שער אפרים נ

א"ד אף שאינם שוות בדמיהם י"ל הואיל ודמיהן עומד לחלוק ה"ל כאלו חלקו ופטור מליתן חלקו של העכו"ם להבודק. ולפ"ז י"ל אף שחלק הב"י על הכל בו וכתב עליו וז"ל ולי נראה שאע"פ שהן שוות בדמיהן אם אינן שוות לגמרי כגון שזו גדולה וכחושה וזו שמינה וקטנה שזה יכול לומר אי אפשי ליקח כל חלקי בקטנה כו' ולפיכך יכול לשוחטה ביום טוב זהו דוקא שייך בנדון שלו אי רשאי לשחוט ביו"ט בהמה של השותפות לפי שצריך לגוף הבהמה ומה שאין כן בנ"ד לענין אי מחויב ליתן לשוחט הלשון מן הבהמה מה ששייך לו מן הבהמה של הישראל בזה מודה הרב הב"י ז"ל דאינו מחויב הישראל ליתן להשוחט חלק של העכו"ם דלענין זה הוי כמאן דפליגי דמי לפי שבלאו הכי עתידין לחלוק דמי הבהמות בשוה אמנם י"ל גם כן איפכא (עד כאן מצאתי): שאלה נז נשאלתי ראובן שמחויב ליתן בשר לגוים או לחיילות וגם לשחוט הבהמות והוא אינו בקי בהל' בדיקה וגם אין שם איש מי שבקי בבדיקה אם רשאי לשחוט בברכה הואיל ואין סופו לאכול ממנה: תשובה הנה קצת משמע ממה שהביאו הפוסקים גבי כיסוי הדם שלא יברך עד שיבדוק כו' ומקשים שם משחיטה ומתרצים דמכל מקום מוציא מידי נבילה ועיין ב"ח סי' כ"ח בי"ד ופרישה דרישה שם ע"ש אם כן משמע דצריך לברך כדי לטהרה מידי נבילה. אבל אינו ראיה משם ויש להביא ראי' מגמ' דע"א פ"ק דף י"ג גבי אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר ופריך ונשחטה משחיט (פי' אף שאינו ראוי לאכילה) ומשני אתי ביה לידי תקלה דלמא אתי למיכליה ע"ש א"כ מוכח מזה דשרי למשחט דאל"כ מאי מקשה ונשחט משחט הלא אסור לשחוט כשאין סופו לאכול ממנה אבל יש לדחות די"ל שזהו תירוץ התרצן שאמר אתי לידי תקלה ר"ל מאחר שרואים ששחטה מוכרח שראוי לאכילה דאל"כ אינו רשאי לשחוט ( ויבדוק איש אחר ויאכלנו) וגם י"ל מה שמקשה ונשחטה משחיט היינו בלא ברכה כי הברכה אינו מעכבת ודוק ועיין בב"ח בא"ח סי' תקנ"א גבי אי רשאי לנחור התישים עבור העורות ועיין בתשובות משאת בנימין סי' ס"ח ודברי הב"ח צ"ע לשם ועיין בתוס' בע"א דף י"א ד"ה עיקור שיש בה טריפה. ואין להביא ראיה מגמ' דביצה דף כ"א וז"ל והתניא מעשה בשמעון התימני שלא בא אמש לב"ה כו' עד א"ל בולשת באה לעירינו ושחטנו להם עגל והאכלנום כו' ומסיק דעגל טריפה הוי וזה היה בי"ט ואמר להם שיצא שכרם בהפסד' הואיל ושחטו לעכו"ם הלא בלא"ה אסור לשחוט לעכו"ם כשאין ישראל אוכל ממנו וגם לפי מאי דמסיק עגל טריפה הוי אמנם יש לדחות דשם איירי בלא ברכה אבל לא משמע כן מדמשני עגל טריפה הוי דהאיך יעשו ברכה על הטריפ' ואין לומר שאח"כ מצאו טריפה ולא בשעת שחיטה וז"א דהאיך אמר שיצא שכרן בהפסדן שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם וקשה קושית המקשה ואמאי והא חזי למיכל מיניה מאי אמרת שהי' טריפה הלא מתחלה לא ידעו שהיא טריפה והיה ראוי לאכול מזה ע"ש ודוק. אבל יש להביא ראיה מגמרא דסנהדרין דף קי"ב בעי רב חסדא בהמת עיר הנדחת מהו דתתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש שחט' משחט ל"ש קטלה מקטל או (הג"ה מבן הרב המחבר זצ"ל) וזאת ליהודה ויאמר מ"ש אמ"ו הגאון זצוק"ל אבל אינו ראיה משם נלע"ד מטעם ששם סמכינן אחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות וכמ"ש הרב ש"ך בסי' כ"ח ס"ק כ"ו ע"ש ואפילו אם ימצא טריפה אהני לטהרה מידי נבילה בדיעבד מה שאין כן בנ"ד שבודאי לא יאכל הישראל ממנה ודמיא קצת למ"ש הא"ז והובא בש"ע סימן י"ט וז"ל ואם שחט דבר דאיתיליד בו ריעותא וצריך בדיקה ישחטנו בלא ברכה עכ"ל ע"ש הרי להדיא שלכתחלה אין מברכין על דבר דאיכא לספוקי אם יאכל ממנו אי לא אף שי"ל דאהני שחיטה לטהרה כו' ומכ"ש בנ"ד שבודאי לא יאכל הישראל ממנה פשיטא שלא ישחוט בברכה אף דאהני שחיטה לטהרה מידי נבילה. וכן מצאתי און לי בדברי הרב בעל ט"ז סי' כ"ח ס"ק ט"ו שכתב וז"ל ובדרישה כתב בשם רש"ל דברכת שחיטה שאני דמהני לטהרה מידי נבילה ותמוה הוא דאם כן למה אמרו בשוחט דבר דאתיליד ביה ריעותא דשוחט בלא ברכה כדאי' בסי' י"ט כו' הא מטהרה מידי נבילה אלא ע"כ דלא מברכינן אלא על מה שמותר לאכול ממנה עכ"ל ואם כן ה"ה בנ"ד אסור לשחוט בברכה מאחר שאינו אוכל ממנה אף שיש לסלק תמיהת הט"ז הנז' מן הרש"ל דמ"ש דברכת שחיטה מהני לטהרה כו' היינו כשאין ריעותא בבהמה ואחר כך אשתכח שהיא טריפה אפילו הכי שוחטין בברכה ולא קפדינן מטעם שכתבתי לעיל שסמכינן ארובא ומשא"כ בשוחט דבר דאתיליד בו ריעותא שוחטין בלא ברכה אף שי"ל דאהני ברכת שחיטה לטהרה כו' כי בשביל זה אין אנו סומכין לברך לכתחלה ברכ' מספק ולפ"ז דברי הרש"ל ודברי הא"ז הנז' שניהם בקנה א' עולים אמנם דברי הרש"ל מצד עצמם תמוהים היכן מצינו שברכת השחיט' מטהרה מידי נביל' וכמ"ש אמ"ו הגאון זצו"קל לקמן בסוף התשו' זו על הגמ' דסנהדרין ע"ש: דילמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה מאי תיקו וא"כ מוכח מזה דיכול לשחוט אף שלא יבא לידי בדיקה וגם אינו ראוי לאכילה דהלא בהמת עה"נ אסור בהנאה ואפ"ה יכול לשוחטה אבל מ"מ אין להוכיח מזה לענין ברכה וגם עיין בקידושין ובפ' ד' וה' גבי שור הנסקל אע"ג דעבדי' כעין בשר ששחטה משחט ע"ש והנלע"ד כתבתי. שאלה נח שאלוני פה ק"ק מעזריטש בשנת תכ"א לפ"ק כבד של אווזא לעוטה והיה בצד התחתון המונח על הוושט והקורקבן והדקים כמין כיס של בשר ומחופה בעור הכבד והיתה גבוה וקשה קצת מבשר הכבד וקרעתי הכיס ומצאתי בתוכה שיבולת שועל שלימים וגם מרוקבים ומעוכלים וגם חול כעין הנמצא בקורקבן ובכן יורנו מורינו אם האווזא כשירה או לא ושכמ"ה. תשובה נלע"ד דהאווזא הנז' היא טריפה וראיה מההוא דאמרי' בגמ' דא"ט ההוא מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא דאמרי' שם שאנו חוששים שמא נכנסה מהושט לדקים ונקבו הדקים ומשם נכנס לכבד כו' ע"ש וה"ה בנ"ד דמה ענין שיבולת שועל לבא בכיס הכבד אלא ודאי שניקבה הושט או הקורקבן או הדקים ונכנס' לכבד ואף שיש לחלק בין מחט לשאר דברים וג"כ אמרי' שם במחט דאמרי' דרך סמפונות אתאי אבל ז"א והרי הוא דומיא דמחט דקה וג"כ בכבד של אווזא לענ"ד אין שייך דרך סמפונות אתאי וגם אמרי' גבי ההוא קשייתא דאשתכח במרה דאם הוא דזיתא מיבזע בזע וה"ה בנ"ד דאמרי' שניקבה הושט או הדקים ונכנסו לשם ואף שלא ראיתי באווזא הנז' שום ריעותא בוושט או בקורקבן ובדקין מ"מ הטרפתיו הלא אמרי' שם גבי ההוא קשייתא הנז' דאף דאין אנו רואים שום ריעותא במרה אנו תולין שניקבה ועלתה בה קרום מחמת המכה ואינו קרום וה"ה בנ"ד