שער אפרים נג

ומעולם לא גזר הרב זצ"ל על זה ומסתייע לזה ממה שמבואר בלשון התקנה הנ"ל וז"ל ואעפ"כ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה שכיבדו אותו הגבאים וא"כ משמע שלהגבאים ניתנה רשות לכבד שדייק שם שגם הרב שבחברה דוקא אשר כיבדו אותו הגבאים אז ידרוש משמע לאפוקי אם לא יכבדו אותו הגבאים לא ידרוש אפי' הרב שבחברה כי להגבאים לבד ניתנה רשות לכבד וא"כ בנ"ד שכיבדו הגבאים אף למי שאינו בתוך החברה הרשות בידם ודברי המערערים בטלים ומבוטלים. אמנם כד מעיינת ותדקדק בלשון התקנה תמצא שאין זה פשוט כ"כ כי יש להסתפק בלשון המבואר בתקנה הנז' וז"ל ואע"פכ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הנז' שכיבדו אותו הגבאים ויש להסתפק אם מ"ש שלא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הוא דוקא או מ"ש אח"כ שכיבדו אותו הגבאים הוא דוקא דמשמע שאם לא כיבדו אותו הגבאים לא ידרוש הרב שבתוך החברה ולהם ניתנה רשות לכבד למי שירצו וכן יש להסתפק במה שמסיים שם בגזירה הנז' וז"ל בכן גזרתינו כו' שלא יגרע כח החברה כו' לשנות להם דבר רק ע"פ ההנהגה ראשונה כן יקום והרב מן החברה הנ"ל הוא ידרוש תמיד בלי שום מונע כו' עכ"ל והלשון הזה משתמש לכמה אנפי אם מ"ש שלא לשנות להם דבר רק ע"פ ההנהגה ראשונה כן יקום והיינו מ"ש לפני זה שההנהגה ראשונה היה שלא דרש רק הרב שבחברה אשר כיבדו אותו הגבאים וא"כ מ"ש אח"כ והרב מן החברה הוא ידרוש תמיד קאי אמ"ש לפני זה דהיינו שהרב שבחברה ידרוש אחר אשר יכבדו אותו הגבאים או נאמר שמ"ש והרב שבחברה ידרוש תמיד בלי שום מונע דהיינו אף שיכבדו הגבאים לאיש אחר אזי הכיבוד הנ"ל הוא בטל ולא ידרוש רק הרב שבחברה. ודוגמא לזה מצינו בגמ' דכתובות פ' הכותב רי"א לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב דין ודברים כו' ובפירי פירותיהן עד עולם ואמרי' שם בגמ' אבעי' להו פירי פירות דוקא או עד עולם דוקא או דלמא תרווייהו דוקא וכמו כן בנ"ד יש להסתפק אי מ"ש והרב שבחברה ידרוש תמיד הוא דוקא היינו אף שלא יכבדו אותו הגבאים או מ"ש שע"פ הנהגה ראשונה כן יקום דהיינו דוקא שיכבדו הגבאים ולהם ניתן הרשות לכבד למי שירצו או תרוייהו דוקא שהגזירה היא על הגבאים שאינם רשאים לכבד כי אם להרב שבתוך החברה ואם הגבאים שבתוך החברה רוצים לכבד לאיש אחר אינם רשאים רק להרב שבחברה ואם כן בנידון דידן לפי זה אינם רשאים הגבאים לכבד לאיש אחר ובפרט בנידון דידן שהגזירה הנז' נעשית בחרם וקי"ל ספק חרמים להחמיר וכמבואר בתשו' הרשב"א סי' תקצ"א. ואף שי"ל דלא דמי נ"ד להא מתני' דהכותב דאף דמדקדקים בלשון התנאים הנאמר במשנה אבל בלשון השטר אין לדקדק כ"כ אבל ז"א דגם בהכותב במשנה איירי בבעל שכתב בשטר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן כו' וע"ז מסתפק בגמ' אי תרווייהו