שער אפרים מ

דף כ"ה ד"ה לאו כגבוי דמי וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמא ט"א ולא אמר כתותי מכתת שיעוריה עכ"ל ולפי סברת הר"ן הנז' לא קשיא מידי כי כלאי הכרם לטמא ט"א מאי שיעור בעי אפי' כל שהוא די. אכן ראיתי ברמב"ם בפי' המשנ' בפ"ב דטהרות משנה ב' וז"ל ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה עכ"ל ונשמע מזה שלטמא אחרים בעי שיעור ואם כן הדר' קושית התוס' לדוכתה. וראיתי ברמב"ם בפ"א מהל' ט"א דין כ"ה שכתב הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א עכ"ל ואיכא למידק למה אמר מתטמאין ולא אמר מטמאין כלישנא דגמ' בבכורות דף ט' ועיין לעיל בשאלה א' מ"ש אמ"ו הגאון זצו"קל. שהוקשה להרמב"ם קושי' התוס' הנז' ולזה דקדק הרמב"ם ומפרש מ"ש בגמ' מטמאין פירושו מתטמאין והיינו לקבל טומאה ובצח לשונו מתרץ קושי' התוס' הנז' כי זכרני לעיל בשם הספרי שלגבי טומאת אוכלין לטמא טומאת עצמן לא בעי שיעור וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' טומאת אוכלין שאין שיעור לאוכלין לטומאת עצמן ועיין בתוי"ט בפ"ב דטהרות משנה ב' וכבר כתבנו לעיל בשם הר"ן שלא אמרי' כתותי מיכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור ולכן כתב הרמב"ם הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א פירושו כולן מקבלין טומאה ולא בעי שיעור לאפוקי אם נפרש מ"ש מטמאין ט"א היינו לטמא לאחרים ובעי שיעור כביצה ישאר קושית התוס' הנז' בצ"ע לכן כתב הרמב"ם לשון מתטמאין לתרץ קושית התוס' הנז' ודו"ק. וליכא למימר שאפי' הכל שהוא דבעי בקיבול טומאה הוא ג"כ שיעור והדר' קושית התוספות לדוכתיה וגם הרמב"ם ז"ל לא תיקן כלום בזה שכתב לשון מתטמאין שהרי איתא בגמ' דעירובין דף פ' אתמר ר' חייא בר אשי אמר עושין לחי אשירה כו' אבל קורה לא כתותי מיכתת שיעוריה ומקשים התוס' אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מ"מ כיון דלא בעי אלא שעור זוטא לא החמירו בו עכ"ל והרב הב"י ז"ל בריש סי' שס"ג כתב יותר מפורש דלא אמרי' מיכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור מדין שיעור וכ"כ הב"ח וז"ל אע"פ דכתותי כו' לפי שלחי סגי בכל שהוא כשר עכ"ל ע"ש וה"ה בנ"ד. איברא כדי ליישב קושי' התוס' הנז' לפי פירושם בגמ' דבכורות הנז' שמטמאין טומאת אוכלין לאחרים משמע נלע"ד עפ"י מה שמחלקים התוס' בגמרא דעירובין הנ"ל דף פ' דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום שני לפסול בשל אשירה ואמרי' כתותי מכתת כו' ע"ש ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' כתותי מיכתת כו' ובזה הותר קושי' התוס' הנ"ל במאי שמקשי' וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלין ולא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה כי דוקא גבי דברים שהם לצורך מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשרה ומנעל של חליצה וקורה של אשירה למבוי וכיוצא בהם החמירו לומר כתותי מכתית שיעוריה ומה שאין כן בכלאי כרם לטמא טומאת אוכלין מאי מצוה שייך בו ודו"ק. ומה שכתבתי לעיל בסי' א' בהג"ה למה מקשים התוס' על כלאי כרם ולא על ערלה הקודם בסדר הגמ' ואפשר לפי שהערלה שדינו בשריפה לא מצינו בפי' בתורה אלא דילפינן מכלאי