שער אפרים נז

כו' שבשבת נחמו ושבת חנוכה דורש א' מן החברה דהיינו הרב שבהם ומפרש אח"כ אעפ"כ לא דרש הרב הקבוע דהיינו האב"ד שבק"ק כ"א הרב שבחבר' וא"כ דבר הלמד מענינו הוא כמו האב"ד מקרי רב שבק"ק וכמו כן מקרי זה הרב שבחבר' ואף שגבי הרב אומר הרב הקבוע וגבי הרב שבחבר' אומר הרב סתם היינו לפי ששם האי על כל בני הק"ק וזהו שכת' בריש דבריו אחר שהעידו זקני העיר כו' שבשבת נחמו כו' דורש א' מן החברה והדר מפרש דהיינו הרב שבהם היינו הרב ממש ולא עבור שיהי' מכונה בשם חבר שיתקרי עבור זה הרב שבהם וא"כ מכל הנז' יוצאים הגבאים בצירוף האנשים הנז' נקיים וזכאים בדין שלא מעלו מעל בחרם של הרב מהרא"ש וייבש ז"ל ולא נכוו בגחלת אש הנז' מכמה טעמים שכתבנו לעיל. ועל שמערערים קצת מבני החבר' אשר כיבדו הגבאים לדרוש על הסעודה לחתן אחד בודאי הערעור שלהם אינו כלום מאחר שאינו מבואר בגזרת הרב הנז' מזה כלל. ואין לומר בזה כלל אומדנא להוסיף על לשון התקנ' כי אינו מבואר שם רק שידרוש הרב שבחברה בב"ה ולא על הסעוד' ולכאורה היה עולה על הדעת להוסיף על לשון התקנה ב"ה הקטנה ולא עלתה בידינו ובטלנו אומדנא הזאת מן הטעמים המבוארים לעיל ומכ"ש שלא ידרוש על הסעודה כ"א הרב שבחברה מזה לא הוזכר כלל ולא נכנס' בגדר גזרת הרב הנז' אף שיש ג"כ סברא לומר שזהו ג"כ מקרי כבוד החבר' אם דורש איזה רב על הסעודה אבל כד מעיינת בגזרה של הרב הנז' הסיבה אשר בעבורה גזר ותיקן הגזרה הנ"ל עבור ג' אנשים אשר בגובה אפם רצו לבטל כבוד החבר' וכבוד הס"ת כו' וזהו דוקא שייך בב"ה ולא על הסעודה שאין שייך שם לומר כבוד הס"ת וכבר הוכחנו לעיל וכתבנו ג"כ בשם הריב"ש שההסכמות והתקנות יש להם דין נדרים שאנו הולכין אחר הסיבה אשר בעבור' נדר וה"ה בענין התקנות ומכ"ש שמכמה טעמים הנ"ל נתבטל ג"כ הערעור הזה ולמי שאשר לו השלום ישים ביניהם אהבה ואחוה ריעות ושלום בעבור שמקיימים ג' מצות אשר הקרן קיימת לעה"ב ומפירותיהן אוכלין בזה העולם הנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרי"ם הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה סד מעשה שהיה כך הי' גבר חכם בעיניו שעמד ודרש ברבים ביום שבת קודש בתוך קהל גדול מישראל דרשות של דופי וגילה פנים בתורה שלא כהלכה בערבוב ובלבול דברים שבדא מלבו ודרש אצל פסוק וסמך ידו על ראש העולה שהוא עמלק וכיוצא בזה הן אלה קצות דרכיו וכאלה רבות אמנם בזה גדול הכאב מאד שפירש מאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה שר"ל שיעבדו את העגל על הר סיני ח"ו חלילה חלילה מהקב"ה לבשר את ישראל במעשה העגל ולדרוש שמו הגדול שנכתב בקדושה להוציאו לחול ומלבד חטאתו כי כבדה מאד פשתה הצרעת בפי הדיוטים ועמי הארץ לפרש דברי תורה ולהוציאן לחול ולתת לכל א' כח לברר דרך לעצמו והוא מחוסר ידיעתו וחוסר