שער אפרים לג

תפילין על חלוקו אף שחלוקו אין בו קדושה כלל ומפסיק בין תפילין לבשרו רק שבא לתרץ מההיא דמצנפת אפשר משום שאסור לתת כלי של מצוה כו' אבל עיקר הדקדוק הוא מגמר' הנז' והנלע"ד כתבתי: שאלה כא כיס שצר בו מעות אסור למיצר בו תפילין יורנו מורנו ורבינו אם עושה למטה במקום הנחת תפילין בתוך הכיס מדבר החדש שלא נשתמש בו שום דבר חול ולמעלה חוץ למקום הנחת תפילין תופר בכיס הזה מדבר של חיל אם מותר להניח בו תפילין: תשובה הנה יש להביא ראיה לזה ממשנה דמס' כלים פכ ט משנה ג' ד' ה' עד סוף הפרק מה שהוא חיבור לטומאה והמותר אינו מטמא וע"ש וכן מכמה משניות שבפרקים הקודמים שם יש להביא ראיה ג"כ לנ"ד מה שהוא מותר לא מקרי צורך תפילין. (הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר ולענד"ן להביא ראיה ולדמות למ"ש הסמ"ק והובא דבריו בטי"ד סי' ק"ך וז"ל כתב בס' המצות כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה כיון שמשתמש בשל כסף כו' וכן פסק הב"י בש"ע ס"ז וכתב הרב ש"ך שם וז"ל ומשמע וצריך גרכה ואף על גב דבב"י פסק בכוס של כסף ומעמידו בשל עץ דיש לטובלו בלא ברכה י"ל דהתם אי לאו העץ לא הי' הכוס מתוקן כלל כו' אבל הכא מיירי שהכוס הוא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ עכ"ל. וכ"כ הרב בעל ט"ז שם וה"ה בנ"ד אף שמחובר למעלה דבר חול כיון שבמקום שמשתמש בו התפילין הוא של היתר הולכין אחר מקום התשמיש ומותר וליכא למימר דדוק' בטבילת הכוס אזלינן בתר מקום התשמיש לפי שפוסק לחומר' ומשא"כ בנ"ד הוא קולא אמנם ז"א שהרי לפי מ"ש בשם הפוסקי' הנז' שצריך טבילה וברכה זהו נקר' קולא לפי משמעות לשון הטור שכתב וז"ל ויש מחמירין להטבילו בלא ברכה משמע הא אם טובל בברכה הוא קולא ומטעם ספק ברכות להקל וק"ל ועיין בב"ח ובפרישה שם במאי שמקשים על דברי הב"י: דבור התוס' בפרק דיבמות עלה ד' ע"ב ד"ה שאלה כב ואמר רחמנא עביד ליה תכלת כו' וא"ת והיכא משמע מהכא דשרי כלאים בציצית ובאמצע דבריהם כתבו ובמנחות דקדק דקשר עליון דאוריית' עכ"ל ודבריהם תמוהים וצ"ע דמה צריך ראיה לזה הא בפי' אמרינן בסמוך דתוכף תכיפה א' אינו חבור ונלע"ד לומר דהוקשה להם דפשיט' דכלאים בציצית שרי רחמנ' דמדגלי רחמנא גבי כלאים דכתיב יחדיו דתכיפה א' אינו חיבור א"כ מינה דבציצית תרי תכיפות בעינן דהא פתיל אמר דרוצה לומר חיבור וכבר גילה ליה הרב בכלאים דאין חיבור פחות מב' תכיפות ולזה אמרו דהא ליתא דבמנחות דקדק דקשר עליון דאורי' משום דש"ר כלאים בציצית הרי מוכח בהדי' דאי לאו דשרי כלאים בציצית מגלוי' דאין חיבור בפחות מב' תכיפות לא הוי אמרינן הכי. ובמה שתירץ ר"י קלצין קשי' לי דמנ"ל להוכיח מדאצטריך יחדיו דכלאים בציצית שרי וכו' דלמא לעולם אה"נ דאי לא כתב יחדיו נמי ה"א דבכלאים תרי תכיפות בעינן כי היכי דלא ליהוי כלאים בציצית ובציצית מצותו בתכיפה א' אבל לעולם דלמא גם לבתר דכתיב יחדיו לא שרי כלאים בציצית ויחדיו אתי לאצרוכי בכלאים ג' תכיפות וצ"ע. גם קשה שם למאי דמסיק שם בתוס' בשם ר"י קלצין דע"כ אמר רחמנ' לעביד תכלת בענין דהוי כלאי' א"כ מה שמביא התוס' לפני זה בשם ספרי דכתיב פתיל תכלת שיהי' טווי ושזור ל"ל דכתב רחמנא פתיל שיהיה טווי ושזור הלא מדאצטריך יחדיו