שער אפרים נה

בסי' רכ"ח דיכולין להתיר מקצת ובאמת לפי מה שמביא דברי הרא"ש והטור בסי' רל"ד דין זה ליתא וצ"ע. ונחזור על הראשונות למה שכתבנו שאף אם אמרי' גבי הנשבע לחבירו כו' ומוחל לו מקצת החוב מחול ועל המותר השבועה במקומה עומדת ואפילו הכי יפה כתב הרשב"א שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו כו'. ובזה מיושב גם כן מה שקשה לכאורה בב"י בשלחנו הטהור שכתב בסימן רכ"ח סל"ט הנשבע לפרוע לחבירו לזמן פלוני יכול להתירו כו' באומר כאלו התקבלתי אבל להאריכו כו' לאו כל כמיניה כו' והיינו כדעת הרשב"א הנז' ובסי' רכ"ט כתב הב"י בשלחנו הטהור ס"א אבל אם נדר או נשבע לחבירו לפרעו כו' והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר כולו דמשמע אבל המקצת הותר לו וזהו דעת רי"ו שהביא הב"י ושהסכים עמו הרמב"ן וזהו סותר מ"ש בסי' רכ"ח שאינו יכול להתיר לו מקצת אא"כ שמחל לו השבועה לגמרי דהיינו שיאמר הריני כאלו התקבלתי לאפוקי להאריכו הזמן דהיינו להתיר מקצת אינו יכול ולאפוקי לפי מ"ש לא קשה מידי דמ"ש בסי' רכ"ט דהיינו רי"ו והרמב"ן איירי דנשבע לפרוע לחבירו לזמן ומחל לו על מקצת החוב אז אמרי' דהותר מקצתו אף דלא הותר כולו שעל מקצתו הותר לו לגמרי ומשא"כ בסי' רכ"ח מ"ש בשם הרשב"א שאינו יכול להאריך לו זמן ושיעמוד בחובו דהיינו שאינו רוצה למחול לו השבועה וגם לא למחול לו החוב רק שירויח לו זמן ורוצה לתפוס החבל בתרין ראשין לכך כתב הרשב"א שאינו יכול כי בזה אפי' מקצת לא הותר לו שהרי על כל החוב השבועה במקומה עומדת רק בהארכת זמן ואז אפי' מקצת לא הותר לו ואינו יכול להאריכו כו' ועיין מ"ש הב"י בס' בדק הבית בסי' רכ"ח בשם הא"ח וז"ל ובא"ח כתב נדר שהותר מקצתו הותר כולו וה"ה בשבועה לפיכך אם ראובן חייב לשמעון מנה בתוך שבוע ידוע ובשבועה ובאותו הזמן ידוע בא ראובן ובקש לו שיאריך לו עד זמן אחר לא יהיה ראובן עוד חייב באותו שבועה וכן נראה מפשט תשובת הרא"ש כו' וכן נראה מתשובת הרמב"ן דלקמן ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עכ"ל בדק הבית והיינו שראוי לחוש לדברי הרשב"א שכתב הב"י בספרו הקצר דאינו יכול להאריכו ושיעמוד בחיובו דלא הותר השבועה כלל ומחויב לשלם לו תיכף ושלא כדעת הא"ח שסבר דהותרה השבועה ואם כן לפי מ"ש בב"ה שכן דעת הרמב"ן כדעת הא"ח דהיינו שהותרה השבועה ומטעם דנדר שהותר מקצתו הותר כולו ואם כן זהו סותר מ"ש הב"י בסי' רכ"ט בשם רי"ו הנ"ל וז"ל וכתב עוד ויראה לי דכ"ש מי שנודר או נשבע לחבירו כו' לפרוע לו חוב והתיר לו חבירו מקצתו דלא הותר השאר וכ"כ הרמב"ן בתשו' כו' ע"ש דמשמע מכאן שהרמב"ן סובר דבנשבע לחבירו לפרוע והתיר לו מקצתו אז לא הותר כולו ובסי' רכ"ח כתב בספר בדק הבית בשם הרמב"ן בתשו' דמי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן ידוע כו' דהותר כולו ואם כן לפ"ז