שער אפרים לח

והטעם מאחר דנתן או מכרן לישראל זהו ביטולו ומה שאסור לנר שבת וחנוכה היינו משום דמאיסי למצוה וכמ"ש בפ' כל הצלמים דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק באשירה שביטלו קמבעי' ליה מי מאיס כלפי גבוה כו' ומשא"כ בשאר איסורי' לא שייך מאיס ואין ללמוד ק"ו דמה התם שמותר להדיוט ואפ"ה אסור למצוה ומכל שכן בנ"ד דאסור להדיוט א"ד שיהא אסור לגבוה דהיינו למצות נר חנוכה אבל ז"א וכמ"ש דהתם לאו מטעם איסור הוא אלא מטעם מאיס וזהו לא שייך בשאר איסורי הנאה רק בע"א מטעם דמאיס לגבוה אבל נלע"ד להביא ראיה להתיר מגמ' דסוכה פרק לולב הגזול דף ל"ד וזה לשונ' אתרוג הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עה"נ פסול של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול ואמרינן בגמ' של אשירה ושל עה"נ משום דכתותי מכתית שעוריה כיון דלשרפה קאי ושל ערלה פסול מ"ט פליגי בה רבי חייא בר אבין ורב אסי ח"א לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון כו' ופירש"י לפי שאין בה היתר אכילה או דין ממון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא ואם כן מוכח מזה דטעמ' דכתב רחמנא לכם גבי אתרוג דממעטינן מיניה ערלה ותרומה טמאה וכמ"ש בגמ' שם או מטעם היתר אכילה או מטעם דין ממון לאפוקי אי לא כתב רחמנ' לכם הו"א דגם ערלה ותרומה טמאה כשר לאתרוג אף שהוא אסור בהנאה ומה התם דמצות אתרוג הוא דאוריית' ואפ"ה אמרינן אי כשירים באיסורי הנאה כגון ערלה אי לא כתיב לכם והיינו מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן אמרי' בגמ' דר"ה פרק ראוהו ב"ד גבי שופר של ע"א ובפ' חליצה גבי מנעל של ע"א כו' והוכרחתי להביא גמ' האלו כמו שיתבאר לקמן) ואם כן מכ"ש בנ"ד גבי מצות נר חנוכה שהוא מצוה דרבנן שכשר באיסורי הנאה כמו בה"ד ואין לומר אדרב' איפכ' מסתברא דבשלמ' גבי אתרוג איצטריך למכתב לכם לאסור ערלה ותרומה טמאה דאי לא כתיב לכם ה"א דערלה כשירה לפי דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש גבי שופר וחליצה מה שאין כן גבי נר חנוכה שהוא מצוה דרבנן י"ל דאסור לקיים המצוה באיסורי הנאה ולא שייך בזה מצוה לאו ליהנות ניתנו הואיל והוא דרבנן ומסתייע לסברא זו מהא דכתב הר"ן בפ' ראוהו ב"ד בשם הרז"ה וז"ל אמר רבא המודר הנאה מחבירו כו' והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו כו' וכתב הרז"ה דכי שרי דוקא בתקיעות דר"ה שהן מצות מן התורה אבל בתעניות לא ולפי דבריו אף בתקיעת שופר דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן כו' ואם כן מוכח מזה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו ואסור באיסורי הנאה ואם כן ה"ה בנ"ד ואף שכתב הר"ן בעצמו שאין דבריו מחוורין מכל מקום לא ידעתי למה שהשיג עליו בלא טעם וראי'. אבל נלע"ד דדברי הרז"ה תמוהים ודחויי' הם דאיתא בגמ' דעירובין פ' בכל מערבין דף ל"א וז''ל מערבין לכהן בבית הפרס רי"א אף בב"ה מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול כו' עד מ"ט דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י קסבר מותר ומשני קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו ואלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתתי' א"ל רבא כו' ומסיק דכ"ע סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו וכן פסקו כל הפוסקים ודבר מצוה היינו ללכת אל בית האבל ולבית המשתה וכמ"ש במשנה בפרק כיצד משתתפין וכמ"ש רש"י שם ע"ש ואם כן מצות אלו הם מצות דרבנן ואף שתנחומי אבלים ללכת אל בית האבל י"ל שהוא דאוריית' וסמכוה אקרא דוהלכת בדרכיו וכמבואר בסמ"ג עשין