כו' דע"כ אמר רחמנ' לעביד תכלת בענין דהוי כלאים ובלא טווי ושזור לא הוי כלאים וי"ל בדוחק דה"א דלמעלה במקום הקשר ליהוי שזור ולמטה במקום פתיל לא ליהוי טווי ושזור להכי אצטריך פתיל תכלת שיהיה במקום פתיל ג"כ טווי ושזור ודו"ק: בא"ח סי' ר"ב כתב הב"י ס"א על רבינו ירוחם שאלה כג שלא דק במ"ש נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל שהרי אמרינן בגמ' שנובלות היינו בושלי כמרא ופירש"י ששרפום החום ויבשו כו' והקשה הרב הב"ח ז"ל דמ"ש רי"ו המה דברי הטור והרמב"ם ור' יונה וכתב ונראה דדעת הר"י והרמב"ם והטור היא דבנובלות פי' פירות שנפלו מהאילן כגון בהא כ"ע מודו דפליגי והאי דפליגי בנובלות כו' ח"א הך נובלות הוי בושלי כמרא כי היכי דפליגי בנובלות שהן פגין אבל בתמרי דזיקא ל"פ כו' ע"ש ומכח הדחק הזה נכנס בדוחק אחר ומפרש דמ"ש בגמ' אשארא פירושו לדעת הרמב"ם אשאר נובלות שהן פגין וכן נובלות שהן בושלי כמרא קאר"י כל שהוא מין קללה ודלא כפירש"י וזהו דוחק גדול ע"ש. הנה מה שהשיג על הב"י במה שהשיג הב"י על רבינו ירוחם יפה כיון אבל לא מטעמיה כי באמת דברי הב"י תמוהי' ושלא כדין השיג על רי"ו כי הב"י סבר דמ"ש רי"ו נובלות שהוא מין פרי שלא נגמר בישולו וזהו אינו בושלי כמרא מ"ש בגמ' כי רש"י פי' בושלי כמרא ששרפום החום וכמו כן למד הרב הב"ח אליבא דהרמב"ם ורי"ו וטור ור' יונה שזהו אינו בושלי כמרא שאמרו בגמ' רק מין אחר ואינו נקר' בשם בושלי כמרא שמחולקים בגמ' האמוראי ואשתמיטתיה מ"ש הר"ש במס' דמאי פ"א משנה א' נובלות תמרי ר"א ור' זירא ח"א בושלי כמרא כלומר מניחין אותן באילן להצטמק מלשון עורנו כתנור נכמרו וי"מ שאין מתבשלין באילן אלא תולשין ועושין אותן (כומר) בארץ ומתבשלין וח"א תמרי דזיקא ופי' הראשון דבושלי כמרא שמניחין אותן להצטמק באילן הוא פירש"י ששרפום החום ופי' השני שתולשין אותן ועושין אותן כומר בארץ ומתבשלין הוא הפי' של רי"ו והרמב"ם ור' יונה וזה שכתב הר"ש במסכת ערלה פ"א במשנה ח' בנובלות סתמא כ"ע ל"פ דבושלי כמרא כו' ופי' תמרים פגין שאינן ראויים לאכילה וכומרי' אותו בעפר להתבשל וזהו כפי' הב' שכתב הר"ש במס' דמאי וזהו ממש כפי דעת רי"ו ורמב"ם ור"י וטור שזהו בושלי כמרי שאמרי' בגמ' ודלא כפירש"י וא"כ שיטת הגמ' כפשוטו אליב' דרי"ו והיינו בושלי כמרא וגם מה שמתרץ בגמ' דמ"ש כל שהוא מין קללה קאי אשארא הוא ממש כמ"ש רש"י ודלא כהב"ח שהשיא אותו לדעת אחרת ועיין בטי"ד סי' רצ"ד גבי ערלה במ"ש הב"י ומה שהב"ח השיג על הב"י ועיין מ"ש עמיתי הרב בעל שפתי כהן שהשיג על הב"ח ובהיות שהב"ח מי"ד אין עתה בידי להשיב עליו ועיין בפי' המשנה בחיבורו גבי ברכה וגם בדמאי ובערלה מוכח גם כן כפי מ"ש. ומ"ש הטור בסי' ר"ד בא"ח ועל הנובלות שהן מין תמרים שאינן מתבשלות על האילן והיינו ג"כ בושלי כמרא כפי' השני שכתב הר"ש הנ"ל ומ"ש הב"ח שם כלומר שנופלין פגין מן האילן כו' ע"ש ובחנם פי' כן ופירוש הטור הוא שתולשין אותן מן האילן ועושין אותם כומר בארץ כו' ודו"ק והנלע"ד כתבתי: שאלה כד כתב הרב בעל המפה בש"ע א"ח סי' קנ"ו בהג"ה ויש מקילין בעשיית השותפו' עם העכו"ם משום שאין העכו"ם נשבעים בע"א אלא שמשתפים ש"ש וד"א כו' שהרי העכו"ם אינן מוזהרי' על השיתוף והג"ה הנז' היא