שער אפרים כח

בה אף שלא פשטה תקנת' אין יכולין לבטלה אם לא שהב"ד הוא גדול מהב"ד הראשון כמו גבי פרוזבול שאמר שמואל אי איישר חילי יותר מהלל דוקא אבטליניה וא"כ בנ"ד דלא שייך לומר אין גוזרי' גזירה וכו' כי מגילה זו אין בה לא איסור ולא היתר לא טומאה ולא טהרה על כן אף שלא נתפשט המנהג אינם יכולים לבטלה אם לא הב"ד הגדול ממנו כמשמעות התוס' ומכ"ש וק"ו שכבר נתפשט המנהג שאינם יכולים לבטלו. ועדיין יש לפקפק לפום ריהטא למאי דמסקי שם בתוס' ודחו התירוץ הנז' וז"ל מכל מקום קשה דדבר תימא הוא היאך לא פשטה תקנת' דפרוזבול מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט תקנתי' ודקשי' לך אפי' גדול האיך יכול לבטלה ודאי דוקא בי"ח דבר גזרו שאם יבא אליהו אינו יכול לבטלה כמו שמפורש הטעם בירושלמי מפני שעמדה להם בנפשותיהם ממה שנעצו חרב בב"ה כו' עכ"ל אם כן נראה לומר דבשאר דברים במקום שלא עמדו על נפשותיהם אף שנתפשט המנהג יכולים לבטלה. מכל מקום הא מסיק שם בתוס' דדוק' ב"ד הגדול ממנו יכולין לבטלו אבל לא קטן ממנו ולכך הוצרך שמואל לומר גבי פרוזבול אי איישר חילי יותר מהלל דוק' ובודאי בנ"ד שנהגו כן הראשונים בית דין הגדול ברוב מנין ובנין ואם הראשונים כמלאכים כו' ומי הוא זה שמלאו לבו לומר שב"ד זה הוא גדול מן הראשוני'. ואל תשיבני מן הראיה א' ג' ד' שהבאתי שנראה כסותרי' שמשמעותם שיכולים לבטל המנהג דטעמא רבא אית להו לכולהו כי מה דמצינו בראי' א' שר' התיר בית שאן אף שאבותיו נהגו בו איסור הכרח גמור הוא מטעם שמסיק שם בגמר' כדי שיסמכו עניים עליהם בשביעי' ופרש"י שלא החזירו לקדושה ראשונה כדי שיהא לעניים לאכול בשביעית ומ"ש ר' הניחו לי מקום להתגדר אינו אלא לתת טעם מפני מה לא חשו הראשונים לתקנת עניים לז"א הניחו לי מקום כו' אבל עיקר טעמי' הוא כדי שיסמכו עניים עליו משא"כ בנ"ד מי מכריחנו לסתור מנהג הראשונים כי על כרחך הראשונים גם כן ידעו הדין שאסור להפסיק בקריאת התורה אלא ודאי שמצאו היתר לזה. וקרוב לומר שיש להם היתר מטעם דמצינו בימי חכמי התלמוד להפסיק ג"כ בתרגום שמתרגם המתרגם בתורה וגם י"ל טעם להיתר זה שבזמן הזה שאין המברך בתורה קורא כמו בימיהם רק החזן הוא הקורא הפרשה בלי ברכה אין כאן הפסק וכיוצא בזה מטעם זה פסק הרב בעל משאת בנימין בתשו' שסומא יכול לקרות בתורה בזמן הזה מטעם שהחזן הוא הקורא וא"כ איך נבטל מנהג הראשונים בלי שום הכרח. ועל הראי' ג' שהבאתי מגמר' דב"ב פ"ק בענין שרשאין בני העיר לעשות קופה ותמחוי וכו' גם כן טעמא רבא אית בהו וכדמסיק הרא"ש שם והובא בי"ד סי' רנ"ו וז"ל ורשאים בני העיר לשנות מקופת צדקה לתמחוי אם רבו עליהם עניי עולם שגבו בשבילם עכ"ל הרי דלא הותר לבטל הקופה או התמחוי אלא להכרח גמור כמו אם רבו עליהם עניי עולם או עניי העיר מה שאין כן בנ"ד לבטל המנהג בלי שום הכרח אין בידינו כח לבטל מנהג הראשונים ומכ"ש לדברי הרא"ש שהביא בטור י"ד סי' רנ"ו וז"ל דהקשה מהא דאמרי' בפ"ב דשקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים כו' ומשני דוקא קופה ותמחוי יכולים לשנותן שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל במעות שגבו ע"י מקרה לצורך עניים שבאו עניים הרבה וגבו לשמם לא ישנו ליתנו לצורך דבר אחר ולא אפי' לצורך עניים אחרים עכ"ל הרי דלא הותר להם לבטל קופה ותמחוי אלא מפני