שער אפרים לו

וכ"ת כו' וזה היה קלקול במקדש וז"ש הרמב"ם ז"ל בהל' קידוש החודש דלא ידעו מה יעשו במוסף ור"ל דהקריבו על תנאי רק בשיר לא ידעו מה לעשות אם יאמרו שיר של י"ט כמו במוסף או של חול ועבור זה לא אמרו שיר כלל כי לא היה אפשר שיאמרו שיר על תנאי כי שמא הוא חול ולא שייך לומר שיר של י"ט וזהו שכתב בפי' המשנה שלא אמרו שיר כלל ר"ל עבור ספק מוסף ופסק הרמב"ם כת"ק ודלא כר' זירא שאמר שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים וסבר הרמב"ם שבאמת באו עדים לבסוף ולא היו שהות לומר שיר אחר כך וכפי הס"ד בתוספו'. ולפי זה מתורץ מ"ש הטור בסי' קל"ג ורל"ז שלא אמרו שיר בתמיד של בין הערבים ולכן אין אומרים השירים במנחה וזהו תמוה שהרי סותר מ"ש בגמר' דר"ה שקלקלו הלוים בשיר של תמיד של בין הערבים וקושיא זו הקשה הרב בעל באר שבע בספרו סוף מס' תמיד עיין שם. אמנם לפי מ"ש לא מוכח מידי דהטור למד כהרמב"ם וקלקול השיר היה בקרבן מוסף ומה שאין כן בין הערבים אפשר שלא אמרו שירה כלל ועיין מ"ש במקום אחר תירוץ אחר על קושיא זו והנלע''ד כתבתי: מעשה אירע לידי פה ק"ק בודון שהקהל חלקו שאלה לא תפילות של ראש השנה ויום כפור לבעלי הבתים להתפלל ואחר כך חלה א' מהם ולא יכול להתפלל ורצה אותו האיש שחלה להעמיד איש אחד במקומו שיתפלל תפלתו והקהל רצו להעמיד איש אחר להתפלל ובכן הדין עם מי. תשובה נראה פשוט שהדין עם הקהל ולכאורה נראה להביא ראיה לזה מהא דאמרי' בגמ' דיומא ז' ימים קודם יום הכפורים וכו' ומתקנין כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול ואמרי' בגמ' אחר כך אירע בו פסול בכ"ג ראשון חוזר לעבודתו והשני אינו עובד לא ככ"ג ולא ככ"ה כ"ג משום איבה כו' ע"ש ואם אית' דמי שנדח' יכול להעמיד איש א' במקומו למה אינו עובד ככ"ג משום איבה יתקנו כהן א' בידיעתו) או שהוא יברר כהן א' תמורתו בעצמו למי שהוא אוהב לו ובזה לא יתקנא בו ואם כן אין כאן איבה אלא ודאי שאין בידו לברר כהן אחר תמורתו כשידחה מן העבודה ואם כן י"ל בכ"ד שאין ביד האיש שחלה להעמיד איש אחר במקומו: (הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענד"ן להביא ראיה מגמרא דהגוזל קמא דף ק"ט וק"י וז"ל תנו רבנן מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו וכו' ואם היה זקן או חולה נותנו לכל כהן שירצה כו' האי זקן או חולה ה"ד אי דמצי עביד כו' ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי משוי אמר רב פפא שיכול לעשות על ידי הדחק דכי עביד על ידי הדחק עבודה הוא ומשוי שליח וכתבו התוס' ד"ה דכי עביד על ידי הדחק עבודה היא וז"ל דלא מצינו בכהנים פסול בשנים אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת בהכל שוחטין עד כאן לשונ' ואיכא למידק מאי בעי התוס' בזה שכתבו דלא מצינו כו' אלא דנתנו חכמים שיעור כו'. ונלע"ד לפי שאמרינן בגמ' דחולין פ"ק דף כ"ד ת"ר כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה כו' עד שיזקין עד כמה א"ר אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת עד כאן לשונ' לפום ריהטא נראה שקושית הגמ' הוא עד כמה לפי שהלשון עד שיזקין שקול הוא ונוטה לב' פירושים אם הוא עד ועד בכלל או עד ולא עד בכלל ולזה אר"א כו' עד שירתת והיינו עד ועד בכלל וזה שהוקש' להתוס' על דברי רב פפא שאמר עבודה ע"י הדחק עבודה היא ולמה אמר בחולין עד שירתת יאמר