לקוחה מדברי התוס' בסנהדרין פ"ד מיתית דף ס"ג ד"ה אסור לאדם כו' וכן בהרא"ש שם וגם בהרא"ש בפ"ק דבכורות וגם בר"ן פ"ק דע"ז ורי"ו נ"ז ח"ה. הנה ראיתי רבים טועים בפי' זה שאומרי' שאין בן נח מוזהר על השיתוף כגון לע"א שעובדי' אמונת השילוש דהלא כד מעיינת ברמב"ם בהל' מלכים וגם בסמ"ג ולא מצינו בשום פוסק שבני נח אינם מוזהרי' על השיתוף ואדרבה מוזכר שם ברמב"ם כל ע"א שב"ד של ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליה וע"ק מה לי ב"נ מ"ל ישראל ונלע"ד דה"פ של התוס' והרא"ש ושאר פוסקים הנ"ל שכתבו וז"ל התוס' מ"מ בזמן הזה כולם נשבעי' בקדשים שלהם ואין תופסין בהם לאלוקות ואע"פ שמזכירין ש"ש וכוונתם לד"א (וכמ"ש ברי"ו) מ"מ אין זה שם ע"א ר"ל שאין מזכירין שם ע"א וכמ"ש הרא"ש ורי"ו ע"ש ואף לפי לשון התוספו' שלא כתבו לשון שאין מזכירין רק לשון מ"מ אין זה שם ע"א ר"ל שנשבעים בקדשי' ולא בשם ע"א גם דעתם לשמים כו' אע"פ שכוונתם לד"א כו' ואע"פ שמשתפי' ש"ש וד"א ר"ל שמשתפים ש"ש וד"א דהיינו שנשבעים בקדשים לא מצינו דאסור לגרום לאחרי' לשתף דהיינו בקדשי' ומשום לפני עור ליכא בב"נ דלא הוזהרו על כך שלא ישתפו ש"ש וד"א דהיינו בקדשי' שלהם כמו להבדיל אלף הבדלות בין טומאה לטהרה שנא' ויאמינו בי"י ובמשה אף שהעכו"ם משתפי' במקום מרע"ה איזה מקדשים שלהם לא הוזהרו על כך אם לא יאמינו במשה שהוא נביא או בשאר נביאים משא"כ בישראל זהו המשך התוס' וכן הרא"ש ושאר פוסקי' ולכן לא מצינו שכתבו זה רק גבי שאסור לעשות שותפות עם העכו"ם ודו"ק. וזהו ברור וכן קבלתי ממורי הגאון מהר"מ אב"ד דק"ק ווילנא ונפק' מינה בזה לדינא כי לפי דעת החושבים דלא הוזהרו ב"נ על השיתוף ע"א אף כשעיבד ע"א וא"כ יהיה מותר כשנשבע בשמו בשיתוף וא"כ למה אמר דנשבעים בקדשי' הלא לפי דעת התוס' של"מ דאסור שיגרום לאחרי' לשתף דהיינו ע"א עצמה וגם משום לפני עור ליכא א"כ גם ע"א עצמו בשותפות יהיה מותר אף שיש לדחות דמ"מ אסור משום לא ישמע על פיך דלמא בשותפות מותר אף בע"א עצמה בשותפות משא"כ לפי מ"ש כשיודעין שנשבע בע"א אסור ודו"ק. וכתב האגודה פ"ד מיתות וז"ל ועוד דבזמן הזה כולן נשבעין בקדישין ואין תופסין בהן אלהות ואע"פ שמשתפים ש"ש וד"א לא אשכחנא דאסור לגרום לשתף דב"נ לא הוזהרו על כך וזהו מוכח כפי מ"ש לעיל דלא העתיק בלשון התוס' הנ"ל שמזהירין ע"א ודוק היטב ועיין בסוף פ"ק דע"א בר"ן ועיין ברמב"ם בהלכות שבועות גבי ישראל שאסור לשתף בשבועה ש"ש וד"א והנלע"ד כתבתי: איתא בטא"ח סי' שס"ו בעל הבית שהיה שותף שאלה כה לשכניו כו' ובלבד שיהא בכלי א' כו' וכתב מרן הב"י וז"ל בפ' הדר כו' עד רש"א אחד זה ואחד זה א"צ לערב כו' ופסק כר"ש כו' עד ורבינו סבר כיון דמשני רבה כו' כסק כרבה כו'. וכתב עוד הב"י ואע"פ שרבינו כ' כו' על לזה ביין וזה בשמן ל"ד דה"ה לזה ביין וזה ביין כו' עד לת"ק דבעי לזה ביין ולזה ביין נמי איתי' ע"ש ודוק. ומהתימא הוא על מרן הב"י ז"ל שכתב שהטור פוסק כר"ש מפני שכתב דלזה ביין ולזה בשמן א"צ לערב והלא אמרי' בגמ' ובכלי אחד א"ר דיקא נמי כו' אא"ב כו' סיפא בשני כלים רישא בכלי א' שפיר אא"א הא והא בשני כלי' מה לי יין מ"ל שמן וכתבו התוס' אא"ב כו' וה"ה יין ויין בשני כלים אסור אבל אורחא דמלתא נקט