יראת שמים שבו אינו מבחין בין טוב לרע וכשהוכיחו אותו על הדבר הרע הזה כי דיבר תועה על י"י עודנו מחזיק ברשעתו הלא כה דברו כאש תבער יער כי הדרשה תדרוש ויש כח ביד החכמים לטהר את הטמא ולטמא את הטהור כי כך היה דרכן של הראשונים ופרט בשפתיו אחד מן הקדושים אשר בארץ המה תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק ומעתה יורנו המורה מה הוא משפט האיש הזה וי"י יכפר בעד אכי"ר עכ"ל. והעלה החכם השואל החכם הדורש הנ"ל לנדותו ע"פ הראיות המבוארים שם. תשובה גרסי' בגמ' דמ"ק פ' אלו מגלחין דף י"ז אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערב' מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא אימנו אשמתא עכ"ל והרא"ש הביא בפסקיו הנ"ל וכן הרי"ף ככתבם וכלשונם והרמב"ם כתב בפ"ז מהל' ת"ת וז"ל חכם וזקן בחכמה וכן אב"ד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אא"כ עשה כירבעם וחבריו כו' וכן כל תלמיד חכם שחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים מדבר זה ונשמטים ממנו וחסידי חכמים היו משתבחים שלא נימנו מעולם לנדות ת"ח ואע"פ שנימני' להלקותו אם נתחייב מלקות ואפי' מכות מרדות נימני' עליו להלקותו ועיין בכ"מ וגם בב"י סי' של"ד שהעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל וכת' דהא דחסידי החכמי' היו משתבחים כו' מקורו נובע מגמ' הנ"ל מהא דרב פפא כו' ומהא דבמערב' ממנין אנגידא ולא אשמתא. ברם יש לדקדק בהרמב"ם הנ"ל איך הוציא דברים האלה מגמ' הנ"ל שהרי איתא בגמ' דפסחים פ' מקום שנהגו דף נ"ב רב נתן אסיא אזיל מבי רב (גיר' הרא"ש מבירם) לפומבדית' בי"ט שני של גליות שמתיה רב יוסף א"ל אביי ולנגדי' מר נגודי א"ל עדיפ' עבדי ליה דבמערבא ממינן אנגידא דבר בי רב ולא ממינן אשמתי' א"ד נגדיה רב יוסף א"ל אביי נשמתי' מר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מנדין על ב' י"ט של גליות א"ל ה"מ איניש דעלמא הכא צ"מ דטבא ליה עבדי ליה דבמערבא ממינן אנגידא דבר בי רב ולא ממינן אשמתא וכתבו הרי"ף והרא"ש שם פי' ממנין אנגידא הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענד"ן לישב קושית אמ"ו הגאון זצוק"ל כי איכא למידק בהאי לישנא דהרמב"ם שכתב כל ת"ח שחייב נידוי אסור לב"ד כו' והל"ל סתם אסור לקפוץ ולנדותו כו' מאן דהוא אלא כוונתו הוא לב"ד הוא דאסור לנדות ומטעם דארשב"ל באלו מגלחין ת"ח שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנא' וכשלת היום כו' כסהו כלילה ע"ש וכל מעשה ב"ד יש להן קול ויתפרסם הדבר ויהיה בזיון התור' ולכך כתב הרמב"ם אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו אבל רב יחידי מותר ופי' זה יש לו הוכחה קצת ברמב"ם מעובדא דמר זוטרא חסידא כי מיחייב צ"מ שמתא ברישא משמית נפשי' והדר