דוקא ועוד כד מעיינת בגמ' דתמורה פ' אלו קדשים בתוס' ריש פ' הנ"ל ד"ה לא מבעיא כו' אלא אפי' עד סוף העולם לא מודינא לך דמקשי' התוס' וא"ת ליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולד ולדן וי"ל דזו אף זו קתני שכן דרך לשנויי הכי ותימא דבריש הכותב בעי פירי פירות דוקא כו' או תרוייהו דוקא כו' והכא לא הוי בעי הכי וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי כו' ע"ש א"כ מוכח מזה שיותר מדקדקים בלשון השטר מאשר מדקדקין בלשון המשנה וא"כ ה''ה בנ''ד. ואף שדברי התוס' הנז' צריכין ישוב בכמה דברים ואזכיר א' מהם מה שצריך לענינינו כי יש לדקדק איך כתבו התוס' בתירוצ' וי"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך כו' וקשה ע"ז הלא אמרי' בגמ' דהכותב הנז' ריש פרקין הכותב לאשתו דין ודברים כו' ואמרי' בגמ' אח"כ תני ר' חייא האומר לאשתו ופרש"י ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא קנין וכתיבה וכן פסקו הפוסקים ועיין בא"ה סי' צ"ב דבאמירה בעלמא סגי וע"ז קאמר ר"י לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב כו' וע"ז האבעיא בגמ' אי תרוייהו דוקא כו' דמיירי אף באומר כן ולאו דוקא כותב וא"כ איך מחלקין התוס' בתמורה הנ"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך כו' הלא לפי מאי דקי"ל דהכותב לאו דוקא אלא אפילו באמירה בעלמא סגי אין שייך לומר דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך הלא לא איירי בכתוב בשטר רק אפי' בע"פ. ויש ליישב דמ"ש התוס' דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך היינו לפי משמעות לשון המשנה דאיירי בכתיבה ובאמת לפי מה שמפרש ר' חייא דאיירי באמירה בעלמא ג"כ הכי פירושו שיותר יש לדקדק בלשון הנאמר בע"פ הואיל וראויים לכתוב בשטר דברים האלה אם נאמרו בפני עדים ובקשו הצדדים מהעדים שיכתבו עדותן בשטר ואז מחוייבים העדים לדקדק מה שנאמר בפניהם ויכתבו בשטר ואז מדקדקים יותר באלה הדברים מאשר מדקדקים בלשון המשנה. ועיין בתשו' הרב מהר"א ן' ששון סימן מ"ח שמביא דברי התוס' בתמורה הנ"ל דבלשון השטר יש לדקדק יותר מבלשון המשנה כו' ומסיים שם וז"ל ואע"פ שבלשון התוס' אלו כו' צריך להתישב כו' ע"ש ואולי כיונתי בקושיא הנז' לדעת הרב הנ"ל בתשובה הנ"ל ובאמת יש עוד כמה דברים הצריכים ישוב בתוס' הנ"ל ולא אאריך פה ועכ"פ נשמע מדברי הרב מהרא"ש הנ"ל שמביא תירוצו של התוס' לראיה לפסק הלכה שלו שיש לדקדק בלשון השטר יותר מבלשון המשנה וה"ה בנ"ד לפי מאי שיש לדקדק בלשון התקנה יש להסתפק כנז' לעיל. ואע"פ שיש לחלק בין שטר הנז' בתוס' דתמורה לשטר דנ"ד כי השטר הנז' בתוס' דהיינו בהכותב דין ודברים כו' איירי בשטר חיוב שהתחייב עצמו נגד אשתו אז אמרי' שמדקדקין בו יותר מבלשון המשנה משא"כ בנ"ד איירי בלשון טופס