שער אפרים נב

שהמחט היה בסוף הקיבה ושם אינו לא קשת ולא יתר אבל ז"א שהרי פירש"י דמבחוץ לעיגול קרי קשת ומבפנים לעיגול קרי יתר ושניהם עד סוף הקיבה ואף שהרמב"ם כתב פירוש אחר על יתר שהוא כמו חוט משוך כמו יתר נראה דלדינא אין נפקותא ביניהם שהרי לא חילקו הפוסקים לענין דינא בפירושיהם. ואשר רצה לפקפק בזה כת האוסרים מטעם שהעידו שהיה המחט בדקין ולא בקיבה חדא דאף אם היה בדקין דהיינו במעי היוצא מהקיבה נלע"ד טעם נכון להיתר שהרי כל העדים העידו שהיה החלב סותם הנקב ואף אותו העד שהעיד שהיה בדקין מ"מ מודה שהחלב סותמו שהרי הטור סי' ס"ד כתב שם והרמב"ם בהל' מ"א בפ"ז כתב שהמעי הסמוך להקיבה שהוא תחלת בני מעיים צריך לגרור חלב שעליו ויש מהגאונים שאמרו ראש המעים שצריך לגוררו הוא המעי שיוצא בו הרעי כו' ובש"ע הביא דעת שניהם וכתב וירא שמים יוצא ידי שניהם וא"כ אליבא דהגאונים אותו חלב שעל המעי היוצא מהקיבה כשר לגמרי ואמרי' בגמ' פא"ט דף מ"ח גבי חימצי ובר חימצי אר"נ לדידהו מיכל אכלי ולדידן מסתים נמי לא סתים ואליבא דפירש"י הוא בלשון בתמיה וכמו שפסק הטור הנ"ל בסי' הנ"ל אליבא דעת רש"י ולכן חלב שעל היתר סותם וא"כ ה"ה בנ"ד אף דאליבא הרמב"ם אסור חלב שע"ג מעי מ"מ הואיל ואליבא דהגאונים מותר לגמרי דמ"ש בגמ' ריש מעי באמת' בעי גרירא קאי אכרכשתא וב"י הכריע כדעת שניהם לחומר' ומ"מ אליבא דהגאונים חלב מן המעי היוצא מותר לגמרי אף דאנן לא קי"ל כוותיהו בזה ומ"מ לענין מסתים סתים וכמ"ש רב נחמן גבי חמצי לדידהו מיכל אכלי ולדידן מסתים נמי לא סתים ומה התם דלא היה רק לבני א"י ואנו נוהגין איסור מ"מ קי"ל דסותם ומכ"ש אליבא דגאונים והראב"ד דסוברים אליבא דכ"ע דינא הכי מכ"ש דאליבא דידן מסתם נמי סתים. ואף שיש לפקפק קצת על ראיה זו שהרי העד העידו שהיה המחט בקיבה והכחישו השני כמ"ר ליב שהעיד שהיה בדקין וגם הכחישו אותו שהגיד להם שהיה בקיבה ועד א' בהכחשה אינו כלום וגם כמ"ר משה מה שהעיד אינו כלום שהרי סיים בסוף עדותו וז"ל כאשר שאלתי אותו שהם העידו שהיה המחט בקיבה והשיב בל"א דא מוזין זיא בעסיר פער שטיין אז איך א"כ מזה מוכח שהעיד על עצמו שלא הבין הדברים יפה ואף שהעדות של כמ"ר חנן וכמ"ר יוקל וכמ"ר יצחק הנ"ל היה עדות פסולים והרשב"א כתב בתשו' סי' תקמ"ד וז"ל ששאלת שני אחים לענין איסורא אם דינן כב' עדים להכחשה אם לאו והשיב שלעולם אין דינן אלא כאחד וא"כ אינו מוכחש העד כמ"ר ליב הנ"ל אמנם נלע"ד דמ"מ יותר נאמנים העדים שהעידו שהיה בקיבה היתר דאפי' אם הי' מוכחשת ודל עדותן מהכא מ"מ הב"ד אשר הורו להיתר המה נאמנים יותר מק' עדים שהורו ע"פ זה להתירא שהיה המחט בקיבה וכמ"ש הפוסקים ואין להאריך בזה כעת יותר והנלע"ד כתבתי. שאלה סג ע"ד הגזירה אשר גזר הרב המובהק מוהר"ר אור שרגא וייבש זצ"ל מקרתא קדישא ירושלים תו"בב אשר איזן ותיקן בחברה הקדושה דביקור חולים והלוית המת והלבשת ערומים פה ק"ק אובן שטאט יע"א וז"ל אחר שהעידו זקני העיר על הנהגת חברה קדישא ביקור חולים והלבשת ערומי' דק"ק אובן שטאט שזה כמה שנים יותר מארבעים שנה שתמיד נוהגים בני החבר' הנ"ל ביום השבת נחמו ובשבת חנוכה דורש א' מן החברה דהיינו הרב שבהם ומספר בשבח ומעלות הצדקות הנז' של בק"ח ומלביש ערומים ואח"כ מתנדבים העם מקטן ועד גדול לצורך הלבשת ערומים כל א' לפי