דברי הרמב"ן סותרים זה את זה. אמנם לפי מ"ש הוא נכון דמ"ש רי"ו בשם הרמב"ן דלא הותר כולו היינו כשמוחל לו מקצת החוב אז הותר מקצתו ולא הותר כולו ומשא"כ הב"י בס' בדק הבית מ"ש שכן נראה מדברי הרמב"ן איירי ג"כ כמו הנדון של הא"ח שחולק על הרשב"א וסובר דגם כשמאריך לו זמן אז הוי בכלל נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואז השבועה בטלה לגמרי לפי שחולק על הרשב"א בזה שהרשב"א סבר שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו רק השבועה ראשונה אינה בטלה ומחויב לשלם לו לזמן ראשון תיכף והא"ח סבר דאף שאינו יכול להאריכו שיעמוד בשבועתו ולפי דעת הרשב"א אא"כ באומר לו התקבלתי ואז בטלה שבועתו הראשונה ובלא התקבלתי שבועתו הראשונה קיימת לאפוקי הא"ח סבר בלא התקבלתי כשהוא מאריך לו זמן אז השבועה ראשונה בטלה ומטעם שסבר שזהו מקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו ושיתפס החבל בתרין ראשין וזהו שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו דודאי כשמאריך לו זמן אז ממילא השבועה ראשונה בטלה ודלא כהרשב"א והרמב"ן גם כן סבר כהא"ח ואינו סותר למ"ש הרי"ו בשם הרמב"ן. וראיתי מ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בסי' רכ"ח ס"ק ק"א וז"ל ולהאריכו כו' ובא"ח כתב כו' עד ומ"מ ראוי לחוש לדברי הרשב"א עכ"ל ב"ה והשיג עליו הש"ך ודברי הא"ח צ"ע דמה ענין זה לנדר שהותר מקצתו הותר כולו דהא קי"ל בעל מיגז גייז כו' וה"נ חבירו ודאי אינו עוקר מעיקרו אלא דבדידי' תליא מילת' וכן משמע מרי"ו והמחבר בסי' רכ"ט כו' ומסיק דהא"ח מיירי בהתקבלתי דבכה"ג הותר כולו ואינו חולק על הרשב"א עכ"ל ע"ש. ודבריו תמוהים מ"ש דהא זהו דומיא דבעל מיגז גייז וה"ה חבירו ומביא ראיה מב"י מ"ש בשם רי"ו בסי' רכ"ט הנ"ל הלא לפי דבריו קשה ג"כ מה שהקשינו לעיל דדברי הב"י בשלחנו סי' רכ"ח ורכ"ט סותרים זא"ז וכמ"ש לעיל ולאפוקי לפי מה שכתבתי לעיל יתיישב הכל על נכון דדברי הב"י בב"ה נכונים הם ואינו ענין לבעל מיגז גייז והרשב"א חולק על הא"ח דהא"ח סבר שזהו מקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו לכן בהארכת הזמן השבועה ראשונה בטלה ומשא"כ הרשב"א סבר שאינו יכול להאריכו ושיעמוד בשבועתו דלא מקרי זה נדר שהותר מקצתו לפי שהשבועה ראשונה במקומה עומדת ולא הותרה כלל ומשא"כ הב"י בשם הרמב"ן בב"ה שסבר כהא"ח היינו גם כן בזה האופן ואינו סותר למ"ש הרי"ו בשם הרמב"ן בסי' רכ"ט דשם הותר מקצת החוב ולא הותר כולו וכאן בסימן רכ"ח מה שסבר הרמב"ן כהא"ח שלא הותר מקצת השבועה רק כל השבועה בהארכת הזמן ואז הותר כולו. ומה שהשיג הש"ך על הבית יוסף בב"ה במה שכתב דמדברי הרא"ש בתשו' לא משמע מידי (גבי מי שנשבע לאשתו שלא יצא שלא ברשותה) הנה עיין בתשובת הרא"ש כלל י' סי' א' דמשמע מדבריו ממש כדברי הב"י בב"ה וזהו שדקדק הב"י