הגזירה ותיקון הנ"ל די"ל דלא דייקינן כולי האי אבל כד מעיינת בתשו' הרב מהרא"ש בתשו' הנ"ל תמצא קצת ראיה משם דאין חילוק ומכ"ש בנ"ד שיש ספק חרמים והולכים להחמיר וכמ"ש לעיל וא"כ בנ"ד מצד הטענה הזאת שטענו הגבאים שהרשות בידם לכבד למי שירצו כי עיקר התקנה וגזירת הרב זצ"ל היה עבור האנשים שלא היו מבני החברה שרצו למעט כבוד החברה בגובה אפם כו' וכנז' לעיל לאפוקי הגבאים לפי טענתם רשאים לכבד למי שירצו הטענה הזאת בטלה ומבוטלת ודברי המערערים קיימים כי יפה דברו וערערו על זה מכח הטענה הזאת שלא יפה עשו הגבאים שכיבדו לאנשים אחרים שאינם בתוך החברה מאחר שיש לספק בלשון התקנה ואז יש לו דין ספק חרמים והולכין להחמיר, כי הגזרה והתיקון הנז' נעשה בחרמות וספק חרם להחמיר וכמ"ש לעיל. ולכאורה היה נראה למצוא זכות להגבאים מצד הטענה הזאת כפי מ"ש לעיל שההסכמות והתקנות יש להם דין נדרים וגבי נדרים הקדמנו לעיל מתני' וברייתא דפ' הנודר מן הירק דאר"י הכל לפי הנודר גבי היה לבוש צמר והוצר לו כו' אסור ללבוש ומותר לטעון וגבי היה טעון פשתן אמרי' איפכא כו' והטעם הוא שהכל הולכין אחר מקור הסיבה אשר בשבילה נדר וא"כ ה"ה בנ"ד אם באנו לילך אחר הסיבה היה הדין עם הגבאים וכמ"ש לעיל כי דוקא עבור הג' אנשים שאינם מבני החברה שרצו לבטל כבוד החברה בגובה לבם כו' ואף אם היו מבני החברה מ"מ לא היו גבאים אבל להגבאים הרשות נתונה לכבד למי שירצו אמנם נלע"ד שז"א דלא דמי נ"ד להא דנדרים גבי היה לבוש צמר והיה טעון פשתן כו' כי כד מעיינת ברי"בש סי' קצ"ה שכתב וז"ל ולא דמי לההיא דתנן בפ' הנודר כו' היה טעון והזיע והיה ריחו קשה כו' ותניא נמי התם היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם כו' מותר ללבוש ואסור לטעון דבשלמא התם הטעינה והלבישה הם שני ענינים חלוקים וכיון שיש הוכחה גדולה על מי מהם נתכוין הולכין אחריו אלא מפני שנדר בצערו לא חש לדקדק ולפרש ומ"מ בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לבישה לא שנאמר שלא יהיה אסור אלא במלבוש צר כו' אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו כו' ע"ש באריכות וא"כ ה"נ בנ"ד י"ל ג"כ דאינו ראיה מהא דהיה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' שמותר לטעון כו' דהיינו לפי שהלבישה והטעינה הם שני עניינים חלוקים לכן הולכים אחר הסיבה ומותר לטעון ואסור ללבוש ומשא"כ בנ"ד שכוונת התקנה והגזרה שלא יתעקר ויתבטל כבוד החבר' ומה לי אם יתעקר ויתבטל כבוד החבר' אם לא יכבדו הגבאים את הרב שבחברה או שיתבטל כבוד החברה על ידי האנשים אחרים ודומה זה למה שמסיים שם בריב"ש סימן קצ"ה דמ"מ בהיה לבוש צמר והוצר אסור בכל לביש' לא שנאמר שלא יהיה אסור אלא במלבוש צר וכן בטעון פשתן לא יהיה אסור אלא במשא גדול שמזיע מחמת כובדו אלא אסור בכל לבישה וטעינה כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דברי המערערים במקומ' עומדת וטענת הגבאים בטלה מטעם זה. אף שלכאורה יש להביא ראיה מדברי הריב"ש הנ"ל עצמו בהיפך ממ"ש לעיל כי כד מעיינת בדברי הריב"ש סי' של"א שכתב וז"ל שם בענין ב"ה שנחרב ונפל מקדם ועתה קם דון יוסף בן יחייא ומרפא בית י"י ההרוס וקצתם ערערו ע"ז בעבור שהיתה ההסכמה מקדם שהחרימו שלא יתפללו בי' כ"א בב"ה הגדולה ובשאר ב"ה המבוארים שם וכתב ע"ז הריב"ש שם וז"ל אף בנדון זה ראוי לומר שלא היתה כוונתם לכלול בתקנתם הבתי כנסיות העתידין להבנות כו' אלא על בתי היחידים כו' עד ואף אם לא היה נזכר בלשון התקנה אלא שידענו שבסיבת הענין ההוא נעשית יש לנו לדון כן כו' כדתניא בפ' הנודר היה לבוש צמר והוצר ואמר קונם צמר כו' היה טעון פשתן כו' עד אע"פ שהלשון בעצמו כולל בין ללבוש ובין לטעון כו' אין דנין אותו אלא על הענין שבסבתו נדר כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד היינו יכולין להפך בזכות הגבאים שצדקו דבריהם מצד הטענה הזאת מכח דברי הריב"ש הנ"ל כי אין דנין אלא על הענין שבסבתו נדר והסיבה מבוארת בתיקון הנז' מחמת ג' אנשים כו' וכמבואר לעיל ולאפוקי הגבאים אינם בכלל זה. אמנם כד מעיינת בדברי הריב"ש היטב תמצא שדברי הגבאים בטלה מצד הטענה הזאת ודברי המערערים קיימים כי לכאורה דברי הריב"ש שבסי' של"א סותרים למ"ש בסי' קצ"ה הנ"ל דמאי ראיה מייתי בסי' של"א מהבריית' דהיה לבוש צמר כו' הלא כבר פירשה הריב"ש בעצמו בסי' קצ"ה דבשלמא התם ענין הלבישה הוא דבר נפרד מענין הטעינה כו' והם שני ענינים כו' וכמ"ש לעיל בשמו ולאפוקי בנדון הריב' בסי' של"א אף על פי שההסכמה היתה נעשית בעבור שהיו מתקבצי' להתפלל בבתי איזה יחידים וכשהיו צריכים לאיזה הסכמה לא היו מתקבצים בב"ה הגדולה אפ"ה כל דאתי מחמתי' נכלל בלשון התקנה שהרי אם יתפללו חדשה גם כן אינם נמצאים בב"ה הגדולה בעת צורך הועד אם כן דמי להיכא שהיה לבוש צמר והוצר ואמר קונם כו' שאסור בכל מיני לבישה וכמ"ש לעיל בשם הריב"ש ואם כן לכאורה דבריו תמוהים. וראיתי בתשו' הרב מהר"י לבית לוי סי' ל' שהרגיש בקושי' הנ"ל במ"ש הריב"ש בסי' של"א במה שמביא ראי' מהא דהי' לבוש צמר וכתב וזה לשונו ולענ"ד לא דמי דבשלמא התם ענין הלבישה הוא דבר נפרד מענין הטעונה כו' וע"ש במ"ש וזה לשונו ואם כן ה"נ אף על גב שההסכמה נעשית בעבור שמתקבצים להתפלל בבתי היחידים כו' וכמו שכתבתי לעיל. איברא כד מעיינת בריב"ש תמצא שאינו קושיא כי הוא הבין דמה שכתב הריב"ש שנעשית ההסכמה עבור שהיו מתקבצים להתפלל בבתי היחידים וכשהיו צריכים לאיזה הקהל לא היו מתקבצים כו' היינו עבור שלא הלכו להתפלל בבית הכנסת הגדולה ומזה רצה ללמוד דגם בב"ה החדש יהא אסור להתפלל כיון שיתבטל הועד עבור זה. הנה על הבנה הזאת שעיקר ההסכמה נעשית עבור שלא