ז' ובסמ"ק ס"י ועכ"פ ללכת אל בית המשתה משוט' שהוא מדרבנן אף שהוא סעודת מצוה ואף שאמרינן בגמר' דסנהדרין פרק בן סורר אכל בסעודת מצוה כו' אכל דבר שהוא מצוה לאתויי תנחומי אבלים ופירש''י אע''ג שהוא תקנתא דרבנן דאי מרישא ה"א חבורת מצות היינו כהנים שאוכלים פסחים או קדשים אם כן מוכח שסעודת פסחים או קדשים דאוריית' הוא אבל מ"מ ללכת לבית המשתה לא משמע הכי וגם הרמב"ם בפ"ו מהל' עירובין כתב דין ו' וז"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואי' או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך כו' ולהקביל פני חבירו עכ"פ הוא מצוה דרבנן ואף שאמרו בגמר' דניח' לי' בחבירו מ"מ הוא מצוה דרבנן ואפ"ה מערבין בבית הקברות באיסורי הנאה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף שהוא מצוה דרבנן וע"ק מאי מקשה ואלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ליתני לימ' כתנאי אמרה לשמעתתיה לישני דמה שאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו היינו במצוה דאוריית' כגון שופר ומשא"כ במצוה דרבנן פליגי וכן מוכח מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ו דלא כהרז"ה וז"ל נשאל עוד המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירהו אם שייך בכי הא מצות לאו ליהנות ניתנו והשיב דביום ב' ודאי יוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום א' לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה והכא כיון שבא לידו אסור כו' אם כן מוכח מזה דבי"ט שני דהוי מדבריהם ואפ"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וזהו דלא כהרז"ה ואף שיש להשוות המחלוקת ולומר אפי' שהוא קצת דוחק דדוק' כאן סבר הרשב"א דבמצוה מדבריהם לאו ליהנות ניתנו ויצא בו היינו במודר הנאה לפי שיש עוד צד היתר לצאת בו היינו שיכול חבירו לישאל על נדרו ומשא"כ בשאר איסורי הנאה דאם כן קשה ביום ראשון שהוא מצוה דאורייתא ויותר סברא לומר לפי דעת הרז"ה דמצות לאו ליהנות ליתני מביום ב' ויש עוד סברא לומר דאי בעי מיתשל חבירו עליה ולא דמי לשאר איסורי הנאה דלישתרי ובאמת נשמר הרשב"א מזה וכתב בתשו' הנ"ל וז"ל וכשאר איסורי הנאה דמי דהא בנדרים אבעי' לן קונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן כו' ת"ש המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דמי להדדי. איברא לפי האמת דברי הרשב"א לכאורה תמוהים הם דסבר לתקן ולא תיקן דאין משם ראיה למה שמדמה כלאי הכרם לקונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' דהכי בעי למיפשט מכלאי הכרם וערלה מכח ק"ו דמה ערלה וכלאי הכרם שהם חמורים דאין היתר לאיסורו ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומכ"ש בקונם דיש היתר לאיסורו ע"י שאלה דמותר בחילופיה ולעולם נודר לא דמי לשאר איסורי הנאה להחמיר כשאר איסורי הנאה הואיל ויש לו היתר ע"י שאלה אבל לפי מה שאכתוב לקמן יתישב זה. ובר מן כל דין סברא זו דחויה בדברי הרשב"א לומר דהרשב"א סובר דוקא כאן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ואין לחלק כלל בינייהו וממילא נידחי' דברי הרז"ה שהרי הרשב"א כתב בתשובה סי' תשמ"ז שנשאל היכא דאסר הוא על עצמו נכסיו או לולבו אי יוצא בזה אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והשיב דאף בזה אינו יוצא דאם כן אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשל עליה כו' ואם כן מוכח מזה דהרשב"א בעצמו סבר שאין סברא לומר דאי בעי מיתשיל עליה וה"ה בתשובה שלפני זה ואם כן ממילא נידחים דברי הרז"ה הנ"ל. אמנם דברי הרשב"א בתשוב' זו נפלאים ממני וצריכים נגר להולמו