בב"ה דמפשט דברי הרא"ש משמע כן גבי מי שנשבע לאשתו שלא יצא בלי רשותה ור"ל אף שיש לו לדחות קצת אבל מפשט דבריו משמע כן. ואחר קצת חיפוש ראיתי מ"ש הרב מהר"י לבית לוי בתשו' הפשוטים סי' י' שמביא תשו' הרא"ש הנז' כלל י' סי' א' על מי שנשבע לאשתו שלא יצא בלי רשותה כו' ומביא ג"כ הא דתשו' הרשב"א שמביא הב"י בסי' רכ"ח שמקשה שתשובת הרשב"א סותר לתשובת הרא"ש הנז' וגם בב"י בח"מ סי' ל"ד הביא שני התשו' הנז' ומקשה שם ג"כ שסותרים זא"ז ומביא תירוצו של הב"י דשאני התם שהיו שני עדים וכתב ע"ז הרב הר"י לבית לוי תירוץ א' וז''ל ולענד"ן דאין שום סתירה והחילוק מבואר כו' דמ"ש הרא"ש איירי שהמשפט הוא על השבועה ואם נתבטל השבועה נתבטל כל התביעה ומשא"כ הרשב"א איירי בתביעת ממון שלא נתבטלה עבור השבועה כו' ע"ש. והנה בוודאי מ"ש שדברי הרא"ש אינם סותרים להא דהרשב"א הנז' דבריו נכונים דהיינו לפי מאי דמקשה הב"י בח"מ סי' ל"ד אבל לפי מאי דמקשה הב"י בטי"ד סי' רכ"ח וז"ל הב"י ודבר פשוט הוא שאין זה סותר לא לתשובת הרא"ש ולא לתשובת בנו דשאני הכא ששני עדים מעידים עליו שעבר על שבועתו עכ"ל ומ"ש הב"י ולא לתשובת בנו לפי שלפני זה העתיק הב"י תשובת הרא"ש הנ"ל על מי שנשבע לאשתו כו' עד וכיוצא בזה כתב בתשו' בנו הר' יהודה על מי שחייב מנה לחבירו בשטר וכתוב בו שנשבע לפורעו ביום פלוני ועבר היום והוא טוען שעבר על שבועתו שלא פרעו והלה טוען שפרעו בזמנו והשיב שאם אין כתוב בשטר שלא יוכל לטעון שפרעו אין אנו יכולין לפוסלו מחמת השבועה אע"פ שחייב לפורעו עכ"ל וא"כ לפ"ז אינו עולה יפה חלוקו שמחלק הר"י לבית לוי בתשו' דבתשו' הר"י בן הרא"ש לא איירי בתביעה לענין שבועה רק עיקר התביעה הוא תביעת ממון ואף אם יתבטל התביעה לענין שבועה מ"מ לענין ממון קיים לכן מוכרח הב"י לתרץ דשאני הכא ששני עדים מעידים ומה שמתרץ הב"י זה התירוץ גם בסי' ל"ד בח"מ אף שלא הביא הב"י שם תשו' הר"י ן' הרא"ש דהיינו ע"פ ההנחה שכבר תירץ זה התירוץ בסי' רכ"ח בי"ד ושם א"א לתרץ בענין אחר בתירוץ א' תשו' הרא"ש ותשובת בנו הר"י ובאמת לפי מה שהביא הב"י בסי' ל"ד תשובת הרא"ש לבד ולא תשובת בנו היה יכול לתרץ דשאני הנדון של הרא"ש דמיירי באשה שתבעה את בעלה ואשה פסולה להעיד ואפשר שזהו תירוצו של הב"י אבל תשובת בנו הר"י ז"ל מוכרח לתרץ התירוץ של הב"י ולא התירוץ של הר"י לבית לוי. עוד ראיתי בתשובת הר"י לבית לוי הנ"ל שמקשה עוד וז"ל ואמנם מאי דקשיא לי הוא בדברי עצמו שנראים כסותרים זא"ז בהדיא לדברי תשו' האחרת שהביא שם הב"י (בסי' ל"ד בח"מ) בסמוך לה וז"ל ולא עוד אלא אפילו העידו המלוים שלא האריכו המלוה והם שנים אינו נפסל על פיהם דנוגעי' בעדותן הם וכו' דנראה בהדיא דחולק על תשו' האחרת עכ"ל והנה כפי הנראה שלא תירץ הר"י לבית לוי כלום לקושיא הזאת. ובאמת כד מעיינת שם בב"י סי' ל"ד שהביא תשובת הרשב"א