דאין נ"מ בביטולם שהוא דבר קבוע ואם מחסר שום דבר לקופה או לתמחוי שיגבו בפעם אחרת נמצא בזה השינוי אין מבטלין עיקר הדברים של תמחוי וקופה כי אם יחסר לעניי העיר או לעניי העולם יגבו בפעם אחרת אבל בנ"ד אם ישנו יבטלו עיקר הדבר מעיקרו מה שתקנו הראשונים לאמרו אקדמות אחר פסוק ראשון של בחודש השלישי ונלע"ד ליתן טעם לשבח כי בודאי שלא לחנם קבעו הפיוט של אקדמות דוקא אחר פסוק ראשון ולא אחר פסוק שני או אחר פסוק ג' ולא קודם פסוק ראשון אחר הברכה לפי שקודם פסוק ראשון פשיטא דהוי הפסק קודם התחלת המצוה כמו סח בין ברכת המוציא לאכילה וצריך לחזור ולברך ואחר פסוק שלישי כבר גמר המצוה וצריך לברך וכמ"ש הב"י בשם מהרי"א בא"ח סי' ק"מ דדוק' כשקרא ג' פסוקים ואח"כ שח הוי הפסק לפי שהוא אחר גמר המעשה גם אחר שקרא שני פסוקים לא רצו לתקן לומר הפיוט אקדמות שהרי כתב הרב מהרי"קו בשו' קע"ח בשם קצת גאונים בס' חקת התורה שאם קרא הא' אף שני פסוקים שיצא ידי קריאה וא"צ לחזור ולברך ואם כן אליבא דעת מהר"י אבוהב הנז' הוי אחר גמר המעשה והוי הפסק וצריך לחזור ולברך לכן תיקנו דוקא אחר פסוק ראשון דהוי התחלת המצוה ואמצע המצוה ואליב' דכ"ע אם שח לא הוי הפסק ואף לכתחלה מותר להפסיק מפני כבוד הש"י והתורה וכמ"ש הרב הלבוש בסימן תצ"ד ע"ש ולא גרע מהא דשואל מפני הכבוד. ועל ארבע לו אשיבנו מה שהבאתי ראיה לפום ריהטא מדברי התוס' בשם ר"ת בריש מתני' בפ"ק דב"ב דיש מנהגים שאין לסמוך עלייהו אלא דוק' מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא טועה בשיקול הדעת כו' גם בזה אין הנדון דומה לראיה מטעם דאית' בת"ה סי' שמ"ב בעניני מסים שכתב שם וז"ל ונראה לר"ת והובא במרדכי ריש פ' הפועלים בשם א"ז דלא אמרינן מנהג מבטל הלכה אלא דוקא מנהג ותיקין מ"מ נ"ל דבעניני מסים וכה"ג כולהו מודו דאזלינן בתר מנהגם דבני העיר או בני המדינה שנהגו בו מקדם אפי' אם לא הוקבע ע"פ חכמים וראיה ברורה ע"ז מההיא דחמרים וספנים בפ' הגוזל ונראה דיפה יש לחלק דעניני מסים כו' וכל דבר שרבים מצורפים יחד צריכין למיזל בתר מנהגם דידהו דהואיל שהוא עסקי רבים וצריכים להיות צייתי להדדי שלא תהא מריבה ביניהם גמרי ומקני אהדדי ליזיל בתר מנהגם אף שהוא נגד דין תורה וההיא דר"ת בפ"ק דב"ב וא"ז הנז' קאי על חילוק חצרות כו' וכל כה"ג דלאו עסקי רבים נינהו לכך צריך מנהג שיהא לו עיקר מן התורה עכ"ל ואם כן ה"ה בנ"ד שהוא דבר שרבים מצורפים יחד והוא עסקי רבים צריכין למיזל בתר מנהגם דידהו אף בדבר שאין לו עיקר מן התורה וביותר שבנ"ד המנהג זה יש לו עיקר ונעשה כדת וכהלכה. ובזה תשאו ברכה. מאלקי המערכה. והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפרי"ם הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה יא אשה שאינה חייבת בבהמ"ז אלא מדרבנן ושכחה לברך אם מחוייבת לחזור ולברך כי באיש שהוא מסופק אם בירך בהמ"ז צריך לחזור ולברך מספק מאחר שהוא דאוריית' ומשא"כ אשה שהיא מדרבנן ובכן יורינו מורנו ורבנו כדת מה לעשות ושכמ"ה. תשובה הנה מבואר בהג"ה אשיר"י פ"ק דמגילה וז"ל ונשים חייבות בבהמ"ז מן התורה אבל אינן מוציאות את האנשים לפי שאינן יכולין לומר ברית עכ"ל. ולענ"ד דבריו תמוהים כד מעיינת בגמר דברכות פ' מי שמתו דף ך' וז"ל אמר רבינא לרבא נשים בברכת המזון דאוריית' או דרבנן למנ"מ לאפוקי