נדבת לבו ואף שהיה תמיד הרב ואב"ד קבוע פה בקהלה יצ"ו כגון הגאונים מוהר"ר חת ואחריו מוהר"ר יששכר בערמן ז"ל אעפ"כ לא דרש הרב הקבוע כ"א הרב שבתוך החברה הנז' שכבדו אותו הגבאים מן החברה ולא הכניסו ראשם שום אב"ד ומנהיגי קהלה לבטל דבר זה אך חדשים מקרוב באו שלשה אנשים בגובה אפם וזדון לבם ובטלו בכח כבוד החבר' הנ"ל וכבוד הס"ת בשנה דאשתקד והנה עשו שלא כהוגן לעשות מעשה כזה אחר שכבר החזיקו באותו מצוה חברה קדישא הנ"ל הדין פשוט דלא כמינייהו לשאר בני הקהלה לבטל דבר זה ולטרדת הדרך לא רציתי להאריך בראיות על זה מן הפוסקים בכן גזרתינו בגזירת נח"ש ובכל קללות הכתובים בספר התורה שלא יגרע כח החברה הנז' מן היום והלאה לשנות להם דבר רק על פי ההנהגה ראשונה כן יקום והרב מן החברה הנז' ידרוש תמיד בלי שום מונע והמסרב לנגד דברינו יהיה מנודה בשני עולמות ועונשו יהי' כקרח ועדתו ולא יאבה י"י סלוח לו. כה דברי הרודף שלום ולעשות חיזוק לרודפי צדקה וחסד חבורה הנז' אשר נתחברו לעשות חסד בגופם ובממונם. נאם אור שרגא וייבש יכונה חותם פה ק"ק אובן ע"פ בקשת המנהיגים דק"ק הנז' לדון ביניהם ולתקן כל הפירצות דקהלתם יצ"ו. היום יום א' כ"ב סיון דרך עוברו לארץ קדוש"ה לפ"ק עכ"ל. ובכן המעשה שהי' כך ה"י שבשבת חנוכה שנת תל"ד לפ"ק כבדו הגבאים בצירוף קצת אנשים מהחברה כנהוג את הרב שבק"ק הנ"ל לדרוש בבית הכנסת הגדולה כנהוג והרב הנ"ל אינו בתוך החברה ובבית הכנסת הקטנה כיבדו הגבאים בצירוף קצת אנשים מהחברה חתן א' שאינו בתוך החברה לדרוש בב"ה הנז' ועל הסעודה שעושים החברה הקדושה הנז' בשעת ההלבשה בחנוכה כנהוג כיבדו הגבאים הנז' ג"כ לחתן אחר לדרוש על הסעודה ואביו של החתן ואבי הכלה המה בתוך החברה בכן קמו קצת אנשים מתוך החברה וערערו על הגבאים ובצירוף האנשים הנ"ל שעברו על הגזירה ותיקון אשר תיקן וגזר ויסד הרב מהרא"ש וייבש הנ"ל בחרם שלא ידרוש רק הרב שבחברה והשיבו הגבאים הנ"ל שהרשות בידם ליתן לדרוש למי שירצו ועיקר התקנה של הרב זצ"ל הנז' היתה עבור אנשים אשר לא היו בחברה שרצו למעט כבוד החברה ולכבד לאיש אחר אבל הגבאים רשות בידם לכבד בדרשה למי שירצו כי זהו כבוד החברה. ועוד שטעו הגבאים שהתיקון הנ"ל נתבטל שכמה שנים לפני זה כיבדו גם כן הגבאים להרב שבק"ק אף שלא היה בתוך החברה וכמו בשנת תכ"ז לפ"ק בשבת חנוכה אף שהיה רב אחר בתוך החברה ומכ"ש היום שאין להם רב בתוך החברה ועל שכיבדו בב"ה הקטנה למי שאינו בתוך החברה השיבו על זה שעיקר התקנה היתה על ב"ה הגדולה עבור המעשה שהיה ולא על ב"ה הקטנה שעיקר דרשת הרב בב"ה הגדולה ולא בב"ה הקטנה כ"א דורש הרב שבחברה בב"ה הגדולה לא יכול לדרוש בב"ה הקטנה. והמערערים השיבו על שכיבדו בשנת תכ"ז לפ"ק לרב שאינו בתוך החברה ע"ז הסכימו כל בני החברה ומחלו על התיקון הנ"ל ומשא"כ עתה ושאל הרב אשר כיבדו הגבאים לדרוש בב"ה הגדולה אם המה מערערים עליו שלא ידרוש אזי הוא מוחל על כבודו ואינו רוצה לדרוש אף שכיבדו אותו כי לא נחשב זה בעיניו לכלום ובאם המה רוצים או שסבורים בעיניהם שעוברים על התיקון של הרב זצ"ל הנ"ל אזי יכבדו למי שירצו והשיבו המערערים חלילה לנו שאין לנו שום ערעור על הגבאים בצירוף האנשים הנ"ל אשר כיבדו להרב שידרוש בב"ה הגדולה כי הלא הרב הזה דרש דרש להם מכמה שנים בב"ה הגדולה בלי שום פוצה פה