עד שאינו יכול לעבוד על ידי הדחק ולזה באים התוס' לשלול פי' הקושי' דגמ' דחולין הנז' שכתבתי וכתבו דלא מצינו בכהנים פסול בשנים (מדאורייתא) ואיך קס"ד לומר שנסתפק הגמ' אם עד בכלל או לא אלא כוונת הגמ' במאי שמקשה עד כמה ר"ל אפי' אחר שיזקין עד כמה יהיה כשר לעבוד ונ"מ אם יעבוד על ידי הדחק אם יהיה עבודה או לא א"ר אלעא אמר ר' חנינא עד שירתת אבל כשמירתת פסול כי עבודה על ידי הדחק אינו עבודה ואם כן הדר' קושי' הנז' לדוכתיה על רב פפא וזה שכתבו לתרץ אלא דנתנו חכמים שיעור עד שירתת ודייקי לשון חכמי"ם כי מדאוריית' אפי' זקן ומירתת כשר לעבודה ועבודה על ידי הדחק עבודה היא וכדברי רב פפא וזהו שהראו לנו מקום בהכל שוחטין ודו"ק. זכינו מזה כשהכהן הוא זקן או חולה שאינו יכול לעבוד עבודה לא מצי משוי שליח להעמיד כהן אחר שיקריב אלא חוזר לאנשי המשמר וה"ה בנ"ד זה שחלה אין לו רשות להעמיד איש אחר במקומו להתפלל אלא חוזר להק"ק ואף שמגמ' הנז' משמע אם יכול לעבוד על ידי הדחק מצי למשוי שליח וה"ה בנ"ד אם אמר יאמר זה החולה מאחר שאוכל להתפלל על ידי הדחק אעמיד איש אחר במקומי אמנם גם בזה לא דיבר נכונה כי שם איירי שאין שום אדם מוחה בו אבל בכאן הקהל מוחים בו ודמיא למ"ש ה"ה מוהרי"קו כמ"ש בסמוך ואין להקשות מהא דכתב הרשב"א בתשו' סי' ש' והובא בהרב בעל המפה לא ח סימן נג בהג"ה סעיף כ"ד וז"ל וש"ץ כשהזקין ורוצה למנות בנו ולסייע לו לפרקים ואף על פי שאין ק''ל בנו ערב כקולו אם ממלא מקומו בשאר דברים בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולים למחות בידו עד כאן לשונו הרי להדיא שהרשות ביד החזן למנות בנו ואין הצבור יכולים למחות בידו וא"כ ה"ה בנ"ד. אמנם אינו דומה זה לזה כלל כי בנדון דהרשב"א מיירי שהש"ץ התנה עם הק"ק בשעת קבלתו שיהיה רשות בידו למנות אחר במקומו ועוד שהרי כתב שם הרשב"א בהדיא וז"ל וכלל גדול אמרו בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל וכו' ע"ש ומה שאין כן בנ"ד שהא והא לא איתא פשיטא שהדין עם הקהל וכמ"ש א"א מ"ו הגאון המחבר זצוק"ל. וגדולה מזו כתב ה"ה מהרי"קו שורש ל' שהתפלה של הקהל הוא במקום תמידין ובאין משל צבור ואין ראוי שיהא שלוחם מקריב שלא מרצונם כו' ע"ש ומכל שכן בתפלות של ראש השנה ויום הכפורים צריך יותר לדקדק לפי שאין קטיגור נעשה סניגור וכמ"ש בגמר' דר"ה דף כ"ו מפני מה אין כהן גדול נכנס ביום הכפורים בבגדי זהב ועיין שם: שאלה לב כתב רמב"ם בפי"ד מהל' מע"ק דין י"ג וז"ל עברו עליו ג' רגלים כו' ה"ז עובר עליו בל"ת כו' אינו עובר בל"ת עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה וכתב עליו הכ"מ וז"ל ואף על גב דסתם מתני' כר"ש לא חש לה רבינו משום דתנא דברייתא פליג ור"מ וראב"י כו'. ועוד דמשמע דרבא סבר הכי כו' וכתב הר"י קורקוס כו'. ולענ"ד דברי הגאונים הנ"ל תמוהים דהלא דברי הרמב"ם הם ממש כר"ש דאמר בעינן ג' רגלים כסדרן דאל"כ למה כפל הרמב"ם דבריו דהרי תחלה כתב כיון שעברו ג' רגלים עובר בלא תעשה ולמה חזר וכתב אינו עובר בל"ת עד שיעברו עליו ג' רגלי השנה דהלא כשעברו עליו ג' רגלים זהו רגלי השנה אלא דהרמב"ם בא לפסוק כר"ש לכן פסק תחלה כיון שעברו ג' רגלים דהיינו כסדרן ובבבא השני פסק באם נדר שלא כסדרן כגון אחר חג המצות בעינן שיעברו עליו רגלי השנה כולה דהיינו כסדרן דוקא וגם קשה על הכ"מ שכתב דר"מ וראב"י ותנא דברייתא חולקים