ח' ס"ק כ"ג וז"ל והמצערו יש לו רשות לב"ד להכותו פי' כשיש עדים שמצערו מכין אותו מכות מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו על פיו ולפי דבריו צריך לישב מאי הקשה ר"נ לר"י ולנגדי' מר נגידא והשיב לו דעדיף מיניה קעבדי' ליה הלא לפי דברי הסמ"ע הנ"ל לישני ליה ר"י לפי שהשליח אינו נאמן רק לנדותו ולא להכותו כי לא הי' הדבר בעדים אמנם כשתעיין בגמ' דקידושין הנ"ל תמצא שדברי הסמ"ע נכונים דאיתא בגמ' שם בעובדא הנז' דקרי לי' יהודא בר שויסקל איתא שם בזה הלשון אזלו אמרו ליה משמע שהשליח לא אמרו לר"י רק האנשי' שעמדו שם א"ל ואם כן הי' לר"י עדי' בדבר ולכן הקשה לו ר"נ ולנגדי' מר נגידא הואיל והי' שם עדים כו'. ובזה מתורץ גם כן הקושי' הנז' האיך המניה ר"נ כו'. ועיין בתשו' הרב מהרש"ח בביאורו לח"מ סי' ח' שכתב וז"ל ואפי' בשליח ב"ד כו' והמצערו יש לב"ד רשות בפ"ק דקידושין וכתב הרא"ש שם ועל נהרדעי סמכי האידנא ואע"ג דר' יוסף כו' וכן ר"י לקמן בפ' עשרה יוחסין דשמתי' לההוא גברא דציער לשלוחי' ומייתי ראיה ממילתא דרב מנגיד מאן דמצער שליחא דרבנן כו' והקש' הרב מהרש"ח וז"ל ולא ידעתי היכן בעובדא דר"י מייתי מרב ראי' אלא רש"י כתב כן וז"ל וכו' וציער שליחא דרבנן ופירש"י ביזה את שלוחו וחייב מלקות דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן כדאמ' בפ"ק ע"כ ולא ידעתי אמאי שמתי' ר"י הא רב מנגיד אמאן דמצער כו' אבל שמתא דחמירא מנגידא כו' לא הוי עביד כו' ע"ש. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שנוסחא מוטעת נזדמן לו בש"ס ולכן כתב מה שכתב ואלו הי' לפניו הנוסחא שלפנינו שכתוב בפי' דר"נ הקשה לו דלנגדי' מר נגידא מהא דרב מנגיד כו' והשיב לו ר"י דעדיפא מיני' עבדי כו' לא הי' כותב מה שכותב וגם מ"ש אח"כ על הרב מהריק"א וז"ל דמ"ש הרמב"ם שמשמתין אותו הוציא זה מעובדא דר"י וכפי גרסתינו לא קאמר אלא משום דציער שלוחא דרבנן כו' וצ"ע עכ"ל הרב מהרש"ח ולפי מ"ש לעיל אין כאן קושיא לדברי מהרי"קא ועיין ב"ח. וראיתי בתשו' הרב מהר"ש הלוי לטי"ד סי' י' שהרגיש בקושי' הנז' דלמה לא השיב לו ר"י כשאמר לו ר"נ מ"ט שמתי' מר כו' היינו משום דנגע בכבודו וביזה לר"י כו' ומקשה עוד שם על מ"ש הרב הגדול מהרש"ל בח"ש מצער שלוחא דרבנן ופירש"י ביזה את שלוחו לפניו וז"ל מהרש"ל ויותר נראה שהיה מבזה שולחו לפניו וכתב וז"ל למה אמר דציער שלוח' דרבנן והלא לא ציער אלא לרבנן והוא שביזה המשלח כו' וע"ק דלפי פי' זה בציער שליח' דרבנן הוא שביזה את המשלח שלוחו וכמ"ש רש"י לפי פי' רש"ל קשה הלא בפ' האשה נקנית פי' דרב מנגיד אמאן דמצער שלוחא דרבנן שמזמינו לדין מפי הדיינים וזהו קם עליו ומכהו כו' מוכח שמצער לשליח עצמו כו' עד וצ"ע דברי מהרש"ל עכ"ל. הנה לפי דברי הר"ש לוי קשה לי למה לא מקשה בלא דברי מהרש"ל שדברי רש"י סותרים זא"ז דבפ"ק דקידושין פרש"י שקם עליו והכהו להשליח וכאן פירש"י שביזה שלוחו לפניו ולא פי' שהכהו ואף שי"ל שהכאה ובזיון הכל א' וכמ"ש בסמ"ע ודלא כמהרש"ח וב"ח הנ"ל ועיין בר"ן פ"ק דקידושין סי' הנז'. אמנם מ"מ קשה למה שינה רש"י בפירושו כאן ממ"ש בפ"ק ול"למ לפי שקשה למה הי' חייב נידוי שהוא חמור הלא אינו חייב רק מלקות ולכן פירש"י כאן שביזה את השליח והוא חמור ממכה את השליח כי יש בוטה