כי א"א בשום ענין בעולם לבא לתוך הכבד שבולת שועל אם לא ע"י נקיבת אחד מהאברים הנ"ל כי השבולת שועל היא חדה כעין קוץ. ויש רוצים להכשיר שמא דרך הקנה נכנסה לשם ואף שניקבה הקנה כשירה דהיינו שהקדימה הקנה לושט אבל ז"א כאשר ראיתי בחוש העין דא"א לבא משם דרך הכבד כי הקנה של העוף מחובר בריאה שמונחת בין הצלעות והכבד מונחת למעלה על הושט והקורקבן ודקים וא"א בשום ענין לבא לצד התחתון של הכבד אם לא על ידי נקיבת אברים הנז' שנקיבתן במשהו ואין להאריך בזה והנלע"ד נשאלתי עוף שלם עם הכבד ולב דהיינו שלא שאלה נט נקרע כלל רק היתה שלימה עם הבני מעיים ונמלח כך אם הוא אסור או מותר. תשובה לכאורה היה נראה שהוא מותר אף שיש לפקפק לפי שנמלח רק מצד א' בעוף וגם דמיא לנמלח בכלי שאינו מנוקב אמנם ז"א כי העוף יש לו חלל וחלחולי מחלחל וכבולעו כך פולטו וממ"נ אם יצא המלח לעבר השני דהיינו לתוך העוף אם כן כבולעו כך פולטו ואם לא נכנס לעבר השני א"כ לא פלט הכבד והלב מעולם וגם לא הוי כנמלח בכלי שאינו מנוקב כי המקום שחיטה פתוח וגם מטעם שכתבתי ואף שיש לחלק אם מונח אמקום שחיטה דמידב דייב אם לאו ועיין בי"ד סי' ע"ו גבי מולייאתא בבשר שלא נמלח אבל נראה לדינא דיש לצלות העוף כמו בנמלח מצד א' ועיין בסי' ס"ט ובדין הצלייה. שמעתי בשם הרב הגדול הגאון מהור"ר שמעון שפירא נר"ו מפראג שהטריף עוף שצלו עם הלב בבעקי"ן אף שיש ששים נגד הלב מאחר ששופכין מעט מים בבעקי"ן והוי מקצת חתיכה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב והוי איסור דבוק אמנם לענ"ד צ"ע לדינא ועיין בי"ד סי' צ"ב בש"ע ס"ד בהג"ה במ"ש ודוקא אם האיסור דבוק או שהחתיכה כולה חוץ לרוטב כו' ע"ש והנלע"ד כתבתי אבן פינה. קברניט הספינה. יתד אמונה. קנה שאלה ס חכמה ובינה. הוא אהובי המאור הגדול המושל בכל המדינה מפיו יוצא דעת ותבונה. עמוד הימיני. הגאון ר"מ ואב"ד כבוד מהור"ר מענדל נר"י. הנה באתי להשתחות אליו מרחוק ולדרוש בשלום תורתו ומשנתו כו' ואודיע למעל"ת מה שצ"ע לדינא אשר התעוררתי מקרוב מה שלא נמצא בשום פוסק על אותן אווזות הלעוטות אם יש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הושט במקום שיש תקנה בעיר שצריכין לבדוק הושט תחל' וכמ"ש מהרמא"י בהג"ה בי"ד סי' ל"ג כי לפי מ"ש בטי"ד בשם בעל העיטור סי' כ"ח השוחט חיה לא יכסה דמו עד שיבדוק הריאה ואם נמצא ספק טריפה מכסה בלא ברכה וכן פסק בש"ע סעיף ב' וקי"ל דאם נאבד' הריאה בלא בדיקה כראב"ן ומרדכי ובעה"ת ושאר פוסקים דאין להתיר רק בגדיים וטלאים וחיות שאין סירכות מצויות בהם וכמו שפסק מהרמא"י בהג"ה סי' ל"ט סעיף ב' א"כ מוכח שהסירכות אינו מצוי בחיות ואפ"ה קי"ל כבעל העיטור הנ"ל דאין לכסות דמן עד שיבדוק הריאה מכ"ש גבי ושט דאווזות הלעוטות דשכיחי בהם דין נקובת הושט יותר מסירכות הריאה וכמ"ש מהרא"י בסי' ל"ג סעיף ט' א"כ מכ"ש דאין לכסות הדם דאווזות הלעוטות עד שתבדק הושט תחלה וכמדומה לי שבתשו' הרב מהר"מ מלובלין נסתפק אם נאבדה ושט של אווזות הלעוטות אם יש להכשיר האווזות וכעת אין הספר הנז' בידי. גם נפלאה בעיני על מעל"ת מדוע בושש תשובתו הרמה זה זמן זמניהם אשר כתבתי למעל"ת באריכות שאלה ותשובה בדין ס"ת שהיה כתוב בו הזי"ן