הנז' תמצא שקושיתו מעיקרא ליתא כי מ"ש הרשב"א בסי' ל"ד בסמוך לה איירי שאין ביד המלוים התובעים שטר רק תובעי' בע"פ ולכן אינו נפסל על פיהם דנוגעים בעדותן הם כו' והיינו לפי שאין שם שטר בידם ומשא"כ בתשובה האחרת של הרשב"א שמביא הרב הב"י איירי שחייב להם מנה בשטר לכן אינם נוגעים בעדות וכמבואר בהדיא בשני תשו' הרשב"א הנז' שהראשונה איירי בלא שטר והשניה בשטר וא"כ קושי' הר"י לבית לוי מעיקרא ליתא כלל. העולה ממ"ש לעיל דבנ"ד כשמחלו על התיקון בשנת תכ"ז לפ"ק מוכח שנתבטל לגמרי ואינם יכולים המערערים לטעון שמחלו על התיקון לפי שעה וא"כ טענת הגבאים נכונה במה שטוענים שהתיקון נתבטל מקדם בעבור שכיבדו לרב שאינו בחברה אף שהיה להם רב בחברה וחזקה על בני החברה שלא יצא מתחת ידיהם דבר שאינו מתוקן אבל אין להפך בזכות ולהוכיח שנתבטל התיקון בידיעת כל בני החברה מאחר שמכמה שנים דרש הרב שאינו בתוך החבר' בשבת נחמו ובשבת חנוכה זה ערך ג' שנים רצופים זה אחר זה ולא ערער שום אדם בעולם ע"ז ובודאי מחלו על התיקון אבל ז"א ראי' כלל ומכח זה לא נתבטל טענת כת המערערים דאף שדרש הרב שאינו בחברה ערך ג' שנים היינו לפי שלא הי' רב בחברה ועל זה לא הית' גזררת הרב מהרא"ש ווייבש זצ"ל וכמבואר בתיקון הרב הנ"ל ומשא"כ מה שכיבדו להרב בשנת תכ"ז לפ"ק שאינו בתוך החברה מזה מוכח שמחלו ונתבטל התיקון באשר שהי' להם רב בחברה א"כ מכח זה טענת הגבאים נכונה שלא מעלו בחרם כלל. ואם יתעקש המתעקש אעיקרא דדינא דהיאך נאמר כמ"ש לעיל שאנו רואים שמחלו על התיקון מאחר שכיבדו לרב שאינו בחברה בשנת תכ"ז לפ"ק וגם עתה וכמבואר לעיל מנא לן שיכולין בני החברה לוותר על התיקון הנ"ל דבשלמא אם הי' התיקון הנ"ל מהסכמת בני החבר' אז פשוט הוא בפוסקים שיכולים לבטלו דהם אמרו והם אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר וגם מטעם שכתבו הפוסקים הנז' דזה דומה להפרת נדר אשה דא"ר פינחס כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וכמבואר בריב"ש ובשאר פוסקים אמנם נ"ד אינו הסכמה מבני החבורה רק גזרת הרב ז"ל שגזר עליהם בחרם שיתנהגו כנז' וא"כ מנ"ל שיכולין לבטל אף כל בני החברה אבל ז"א שהרי אמרי' בב"ק פ"ק דף ח' ובכתובות דף פ"ג ובכמה מקומות בתלמוד גבי טעמא מאי אמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדין כו' משום תקנתא דידי אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדאמר רב הונא כו' דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה כו' וא"כ ה"ה בנ"ד יכולין לומר כל בני החברה ג"כ לא ניחא לן בהאי תקנתא כו' וכנז' לעיל. ואין לפקפק בזה ולומר שאף כל בני החברה אינם יכולין לבטל התיקון מטעם אחר ונדמה זה למגדר מילתא שכתב הריב"ש בסי' קע''ח (הג''ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר מה שאמ"ו הגאון זצ"ל מביא ראיה