אבע"א גמרא ואבע"א סברא מה שמביא ראיה דאם לא כן גם תרומה טמאה באתרוג יוצא בה כו' דאי בעי מיתשיל עליה אבע"א גמרא הלא גמרא ערוכה היא בסוגי' דנדרים סוף פ' הנודר מן הירק בשיטה דגידולי היתר מעלין את האיסור בדבר שאין זרעו כלה דמקשי רמי בר חמא ממתני' קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן כו' אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אמר ר' אבא שאני קונמו' דאי בעי מיתשיל עליה וכדבר שיל"מ דמי ואינו בטיל ברוב ומקשה והרי תרומה טמאה דאי בעי מיתשיל עליה ובטיל ברוב דתנן סאה תרומה טמאה כו' אמרי בתרומה ביד כהן כו' אלא בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן כו' ומסיק לפי גירסת רש"י ושאר מפרשים אלא קונמות מצוה לאתשולי עליה משום דר"נ אבל בתרומה מאי מצוה לאתשולי עליה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' ה' מהל' נדרים גבי קונם דגידולי גידולים אסורים מטעם הנ"ל וגם בתרומה טמאה פסק בפי"ד מהל' תרומה דין י"א דהיינו לפחות ממאה תרקב לאפוקי למאה תעלה אף שהוא דשיל"מ והיינו מטעם שאמרי' בגמ' לפי שאינו מצוה לאתשולי וא"כ איך מדמה הרשב"א ומביא ראיה דאסור בלולבו ולא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דאל"כ למה יפסל בתרומה טמאה לאתרוג נימא גם כן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הלא כבר תירצו זה בגמ' שאני קונמות דמצוה לאתשולי ומה שאין כן תרומה טמאה ואף שאמרי' בגמר' של תרומה טמאה פסול ולא אמרי' אי בעי מיתשל עליה מכל מקום היכא דאסר הוא על עצמו נכסיו שמותר בלולבו. ואבע"א סברא שהרי קשה בתשו' הרשב"א הנז' היאך מדמה קונם לתרומה טמאה ביום א' בשלמא קונם אי מיתשיל עליה אז יעקר הנדר מעיקרו ויהיה מותר תכף בעיקור האיסור מה שאין כן גבי תרומה טמאה אי מיתשל עליה אז נעשה טבל למפרע ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב וכמבואר בגמרא דביצה ואין יוצאים באתרוג של טבל דאין בה היתר אכילה וכמ"ש רש"י בסוכה דף הנז' דסברוה דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל ומסיק דהיתר אכילה כ"ע בעינן ואין יוצאין בשל טבל וכמבואר שם בתוס' ד"ה אתיא לחם לחם ואף שהרמב"ן כתב שיוצאים באתרוג של טבל וכמבואר בר"ן שם אבל כבר נידחים דבריו וכמבואר שם בר"ן ובשאר פוסקים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק ח' מהל' לולב דאין יוצאין באתרוג של טבל. ואף שאמרינן בגמ' דעירובין פ' בכל מערבין דף ל' על המשנה דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומפרש בגמר' טעמא דסומכוס דבשלמא גבי נזיר אי בעי מיתשיל עליה לכן מערבין לנזיר ביין משא"כ תרומה אף אי מיתשיל עליה אזי הדר לטיבליה ופסקו כל הפוסקים דלא כסומכוס משמע דאין סברא לומר גבי תרומה דהדר לטבליה וכמ"ש שם בגמרא וא"כ ה"ה בנ"ד וא"כ דברי הרשב"א נכונים שמביא ראיה דא"כ תרומה טמאה נמי אי בעי מיתשל עליה ומ"ש שנעשה טבל למפרע אין זו סברא. אמנם ז''א ושלא לחנם נדחו דברי סומכוס דהלא סברא נכונה דהדרא לטבליה אלא דהתם נדחו דבריו או מטעם דסומכוס סבר דכל דבר שהוא משום שבות גזרו רבנן עליו בהש"מ שהוא שעת קניית עירוב ואז אינו ראוי להפריש מטבל תרומות ומעשרות לאפוקי אנן קי"ל כר' דסבר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בהש"מ לכן ראוי לתקן הטבל בהשמ"ש או מטעם דסומכוס סבר דבעינן סעודה הראויה לו דוקא ואנן קי"ל דאף דאין ראוי לו הואיל וראוי לאחריני וכמ"ש ב''ה שם דמערבין לגדול בי"כ הואיל וראוי לקטן משא"כ בנ"ד לא שייכי הני טעמי גבי אתרוג דבעינן דבר הראוי לו בשעת נטילה דהיינו זמנה ביום ואז באותו פעם לא שייך להפריש