שער אפרים כז

מנא ליה להא"ז להוכיח מאבע"א הראשון אדרבא מאבע"א השני מוכח דעשו אף לאחר בת קול דאם לא כן מאי מקשה בגמרא ומוכיח דעשו כל הני דלמא איירי קודם בת קול עשו מה שאין כן אחר בת קול אמנם מכל מקום נשמע מכל הדברים הנז' דאזלינן בתר הגדול בחכמה ובמנין ואם כן האיך נאמר שהרמב"ם סובר דריב"ק פליג גם ארישא אף אם א' גדול מחבירו. ויש ליישב בדוחק אליבא דמפרשים הנז' דמ"ש בגמ' אם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין פי' מנין שנים וכמ"ש הראב"ד בפירוש המשנה לעדיות בפ"א עפ"י הירושלמי אף שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ב' מהל' ממרים אם א' גדול מחבירו במנין היינו במנין חכמי הדור ודוקא בב"ד תלוי במנין חכמי הדור (ודלא כבעל ש"ך הנז' שכתב בסי' רמ"ב דדוקא בב"ד תלוי בשנים ולא בא' גדול מחבירו וז"א מצד הגמ' ולא מצד הסברא) ומשא"כ בגמ' דע"א דאיירי בשני חכמים א' אוסר וא' מתיר לא שייך לומר אם יש א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין היינו במנין חכמי דורו כי הלא א' גדול מחבירו קאמר ומוכרח שגדול מחבירו במנין פי' שנים ואם כן אין כאן רבים ולכן פסק הלכה כרי"בק ואף שבלשון הרמב"ם הנז' כתב ב' ת"ח או ב' ב"ד שבשל סופרים הלך אחר המיקל והיינו כריב"ק ולא חילק בין גדול בחכמה ומנין היינו לפי שסמך הרמב"ם אכללא דכל מקום הלך הרוב ובשני בתי דינים איירי בשניהם שוים ואם א' גדול מחבירו במנין שנים סבר הרמב"ם דמנין שנים אינו מעלה ומוריד והיינו כריב"ק ולכן סתם וכתב אם אינך יודע להיכן הדין נוטה דהיינו שאין כאן רוב מנין חכמי הדור כן י"ל לפי דעת המפרשים דעת הרמב"ם דריב"ק פליג גם ארישא. ולפי זה הרשב"א והרמב"ם הנז' אינם חולקים יחד. אבל לפי מ"ש לעיל אין כאן פלוגתא בין הרמב"ם והרשב"א דגם הרמב"ם בצחות לשונו מודה דאם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין שהולכים אחריו וליכא מאן דפליג בזה ולכן כתב אם אינך יודע להיכן הדין נוטה ואם כן לפי זה בנ"ד הספרדים והמערבים המה הרוב ואזלינן בתרייהו. אבל ז"א שהרי כבר כתבנו למעלה שק"ק אשכנזים במנהגיהם בענין פיוט אקדמות ושאר דברים לא מפיהם המה חיים רק קבלו מנהגיהם הגדולים אשר בארץ המה בחכמה ובמנין ויפה צפרנן של ראשונים כו' ואשר כתבתי לעיל מגמ' דפסחים מהא דר"י גבי חוזאי דאפרישו ואשר חלה מארוזא כו' והוכחתי משם דיש רשות ביד כל א' לשנות המנהג באמת אין משם ראיה כלל שהרי הקשו התוס' שם בד"ה אי אתה רשאי להתירן וז"ל וא"ת דמשמע דוקא בכותאי או בני המדינה אינו רשאי להתיר ואמאי והא תנן נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם כו' ותירצו אומ' ר"י דמתניתין מיירי במנהג חשוב ומוכח משם דרב יוסף גבי בני חוזאי איירי במנהג שנהגו בני המדינה מעצמם כו' עיין שם. אם כן מוכח דאיירי במנהג שאינו נעשה על פי מנהג ותיקין לכן רשאי לעקור המנהג מהיתר לאיסור מה שאין כן במנהג חשוב שנעשה על פי ותיקין אז אינו רשאי לשנות אף מהיתר לאיסור ובנידון דידן לענין פיוט אקדמות הוא מנהג ותיקין ונעשה על פי חכמי גדולי הדור וכמו שכתבתי לעיל בשם מהרי"ל ושאר גאונים. וגם מגמרא פרק קמא דביצה דמה שאמרו ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם היינו לפי שמתחילה המנהג לא ניתקן רק שלא היו בקיאים בקביעא דירח' לכן הו"א דליבטל המנהג וכמו שכתוב בגמ' שם גבי עיטור שוקי ירושלים בפירות שהראשונים תקנוה וריב"ז בטלוה אחר החורבן משום שבטל הטעם ואף שהרמב"ם חולק בזה לכן הוצרכו לשלוח מתם הזהרו במנהג אבותיכם. ומה שכתבתי לעיל מגמ' דסוכה דאם