משמית לדידיה ע"ש ולפ"ד הרמב"ם קשה שהרי אסור לנדות לצ"מ ואיך שביק מר זוטרא לחסידותי' ושמית לצ"מ וליכא למימר דהרמב"ם איירי אם אינם משמתי' נפשם ברישא כמו שעשה מר זוטרא שהרי כתב אח"כ אלא בורחים כו' ומשמע כלל לא אפילו דמשמתי' נפשם ברישא אכן נלע"ד שכוונת הרמב"ם הוא כמ"ש לעיל דדוקא לב"ד הוא דאסור לקפוץ ולנדות ומטעם שכתבתי אבל רב יחידי מותר לקפוץ ולנדות לצ"מ (ויש לחלק עוד בין קופץ לשאינו קופץ וק"ל) וזהו כוונת רב פפא שהיה משבח עצמו ואמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם והיינו אף שיש היתר לרב יחידי אפ"ה קידש עצמו במותר לו וכי קא מיחייב צ"מ שמתא היכי עביד כי הא דבמערב' מימנין אנגידא דבר בי רב ולא אשמתא משום דאין משמתין אלא על דבר חמור ובדבר חמור אין חולקין כבוד לרב שילכו חכמי העיר ולהתקבץ אל הרב להסכים על השמתא אלא משמתי' אותו מיד בלא ב"ד וכמ"ש הרי"ף והרא"ש בפסחים בפ' מקום שנהגו והיינו גם כן מטעם שחוששין לכבוד התורה שאם יתקבצו אל הרב על השמתא יהיה לו קול ויהיה בזיון התורה ורב פפא אפילו שהי' חייב הצ"מ שמתא היה מאסף החבירים על המלקות ולא על השמתא וכמ"ש אמ"ו הגאון זצ"ל בסמוך והכל מפני כבוד התורה. ובזה הרי"ף והרמב"ם תלמיד תלמידו והרא"ש כולם לדבר א' נתכוונו ונראה שגם רש"י בפסחי' פ' מקום שנהגו דף נ"ב בד"ה מימנו אנגידא כו' כיון לדבריהם ע"ש וק"ל. עוד איכא למידק בדברי הרמב"ם הנז' שכתב כל ת"ח שחייב נידוי אסור כו' ואינו אומר כל ת"ח שחייב נידוי אין קופצים לנדותו כו' ונלע"ד אפשר שנפקותא הוא לדינא אם קפץ ונידהו שיכול המנודה לומר לו אדרבה דומיא דהמנדה לצ"מ שאינו חייב נידוי וכמ"ש בב"ח ובפרישה בסי' של"ד בשם הב"י ע"ש ומשא"כ אם היה אומר אין קופצין לנדותו משמע לכתחלה הא אם קפץ ונידהו אין המנודה יכול לומר אדרבה ולכך כתב לשון אסור משמע שעושה איסור אפילו לכתחלה אף שיש לחלק קצת דא"כ מצינו חוטא נשכר אבל מ"מ נראה שכוונת הרמב"ם הוא מאחר שהמנדה עושה איסור בזה הנידוי גם המנודה יכול לומר אדרבה ודו"ק: מקבצים אצל הרב ואין מלקי' עד שיסכימו כולם להלקותו ולא מימנו אשמתא משום דאין משמתין אלא בדבר החמור ובדבר החמור אין חולקין כבוד לרב אלא משמתין אותו מיד עכ"ל ומוכח מדבריהם שמ"ש מימנו אנגידא ולא אשמתא היינו כשהיה מחויב שמתא בדבר החמור היו משמתין אותו מיד ולא חלקו כבוד לרב וא"כ האיך כתב הרמב"ם והוציא מגמ' הנ"ל וכן כל ת"ח שחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים מדבר זה וחסידי החכמי' היו משתבחים שלא נימנו לנדות ולפי מ"ש בשם הרי"ף והרא"ש פירושו איפכא דבדבר החמור ממנין אנגידא ולא ממנין אשמתא פי' שהיו משמתין מיד.. ואין לומר דדוקא בדבר החמור כתבו הרי"ף והרא"ש דמשמתין מיד ולאפוקי בדבר שאינו חמור אז לא היו משמתין כלל שהרי