כמדקרות חרב לכן הי' חייב נידוי ומשא"כ בפ"ק דמצער שלוחו שמכ' אותו לכן חייב מרדות ומדה כנגד מדה דכשחוטא בפיו בדיבור מכין אותו בדיבור ובסילווא דלא מבע דמא וכשחוטא שמכה אותו בידים ידי עשו מכין אותו ג"כ ולכן פירש"י שביזה את שלוחו הואיל וחטא בפה ובדיבור כו' א"כ קשה לפ"ז מאי קאמר לי' ר"נ לנגדי' מר נגידא דרב מנגיד כו' דלמא שם איירי שהכה את השליח וכאן איירי שביזה אמנם נלע"ד שהוקשה לרש"י בגמ' וגם לרש"ל בדברי רש"י לרש"י הוקשה דהלא בעובדא דההוא גברא עם שמעי' דר"י לא מצינו שציער שלוחו בשום דבר רק שקראו יהודה בר שויסקל והיינו ביזוי ומ"ש בפ"ק גבי ציער שלוחא דרבנן פירושו שקם עליו והכהו וכאן לא מצינו שהכה את השליח וא"כ האיך הוציא ר"י שקר מפיו חלילה וע"ז פירש"י שביזה את שלוחו לפניו והוקשה להרב רש"ל ג"כ על זה הואיל ורש"י נשמר מזה שלא תקשה לן דמצער שליחא דרבנן פי' הכאה וכאן לא מצינו שום הכאה ואיך הוציא שקר מפיו א"כ קשה הלא לא מצינו בעובדא הנז' שום ענין שביזה את השליח ואיך הוציא שקר מפיו וגם הוקשה למהרש"ל ברש"י לפי פירושו הראשון שביזה את שלוחו לפניו פי' בפני השליח וזה נראה להרש"ל דחוק תיבת לפניו שכתב רש"י לכן כתב רש"ל ויותר נראה שהיה מבזה שולחו לפניו וזהו פי' דציער שליחא דרבנן היינו שולחו כו' וא"כ לא הוציא שקר מפיו וא"כ דברי רש"ל נכונים למבין וישרים למוצאי דעת. והרב מהר"ש הלוי כתב עוד בתשו' הנז' והקשה על פירש"י בזה שפירש"י שציער שליחא דרבנן ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות וז"ל וקשה טובא דאם ר"י עצמו הוא דקאמר דחייב מלקות א"כ אמאי שמתי' כו' וע"ק דר"נ עצמו למה לא אמר כו' ולנגדי' מר נגידא כדאמר מר עצמו דחייב מלקות וע"ק מי הכריחו לרש"י לפרש כן ולומר דר"י אמר וחייב מלקות וכל זה צ"ע בלשון רש"י כו' בודאי דברי רש"י צריכין ישוב במ"ש ביזה את שלוחו לפניו וחייב מלקות כו'. והנה באשר שהי' ביד הר"ש הלוי הגהות מהרש"ל בח"ש והגיה מהרש"ל שביזה את שולחו לפניו וחייב מלקות הס"ד וע"פ הגהות מהרש"ל הקשה הר"ש הלוי אבל בנוסחאות שלפנינו ברש"י איתא בזה הלשון שביזה שלוחו לפניו וחייב מלקות דרב מנגיד כו' כדאמר בפ"ק הס"ד וזה הלשון מעתיק ג"כ מהרש"ח בביאורו לטח"מ הנ"ל שהכל דיבור א' והקשה שם ולא ידעתי אמאי שמתי' ר"י כו' וכתב שם דברי' רחוקים היינו לפי הנוסחא המוטעת שהיתה לפניו וכמ"ש לעיל ומהרש"ל בהנהגותיו כתב דחייב מלקות הס"ד ודרב מנגיד הוא ד"ה. אבל לענד"ן ואף שאיני כדאי לחלוק על הגהות מהרש"ל אבל האמת יורה דרכו דמ"ש רש"י מצער שלוחא דרבנן ביזה שלוחו לפניו הס"ד וחייב מלקות דרב מנגיד כו' הד"המ והוא פי' בלא גמ' וכמו כן מצינו בכמה מקומות בש"ס ורגיל בו שכתב רש"י פירושו בלי רשימה בגמ' בפרט בסוגי' זו יש כמה נוסחאות משובשות וכמ"ש שבזה נפל מהרש"ח ברבוואת' וכן הוא בדפוס הש"ס בוויניציאה שנת ר"פ לפ"ק שלא כתב שם בגמ' שאמר לו ר"י ולנגדי' מר כו' והשיב לו ר"י דעדיפא מיני' כו' וזה נשמט מלישנא דתלמודא ואפ"ה ברש"י שם איתא בד"ה דעדיפא מיני' מימרא ממנו עשיתי לו וה"ה ברש"י לפני זה וחייב מלקות דרב מנגיד הוא ד"ה וקאי אמ"ש ולנגודי' מר נגידא כו' ודלא כמהרש"ל ז"ל שכתב דחייב מלקות הוא סה"ד ואף שאנו מוזהרים ועומדים שלא לשבש הספרים אם לא בראי' ברורה וכבר החרים