נוהגים בעיר אחד שני מנהגים זהו אסור משום לא תתגודדו ומה שכתב רש"י בסוכה כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו ופירש"י משום לא תתגודדו ז"א דהלא אמרינן בגמ' דיבמות דף י"ד ולמ"ד עשו ב"ש כדבריהם קרי כאן לא תתגודדו אמר אביי כי אמרי' לא תתגודדו כגון ב' ב"ד בעיר א' אבל בב' עירות לית לן בה ומקשה רבא והא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי ומסיק אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד א' בעיר א' פלג מורין כב"ש כו' אבל ב' בתי דינין בעיר א' לית לן בה ואם כן בנידון דידן בענין פיוט אקדמות הם ב' ב"ד בעיר א' וליכא משום לא תתגודדו. ומ"ש רש"י בסוכה דלדידהו נמי לא דחי משום לא תתגודדו אף שהם ב' בתי דינין בב' עיירות ואם כן פשיטא אליבא דרבא דברי רש"י תמוהים ואפילו אליבא דאביי גם כן תמוהים דזה מקרי ב' בתי דינים בב' עיירות וכבר הרגיש בזה הרב בעל באר שבע בספרו והניח בצ"ע אבל באמת דברי רש"י נכונים ובעל באר שבע לא ראה שהרגיש בזה גם הרב בעל משפטי שמואל סי' כ"ה וישבו דברי רש"י בטוב טעם ודעת. וזולת הישוב של הרב מ"ש הנז' יש לי עוד ישוב נכון בדברי רש"י ולא רציתי להאריך. ומכל מה שכתבתי מוכח דאין להבתי דינים של הספרדיים והמערבי' לבטל המנהגים של האשכנזים כאשר היה להם מקדם אף על פי שהמה רוב כי כבר הוכחנו לעיל שרוב שלהם כמאן דליתא דמי: ועל דבר הבא בשאלה וז"ל על האמת אם באמת הורו כהלכה כו' בענין הפיוט אקדמות שלא לאומרו אחר פסוק ראשון כדי שלא להפסיק בקריאת התורה נלע"ד דלא הורו יפה כאשר אבאר בסוף התשובה. הנה אמת הדבר דלפום ריהטא נראה שהדין נוטה שאם רוב הקהל או אפילו רוב פרנסי הק"ק והמה טובי העיר מסכימים לבטל המנהג שיוכלו לבטל המנהג אפילו מדבר איסור להיתר ומכל שכן שיוכלו לבטל מהיתר לאיסור כמו בנ"ד שהדין פשוט שאסור להפסיק בקריאת התורה ודבר זה מבואר בגמ' ובפוסקים בכמה ראיות אמיתיות ראיה ראשונה ממס' חולין פרק קמא דף ו' ע"ב וזה לשונ' העיד ר"י ן' זירוז כו' על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן (בלא עישור) והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו חברו עליו אחיו ובית אביו וא"ל מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר כו' עד מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו עכ"ל. ואם כן נראים הדברים ק"ו ומה בשביל טעם כל דהו של מקום הניחו לי כו' היה סותר רבי מנהג אבותיו ולקולא מכל שכן שנוכל לסתור מנהג אבותינו מטעמא רבא שאסור להפסיק בקריאת התורה ולחומרא ואף דמסיק שם בגמ' טעמא דרבי דהתיר משום דקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל מכל מקום קשה האיך סותר רבי מנהג אבותיו שאסרו וכדאיתא הפלוגתא בזה במס' יבמות פרק הערל ולמה לא סבר רבי גם כן כמאן דאמר שקידשה לע"ל אלא ע"כ עיקר טעמא דרבי שסתר מנהג אבותיו מטעם הניחו לו מקום להתגדר ואם כן ה"ה בנידן דידן נראים הדבר ס ק"ו כנזכר ראיה שניה ממאי דגרסינן בגמ' דע"א פרק ב' דף ל"ו וזה לשונ' שמן ר"י נשיאה וב"ד נימנו עליו והתירוהו קסבר נותן טעם לפגם מותר וכו' ופריך ור"י נשיאה היכי מצי למשרי תקנתא דשמאי והלל והתניא אין בית דין יכול לבטל כו' אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין ועוד הא אר"י בכל יכול בית דין לבטל דברי ב"ד חבירו חוץ מי"ח דבר שאפילו יבא אליהו וב"ד אין שומעין לו א"ר משרשי' מה טעם הואיל ופשט איסורו בכל ישראל ומשני שמן שאני לא פשט איסורו ברוב ישראל עכ"ל. ופירשו התוס' שם דמוכח מכאן בדבר שלא נתפשט איסורו