הרמב"ם כתב וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נימנו מעולם לנדות לת"ח משמע אפי' לדבר החמור שהרי כתב מעולם והוא לקוח מגמר' דרב פפא דאמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם ונשמע אפילו בדבר חמור שהרי מקשי' אח"כ כי קא מיחייב צ"מ שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא ממנין אנגידא כו' מוכרחים אנו לומר דאפילו בדבר החמור לא היו משמתי' דאל"כ הדר' קושיא לדוכתי' אלא כי קא מיחייב צ"מ שמתא בדבר החמור היכי עביד ולכאור' י"ל שמעול' לא בא מעשה כזה לידו שיתחייב ת"ח שמת' בדבר החמור אמנם ז"א סברא שהרי אמר תיתי לי דלא שמיתי צ"מ מעולם ולשון תיתי לי דהיינו שיקבל שכר על זה כמו הני תיתי לי דפ' כל כתבי (הג"ה לאפוקי מהני תיתי לי דפ' ר"א דמילה דף קל"ה ע"א ובי"ט פ' משילין דף ל"ו ע"ב ע"ש) וכמ"ש רש"י שם ואם איתא שלא בא לידו מעשה כזה שיתחייב שמתא וא"כ היאך קאמר תיתי לי שישולם שכרי ועל מה יחול שכרו כשלא בא מעשה לידו שיתחייב לשמתי' לצ"מ אלא ודאי שבא מעשה לידו שנתחייב צ"מ שמתא בדבר שאינו חמור אבל מ"מ נתחייב שמת' ואפ"ה משתבח עצמו שלא היה משמית אותו אף שגבי ע"ה היה משמית אותו וע"ז קאמר תיתי לי אבל בדבר החמור לא בא מעשה לידו ואלו בא מעשה לידו בדבר החמור לא הי' מחפה עליו אבל לשון הרמב"ם אינו משמע כן והיה נראה לומר דהרמב"ם סובר כפירש"י בפסחים דף נ"ב דפירש ממנים אנגידא כו' תלמיד שסרח היו נימנים להלקותו ולא לנדותו משום דשמתא חמירא וחוששין לכבוד התורה משמע דשמתא כלל לא אא"כ עשה כירבעם וכו' דזה לא נחשב בכלל ישראל איברא זהו דוחק לומר דהרמב"ם יחלוק על הרי"ף רבו דרבו וליכא למימר דמ''ש הרי"ף והרא"ש אבל בדבר חמור משמתינן מיד כו' היינו כירבעם כו' וכמ"ש בירושלמי שזה אינו נקרא צ"מ ואפי' בכלל ישראל אינו רק בכלל פושעים הוא נמנה וביותר ק' לפ"ז מ"ש הב"י בי"ד סי' של"ד על מ"ש הרמב"ם הנ"ל וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי כו' וז"ל בפרק אלו מגלחין מר זוטרא חסידא כי קא מיחייב צ"מ שמתא ברישא משמית נפשיה והדר משמית. כו' וכן רב יהודה דשמית לההוא צורבא מרבנן כו' וכי היכי דלא ליפלוג אדר"ל דאמר ת"ח שסרח אין מנדין אותו ואמאי דקאמר בירושלמי כו' צ"ל דר"ל ודירושלמי בחכם מופלג מיירי וההוא דמר זוטרא איירי בחכם שאינו מופלג (ולכן כתב הרמב"ם בת"ח שאינו מופלג) ולפי פי' הרי"ף והרא"ש דבדבר חמור משמתי' מיד לישני הא דמר זוטרא ורב יהודה דשמתי לההוא סני שומעניה איירי בדבר חמור וכמו שמוכח מדברי הטור ולאפוקי ר"ל איירי בדבר שאינו חמור כ"כ וליכא למימר דא"כ לפ"ז מנ"ל לתלמודא לומר דפליג ר"ל אדרב אויא דלמא ר"ל איירי בדבר שאינו חמור אין מנדין אותו ורב אויא איירי בדבר חמור אמנם ז"א קושיא דהלא ר' אויא ור"ל אמרי בחד לישנא