ומצפצף שתי פעמים בשנה כנהוג בשבת נחמו ובשבת חנוכה רק עיקר הערעור שלהם הוא על שכיבדו לדרוש בב"ה הקטנה למי שאינו בתוך החברה שלהם ותקנת הרב זצ"ל הנ"ל מ"ל בב"ה הגדולה ומ"ל בב"ה הקטנה הלא הרבה פעמים הרב שבחברה דרש בב"ה הגדולה וכשגמר הדרוש דרש בב"ה הקטנה ג"כ וקצתם מערערים על שכיבדו לדרוש החתן על הסעודה הנ"ל. וע"ז השיבו הגבאים אף שלפעמים היה דורש להם הרב שבחברה גם בב"ה הקטנה היינו מחמת דוחק וגם היה מרוצה לדרוש גם בב"ה הקטנה ומשא"כ הרב הזה אינו רוצה לדרוש גם בב"ה הקטנה כי מעולם לא דרש רק בב"ה הגדולה לכן אנו מוכרחים לכבד לאיש אחר בב"ה הקטנה שידרוש שם כי עיקר התקנה היתה על ב"ה הגדולה וכמבואר בתיקון וגזרת הרב מהרא"ש וייבש זצ"ל הנ"ל ועל שכיבדו לדרוש על הסעודה לאיש אחר השיבו הגבאים שלא זכר זה בתיקון הנ"ל שום דבר מזה ובכן על כולם יורנו מורינו ורבינו אם כדין עשו הגבאים בצירוף האנשים הנ''ל או לאו ושכמ"ה. תשובה טרם אחלה לדבר ולבאר נ"ד צריכין אנו לדקדק תחלה בלשון התקנה אשר אזן וחקר ותיקן ויסד הרב המובהק כמהרא"ש וייבש ז"ל כי כבר כתבתי והארכתי בפסקים אשר לי בסוגי' הגמ' דב"מ פ' המקבל ר"מ היה דורש לשון הדיוט כו' ר"י היה דורש לשון הדיוט כו' וגם במ"ש התוס' שם דאעפ"י שלא נכתב כאלו כתב דמי וכתבתי שם ממשמעות לשון הסוגיא דאתי לאשמועינן דדורשים לשון הדיוט אפי' באיסור חמור דחשש ממזרות ומיתות ב''ד ואף שיש לפרש פי' אחר וכמבואר בנ"י שם ואפ"ה דרש לשון הדיוט והתיר א"א ולא חש לחשש ממזרות חלילה כמו כן צריכין אנו לדקדק בטופס לשון התיקון הנז' וגם צריכין אנו לחקור אחר הסיבה אשר התקנה והגזירה הנז' נעשית בעבורה שאז דנין אנו לשון התקנה אשר נעשית בעבורה וכמבואר במתני' וברייתא בנדרים פ' הנודר מן הירק קונם צמר עולה עלי כו' ואמרי' שם בברייתא רי"א הכל לפי הנודר תניא כיצד אמר ר"י הכל לפי הנודר הי' לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור להתכסות כו' ואף על פי שלשון קונם צמר עולה עלי משמעותו בין ללבוש בין לטעון ואפילו הכי הולכין אחר הסיבה אשר נדר בשבילו וכבר אנו מקובלים מפי סופרים ומפי ספרים שהתקנות והסכמות יש להם דין נדרים וא"כ בנ"ד צריכין אנו לחקור אחר הסבה אשר בשבילם גזר ויסד הגזרה והתקנה הנז' ובזה נבא להשיב על טענת הצדדים הנ"ל על ראשון ראשון כו'. ונחזור על הראשונות טענת המערערים שהגבאים בצירוף האנשים עוברים על גזירת הרב מהרא"ש זצ"ל אשר גזר בחרם כו' וזה יצא ראשונה תשובת הגבאים שהרשות בידם לכבד לכל מי שירצו כי עיקר התקנה היתה עבור ג' אנשים שלא היו בתוך החברה כו' לאפוקי הגבאים הרשות בידם לכבד למי שירצו. הנה לכאורה דברו נכונה בזה כי באשר שהקדמנו שצריכים אנו לחקור אחר הסיבה כו' וה"ה בנ"ד וכד מעיינת בטופס הגזירה וז"ל שם ולא הכניס ראש שום אב"ד כו' אך חדשים מקרוב באו ג' אנשים בגובה אפם וזדון לבם ובמלו כבוד החברא וכבוד הס"ת כו' ועשו שלא כהוגן כו' בכן גזרתינו כו' דמשמע משם שנעשית התקנה הנז' עבור הג' אנשים בגובה אפם כו' בטלו כבוד החברה כו' והיינו ג' אנשים שלא היו בתוך החברה וכמבואר בטעמתי' ואף אם נאמר שהיו בתוך החברה אבל מ"מ לא היו גבאים וזה היה גובה אפם וזדון לבם שבטלו בכח כבוד החברה לאפוקי הגבאים שבתוך החברה רשאים לכבד למי שירצו ולא מקרי זדון לבם וגבה אף