אפי' בית דין קטן יכול לבטל דברי ב"ד גדול שהרי ר"י נשיאה וב"ד היו ב"ד קטן נגד שמאי והילל ואפילו הכי הי' מבטל דבריהם מטעם דלא נתפשט איסורו והנה בנ"ד גם כן לא נתפשט המנהג הזה ברוב ישראל כי הספרדים ומערבי' אין אומרים אקדמות כלל ואם כן יוכלו לבטל אפי' בית דין קטן רק שבמדינת פולין ורוסיא ואגפיהם בקצת מקומות אומרים אותו קודם קריאת התורה ואף את"ל שנתפשט המנהג הזה ברוב ישראל מכל מקום לא שמעינן מברייתא זו אלא במקום שנתפשט איסורו אסור לבטל בית דין קטן האיסור שגזרו אבל לבטל ההיתר ולנהוג האיסור יכול אפי' ב"ד קטן לבטל דברי ב"ד גדול ולנהוג איסור אף שנתפשט ההיתר ברוב ישראל מטעם שחזר הדין לדין תורה שאסור להפסיק בקריאת התורה. ראיה שלישית ממאי דגרסי' בתוס' ב"ב פרק קמא והביאה הטור בי"ד סי' רנ"ו ובח"מ סי' רל"א וזה לשון הגמ' ורשאים בני העיר לעשות קופה ותמחוי כו' ולשנותה לכל מאי שירצה ותו התם בגמ' אמר אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסין כו' כיון דשמעי' להאי דשמואל עביד ליה חד כיסא ואתני עליה רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקאתי אדעתא דידי קאתי ולמאן דבעינא יהיבנא ליה עכ"ל. מכל הלין נשמע דבני העיר יכולין לבטל קופה ותמחוי שנהגו מכמה שנים וגם כן נשמע דאף חכם העיר אפילו בלי הסכמת בני העיר יכול לבטל כמו רב אשי שאמר אנא אתנויי לא צריכנא דכולי אדעת' דידי קאתי וכן פסק הטור בי"ד סי' רנ"ז. ראיה רביעית ממאי דאיתא בריש בבא בתרא הביאו הטור ח"מ סי' קנ"ו בשם ר"ת שהקשה בתוס' על מתני' דריש פירקין דקתני מקום שנהגו לבנות גויל גזית הכל כמנהג המדינה והקשה בתוס' וז"ל וא"ת מאי בעי בגמ' הכל לאתויי מאי ומשני לאתויי אתרא דנהיגי בהוצי ודפנא לימא לאתויי כמנהג כל המקומות שנהגו ונראה לר"ת דדוקא בהוצי ודפנא אבל בפחות מכאן אפי' נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן ר"ת דיש מנהגים שאין לסמוך עליהו אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה עכ"ל התוס' ומטעם זה כתב המרדכי פ' הפועלים בשם א"ז והובא בת"ה סימן שמ"ב דלא אמרי' שמנהג מבטל הלכה אלא במנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת ואם כן בנ"ד מנהג זה לא די שאין לו ראיה מן התורה אלא אף זו שמנהג זה נגד הדין תורה שהרי הלכות רווחות בישראל שאסור להפסיק בקריאת התורה מכל הלין נשמע בראיות ברורות לפי הנראה לכאורה דיוכלו לבטל המנהג שנהגו מקדמונים מטעמים ונימוקים המבוארים. אמנם כד מעיינת במילת' שפיר ואחר העיון מצאתי און לי שאין כח בידם לבטל המנהג שנהגו מכמה שנים קדמונים ולכולהו אית להו פירכא רק נקדים מ"ש התוס' בפרק ב' דע"ז דף ל"ו ממה שהבאתי בראיה שניה ומתוכו יתבאר הכל באר היטב הדק והוא כלל גדול בדין זה. וז"ל התוס' שם בד"ה והתניא אין בית דין יכול לבטל וכו' תימא דבפרק השולח גבי פרוזבול דקאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי אפשר חילי אבטלי' כו' ומסיק אי איישר חילי יותר מהלל וה"ד אי פשטה תקנת פרוזבול אפי היה גדול אין יכול לבטלה ואי לא פשטה א"כ ל"ל איישר חילי יותר מהלל הרי ר"י נשיאה התיר שמן אפי' שהוא קטן מאותו טעם דלא פשיט איסורו וי"ל דה"נ מטעם דלא פשיט גרידא לא התיר אם לא היה ג"כ הטעם משום דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכדמסיק בגמר' גבי שמן שסמכו על דברי רשב"ג שאומרים אין גוזרים גזירה וכו' אבל פרוזבול נהי דלא פשט תקנתא דפרוזבול מ"מ רוב הצבור יכולין לעמוד בה עכ"ל התוס" נשמע מדבריהם במקום דלא שייך הטעם של אין רוב צבור יכולין לעמוד