על ר"ש הלא לפ"ד שפסק כתנא דברייתא אף שלא כסדרן קשה גם כן שהרי פליגי עליו ר"מ וראב"י ור"ש וגם מרבא ליכא שום משמעות וכן פסק הרא"ש בפ"ק דר"ה כר"ש אף שמדברי הרא"ש ליכא כ"כ ההוכחה אבל ברמזים כתב בהדיא בפ"ק שהלכה כר"ש ושאר ספרים אין בידי כעת לעיין בהם בעו"ה. גם יעיין מעל"ת בפרק הנ"ל בדין י"ד מה שכתב הכ"מ אבל היורש כו' ג"ז אבעיא דאפשטא אליבא אליב' דר"ז ואע"ג דמשמע דאביי פליג נקטינן כר"ז וכד מעיינת בגמר' דר"ה שם מוכח שט"ס יש כאן כי מ"ש בגמ' דאביי פליג היינו גבי בעיא אם האשה עובר' בבל תאחר ונ"ל שט"ס יש כאן וקאי אמ"ש לפני זה. והנלע"ד כתבתי: שאלה לג שאלוני בחג הסוכות שחל בימי הו"ז וכן ש"ע ובקשו אנשי הק"ק בודון ליסע ליריד אסיק בי"ט שני וקצתם בשבת הסמוך על הספינה איך יתנהגו בקניית השביתה בעי"ט על י"ט שני או על שבת הסמוך כי ההיתר פשוט הנוהגי' בכל השנה ליסע אל הספינה בשבת הוא ע"פ מ"ש הרי"בש בסי' י"ז קנ"א וקנ"ב שעושין קידוש בספינה וחוזרים לבתיהם ואחר כך הולכים למחר אל הספינה וכ"כ בעל המפה בשמו בא"ח הל' שבת סי' רמ"ח ובנ"ד יש להסתפק כמה ספיקות כי קניית השביתה הוא משתחשך ואין י"ט א' מכין ליו"ט שני ומכ"ש לשבת הסמוך ועוד יש להסתפק אם ירצה לעשות קידוש גם ביום ה' וביום ו' אי מועיל לו מטעם שאין קונין שביתה בי"ט ובשבת: תשובה גרסי' בגמ' דעירובין דף ל"ח ר"א אומר י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה ובין מלאחריה מערב אדם ב' עירובין כו' לפי שסבר שהן שני קדושות וחכ"א מערב אדם לרוח א' או אינו מערב כל עיקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר ואמרי' בגמ' אמר להם ר"א אי אתם מודים שאם עירב ברגליו ביום ראשון מערב ביום שני נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו בשני אמרו לו אבל הא לאיי שני קדושות הן ורבנן ספוקי מספקא לי' הכא לחומרא והכא לחומרא א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מי"ט לשבת אמר להן אבל הא לאיי קדושה אחת היא ור"א התם משום הכנה דרבה עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לר"א שאמר לחכמים אי אתם מודים שאם עירב ברגליו כו' דלמא באמת חכמים סברי שאם עירב ברגליו בראשון א"צ לערב ברגליו בשני וכן אם נאכל עירובו בראשון א"צ לצאת עליו בשני בשלמא לפני זה מה שמקשים החכמים לר"א אי אתה מודה שאין מערבין א' חציו לצפון וחציו לדרום אינו קשה מנ"ל לרבנן שמודה ר"א בזה וג"כ מה שמקשה אחר כך א"ל לר"א אי אתה מודה שאין מערבין בתחלה מיום טוב לשבת אינו קשה מנ"ל לחכמים שר"א מודה בזה י"ל שחכמי' ראו שאמר ר"א במשנה שיו"ט הסמוך לשבת שמערב ב' עירובין ה"ל לאשמועינן לאשמועינן חידוש שמערב מיו"ט לשבת אלא צ"ל שזהו אסור באם לא עירב מעי"ט רק דאתי לאשמעינן שמערב יום טוב יכול לערב לשני רוחות לשני ימים אבל קשה במצעיתא (ע''כ מצאתי): נשאלתי לשון הגמ' דסוכה פ' הישן אמר רבא אבל חייב בסוכה פשיטא מ"ד האי מצטער כו' קמ"ל וקשה הלא אמרי' בגמ' דערכין דף ג' ת"ר הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים איצטריכ' ליה מ"ד תשבו כעין תדורו כו' וכהנים אינן נזקקין לנשותיהם בשעת העבודה כו' קמ"ל נהי דבשעת עבודה פטורי' שלא בשעת העבודה חיובי מחייבי מידי דהוי אהולכי דרכים דפטורי' ביום וחייבים בלילה ע"ש. אם כן מוכח דכהנים בשעת עבודה פטורים מסוכה הואיל ואין נזקקים לנשותיהן