הכרם וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה ע"ש ולכן מקשים התוס' מכלאי הכרם או אפשר שהתוס' נקט לפי סדר התורה וק"ל: שאלה לט מי שרוצה להדליק נרות חנוכה קצתם משעוה וקצתם משמן זית או שאר שמנים אם רשאי הוא או לא דמי אז הוי גט ועיינתי וחפשתי בגמ' אם יש פלוגתא בזה והוא פלוגת' במנחות דף ק"ב ע"ב וז"ל א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאים טומאת אוכלין כו' ומשמע מגמ' מדמקשה אליבא דר"ש משמע אבל חכמים חולקים על זה ואליבא דרבנן לא קשה מנותר ופרה אמאי מטמאים לפי שכל העומד לשרוף אינו כשרוף דמי וכל העומד ליזרק אינו כזרוק דמי וכן מוכח בב"ק פ' מרובה ובי פרה מטמאה טומאת אוכלין (ועיין בחידושי רש"א שם ועיין בגמ' דכריתות דף כ"ד דפריך לר' יוסי דאמר אפי' הדם בכוס יזרק כו' אמר רבא ר' יוסי סבר כר"ש דאמר כל העומד כו' ומ"ש שם על הרמב"ם בזה). וא"כ דברי הג"ה צריך ישוב וביאור שמחלק הר"ן בין שאר אסורי הנאה לאותן שצריכין להתבער מן העול' ואליבא דמ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי כי בשאר אסורי הנאה אף דכתותי שעוריה שרי לכתוב עליו הגט ולא מצינו הנשרפים במשנה דתמורה רק קדשי' פסולים וערלה וכלאי הכרם כי חמץ בפסח אינו מנשרפים וכמבואר בא"ח סי' תמ"ה וברמב"ם שם וא"כ לפי דברי הר"ן אף דהוא מהנשרפים ומכתית שיעוריה מ"מ לא אמרי' כל העומד לשרוף כשרוף דמי דוק' באותן שצריכין להתבער מן העול' וכגון אשירה דמשה ועה"נ וזה דוקא למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי דהיינו אליבא דר"ש ולא קי"ל כר"ש וא"כ הג"ה זו צ"ע קצת (וכד מעיינת ברש"י בפ' מצות חליצה ובחולין סוף פ' כיסוי הדם וגם בסוגיא דגמ' הנז' תמצא שהוא פשוט ודו"ק. (ע"כ מצאתי) תשובה לכאורה יש להביא ראיה מגמ' דגיטין פ"ב וגם בעירובין ד' צ"ג גבי מחיצה חמשה וגידוד חמשה וכן גבי נט"י חציה בנטילה וחציה בטבילה וה"ה גבי גט בפ"נ ובפ"נ. כו' אמנם יש לדחות דאף שמותר במקומות הנז' מכל מקום בנ"ד משום פרסומי ניסא הוא שלא יהיה היכר שיאמרו לצרכו הדליק לפי שיאמרו שקצתם אינן כפי המהדרים דדי בנר א' ואינן מן המהדרים מן המהדרים כי יאמרו שני אנשים הדליקום זה משעוה וזה משמן ולפ"ז בנר שבת ונר יום טוב מותר דמכל מקום איכא שלום בית ודוק בגמ' ובפוסקים והנלע"ד כתבתי: שאלה מ כתב בס' צידה לדרך בפ' בהעלותך דף קס"א ע"ב שחיבר הרב בעל באר שבע וז"ל שוב מצאתי מי שכתב על רש"י וז"ל שעליה הכהן עומד ומטיב הל"ל ומדליק וי"ל דהדלק' יכולה להיות בלי מעלה דהיה יכול להדליק ע"י מקל ובראשו נר אבל הטבה א"א בלי מעלה עכ"ל. וכתב עליו הרב הנ"ל וז"ל ואני אומר שטעה בדבר משנה ואשתמיטתיה מיניה גמ' ערוכה בפ' במה מדליקין מתיב רב ששת מחוץ לפרוכת יערוך כו' והא הכא דקביעי נרות לא סגי דלא משקל קינסא ואדלוקי כו' ומשני רב פפא בפתילות ארוכות הרי קמן דלא היה יכול להדליק ע"י מקל ונר בראשו אלא מיני' וביה וכ"כ הרמב"ם בפ' ג' מהל' תמידין ומוספין כו' עכ"ל ע"ש. ונפלאה בעיני שכתב שטעה בדבר משנה ואשתמיטתיה גמר' ערוכה ונהפוך הוא דאשתמיטתיה מיניה סוף הגמ' הנ"ל וגם מ"ש התוס' בהדיא ד"ה מאי הוי עלה וז"ל הגמ' תרגומא רב פפא בפתילות ארוכות סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשיא מאי