על זה ר"ת וכמ"ש מהרד"ך בתשו' אמנם מאחר שאנו רואים פה שלישנא דש"ס הוא משובש וגם ברש"י ואמינא דלאו תרוצי קא מתרצית תריץ הכי וכמ"ש בגמ' דב"מ פ''ק ובכמה מקומות בתלמוד. ומהרד"ך בתשו' בית כ"ב חי"ג מביא גמרא הנ"ל בקידושין בעובדא דר"י עם ההוא גברא שבא לדין לפני ר"נ שרצה להביא ראיה למ"ש לפני זה אבל היכא שחרפוהו דינא הוא להתנקם ממנו ולנדותו כו' וכתב מהרד"ך וז"ל ותדע שכן הוא שהרי מצינו בפ"ד דקידושין דשמתי' ר"י לההוא גברא דלא שביק שמעי' למשקיל בישרא כו' עד ואין לטעות ולומר דההוא לאו משום כבודו נידהו אלא משום שציער לשלוחו וכמ"ש לר"נ כו' עד א"ל ציער שלוחא דרבנן ופירש"י דרב מנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן כדאיתא בפ"ק והחמור ממנו עשיתי לו לקונסו כו' ע"ש עכ''ל רואה אני שתי ראיות בדברי מהרד"ך שגם לו היה נוסח מוטעה ולא הי' כתוב לפניו מה שאמר לו ר"נ ולנגדי' מר נגידא דרב מנגיד. ומה שהשיב לו דעדיפא עבדי לי' וכעין הנוסחאות מהרש"ח הנ"ל והוקשה לו ג"כ הקושיא הנז' של מהרש"ח ז"ל ומפרש הרב מהרד"ך במתק לשונו שרש"י בעצמו מתרץ קושיא זו והיינו מה שמסיים רש"י חומרא ממנו עשיתי לו לקונסו כו' זה הי' תשו' ר"י במה שהשיב לו ר"י בקצרה ציער שלוחא דרבנן ומסיים עוד שם הרב מהרד"ך ואע"ג דר"י קאמר משום ציער שליחא דרבנן שמתי' כו' וכאן שנגע בכבוד הרב בעצמו כו' וע"ש שהולך לשטתו אבל לפי מ"ש אין שום הוכחה לדברי מהרד"ך שרשאין הב"ד לשנות באינש דעלמא וכתב עוד שם הרב מהרד"ך ורצה להוכיח ממ"ש הסמ"ג והרמב"ם בפ"ח מהל' יו"ט שהעושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה שאין מכין אותו מכות מרדות וכתב מהרד"ך ויש לתמוה מנ"ל דהא בפ' מקום שנהגו לא אמרו אלא שאין משמתין אותו ושמתא חמירא ממרדות כו' וסוף דבריו ומנ"ל שאין מכין אותו מכות מרדות דילמא נידוי דחמירא כו' אלא ה"ט דכל היכא שאמרו אין מנדין אין מכין אותו. ולענ"ד אין שום מקום לתמיהתו ואין כאן הוכחה כלל דהכי איתא בגמ' מאי אריא ע"פ אפי' ע"ש ויו"ט נמי דתניא העושה מלאכה בע"ש כו' אינו רואה סי' ברכה כו' ומשני סי' ברכה הוא דלא חזי אבל שמותי לא משמתינן לי' הכא שמותי נמי משמתינן ומדקדק הרמב"ם בברייתא דתני שהעושה מלאכה כו' אינו רואה סימן ברכה לימא דהעושה מלאכה כו' בע''ש כו' מלקין אותו כו' אלא ודאי סימן ברכה הוא דלא חזי הא מלקין לא מלקינן ומ"ש בגמ' אבל שמותי משמתינן לי' לפי שבא לסיים לאפוקי בע"פ משמתינן לי' ואי הוה אמר דבע"פ מלקינן לי' ה"א דדוקא מלקינן לי' אבל שמתא דחמיר' לא משמתינן לי' לכן מוכרח לומר דבע"פ שמותי נמי משמתינן לי' והוכחתו מרמב"ם אינו כלום ותמיהתו על הרמב"ם וסמ"ג אינו תמי' וגם מ"ש עוד הרב מהרד"ך וז"ל ויש לתמוה מנ"ל כו' ושמת' חמירא ממרדות כו' מטעם זה כתבו התוס' גבי גרושה שבאה עם המגרש לדין כו' דנגודי מנגדינן לי' כו' דתרוייהו בעי שמתא וניגוד ואע"ג דהרמב"ם כתב וז"ל וגרושה שבאה לדין עם המגרש מנדין אותו או מכין אותו אין לדקדק משם דאין שמתא חמור כו' דהוא ז"ל בהדיא כתב גבי העושה מלאכה בע"ש אין מכין אותו ומכ"ש שאין מנדין אותו אלא ע"כ לומר שסבר כאי נמי שכתב הר"ן כו' עכ"ל ע"ש שותא דמרן מהרד"ך לא ידענא שהרי כתב הר''ן וז"ל א"נ דוקא נגודי קאמר ואע"ג דשמתא חמירא לא משמע לי' לאינשי