הוי עלה אמר רב הונא בר"י חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר וכתבו התוס' דהלכה כשמואל דהא רבא עבד כוותיה ואם כן קינסא נמי שרי. וכתבו בשם רי"בם דמבעי' ליה אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה אי שרי בקינסא ומסיק דלשמואל אפי' בקינסא שרי (גבי נר חנוכה) וא"כ ה"ה במנורה וכ"כ הרא"ש בשם ס' התרומות דמתיר אפי' בקינסא משום דמ"ד משום אכחושי מצוה עמד בקושי' ופליגי בביזוי מצוה והלכתא כשמואל ואם כן ה"ה גבי נרות ב"ה אין אנו צריכין להעמיד בפתילות ארוכות רק על ידי קינסא ומקל אליבא דשמואל כי תירוץ של רב פפא הוא אליבא דרב ואם כן יפה כתב המפרש הנז' מי שכתב על רש"י כנ"ל ואדרבה הרב בעל צידה לדרך אישתמיטתיה מיניה הגמ' ערוכה ותוס' והרא"ש הנ"ל והרמב"ם שכתב בפ' ג' מהל' תמידין דמדליק על ידי פתילות ארוכות לפי שאזיל בשיטת הרי"ף דמדליק משרגא לשרגא אבל לא על ידי קינסא וכ"כ הרא"ש בשם הרי"ף ומה שאין כן הראב"ד חולק על הרמב"ם בהלכות חנוכה בפ' ד' דין ט' ומתיר אפי' על ידי קינסא וכ"כ בהגמ"יי וע' בטא"ח וב"י סי' תרע"ד ע"ש והנלע"ד כתבתי כתב הב"ח בטא"ח סי' תר"ע וז"ל ומה שקשה הלא גם המנורה היתה טמאה וי"ל שחשמונאים עשו מנורה של עץ כדמוכח בפ' כל הצלמים בפירש"י כו' עכ"ל הנה דבריו תמוהים כד מעיינת בפ' כל הצלמים דף מ"ג לא יעשה מנורה תבנית מנורה אבל הוא עושה של חמשה כו' ושל שבעה לא יעשה ואפילו של שאר מיני מתכות ר"י ברי"א אף של עץ לא יעשו כדרך שעשו בית חשמונאי א"ל משם ראיה שפודים של ברזל היו וחיפום בבעץ העשירו עשאום של כסף ופירש"י מלכות של חשמונאי עשאום במקדש של עץ לאחר שטימאו יונים את ההיכל כו' ור"י בר"י דריש ליה בריבוי ומיעוט כו' א"כ משמע לפי דברי ר"י בר"י של עץ דוקא מותר לאפוקי לפי דברי ת"ק אסור של עץ ואינו מותר אלא של ברזל וכמ"ש משם ראיה שפודין של ברזל וחיפום בבעץ וא"כ היאך תירץ דעשאום של עץ שלא כדברי הת"ק וההלכה כת"ק וכמ"ש הרמב"ם בהלכות כלי מקדש וראיתי בס' שנדפס מחדש והוא פי' על מס' מגילת תענית שכתב וז"ל שם בפנים ומה ראו להדליק נרות אלא בימי מלכות יון שנכנסו חשמונאים להיכל ז' שפודים של ברזל בידם וחיפום בעץ והדליקו בהם את הנרות משמע גם כן ששפודים של ברזל היו כו' וכתב עליו בעל הספר הנז' ונקרא שמו בשם פי' מהרא"ה וחיפום בעץ ר"ל כיון שהם מחופים בעץ אם כן הם פשוטי כלי עץ ואינו מטמא ועיין בלבוש לטא"ח כו' לכן אמר וחיפום בעץ כו' וק"ל עכ"ל. הנה אף שאיני מכיר המחבר הנז' אומר אני לא נהיר ולא צהיר בגמ' בכמה מקומות נעלם ממנו בראש פ' כל הצלמים פירש"י וחיפום בעץ בדיל דמתרגימנא אבצא וטעותו היה על שלא נאמ' וחיפום בבעץ אמנם הכל א' למעיין בסוגי' שם. וזולת זה עיקר הדין שקר שפי' כן לפי שקשה הלא פשוטי כלי מתכות מטמא אם כן לפ"ז אף אם חיפום בעצים אינו מתורץ שהרי אמרי' במשנה דכלים פי"ג משנה ו' עץ המשמש את המתכת טמא וכמבואר ברמב"ם בהל' כלים אף אם הוא מחופה אף שי"ל שזהו נקרא מתכת המשמש את העץ אבל ז"א למעיין שם והנלע"ד כתבתי: שאלה מב כתב הרב בעל המפה בש"ע בא"ח סי' תרע"א ס"ב בהג"ה וי"א דכ"א מבני הבית ידליק (רמב"ם) וכן המנהג פשוט הנה צריך לישב לפ"ז למה לא נהגו גם כן הנשים להדליק בפני עצמן כמו האנשים הלא אפילו קטן שהגיע