רבים י"ח אא"ב דאוריית' כו' ומוכח משם בגמר' דא"א דנשים בבהמ"ז דאורייתא אז מוציאות האנשים ומשא''כ אי אמרינן דרבנן אז אינן מוציאות האנשים וא"כ לפ"ז דברי הג"א הנז' תמוהים דהוא מזכי שטרא לבי תרי וארכביה אתרי ריכשי שכתב שהנשים חייבות בבהמ"ז מן התורה ואפ"ה אינן מוציאות את האנשים ואף שכתב הטעם מפני שאינן יכולין לומר ברית אבל כד מעיינת בסוגי' הנז' בתוס'. ד"ה נשים חייבות בבהמ"ז כו' שהקשו על פירש"י ופירשו משום דכתיב על בריתך שחתמת בבשרינו כו' ע"ש. ועכ"פ מוכח משם דאי נשים בבהמ"ז דאורית' אז מוציאות האנשים וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ורציתי לישב בדוחק לפי שהאיבעיא בגמר' לא איפשט' ופסק הכא לחומר' והכא לחומרא שבהמ"ז דאוריית' וגם אינן מוציאות האנשים אבל ז''א כד מעיינת בטור א"ח סי' קפ"ו שמוכיח מהראב"ד שכתב דנשים חייבות בבהמ''ז דאוריית' שסבר ג"כ דמוציאות האנשים וא"כ לפי מ"ש אין משם שום הוכחה דלמא פסק הכא לחומרא כו' ועיין ג"כ בשאר הדברים בטור וב"י וב"ח בזה ועוד שזהו חומרא דאתי לידי קולא דהא אי אמרי' בהמ"ז דאוריית' אז אי שכח אם בירך אי לאו מחויב לחזור ולברך וכמ"ש בגמ' דברכות גבי אמת ויציב ובטור סי' קפ"ד ומשא"כ אי אמרי' שהוא ספק אי דאוריית' אי לאו אז מספק אין צריך לחזור כי הוי ברכה לבטלה (ועיין בתוס' ובר"ן אי לאו דלא תשא גבי ברכה לבטלה הוא דאורית' אי לא ואף שיש להקשות ע"ז למה לא אמר בגמ' זה הנפקות' אי בהמ"ז דאוריית' או דרבנן דהיינו בשכח אם ברך כו' אלא ודאי שאין חילוק כו' אבל ז"א שהרי זהו מוסכם בגמ' הנז' ובפוסקים ומה שאינו מחלק בגמ' היינו מטעם דחדא מתרי ותלתא טעמי נקיט ואף שי"ל שזהו אינו חומרא דאתי לידי קולא דאי אמרי' דהאיבעי' לא נפשטא בגמ' וא"כ אזלינן הכא לחומרא כו' דהיינו הנשי' חייבות מן התור' וא"כ אם שכח' אינה חייבת לברך מספיק' דהוי ס"ס ספק דלמא כבר בירכ' בהמ"ז ואת"ל שלא בירכ' דלמ' אינ' חייבת מדאורי' וגם זהו ס"ס המתהפך אבל ז"א דהלא אי אמרינן את"ל שלא בירכה א"כ מקרי ודאי לא בירכ' אם כן אף שאינה חייבת רק מדרבנן צריכ' לברך רק א"ת ואת"ל שהוא ספק אם בירכה כו' אבל ז"א ודו"ק וע"ק דאי אמרינן מספיק' חייבות בבה"מ דאוריית' ואינה צריכה לחזור ולברך מספיק' וגם כן אינן מוציאות האנשים א"כ מאי חומרא ומאי נ"מ איכא בזה שחייבת לברך בה"מ דאוריית' ועיין בחידושי הרשב"א בברכות פ' מי שמתו שכתב הואיל ומקשה שם בגמר' פשיטא דנשים בבה"מ דאורית' הלא אין זה מצות עשה שהזמן גרמא ומתרץ הואיל וכתיב בערב תאכלו בשר ואם כן פשיט' להגמר' דחייבות מדאוריית' ולא שבקינן מאי דפשיט' לגמר' משום מאי דמסתפק' לרבינא ע"ש אבל מ"מ שלפי דבריו מוציאות את האנשים ולא כדברי הא"ז בהג"ה אשיר''י הנז' ועיין בתשוב' הרב מהרש"ח בספרו בני שמואל בשאלה אם נסתפק בברכת הטוב והמטיב אי צריך לחזור ולברך ופסק דצריך לחזור ולברך (ע"כ מצאתי): שאלה יב ויהודה רד עם אל תפארת ישראל אהובי ידידי הרב המופלא עושה פלא בעיונא ופלפולא כ"ש כמוהר"ר יהודה בר"י. הנה באתי להשיב מפני הכבוד אודות הקושיא אשר הקשיתי לו בהג"א דפ"ק דמגילה והראיתני לדעת הדיבור תוספות בסוכה דף ל"ח ד"ה באמת אמרו במ"ש ואין יכול לדקדק מכאן בהמ"ז לאו דאוריית' דדלמ' הוי דאורייתא וכו' עד משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה כו' זהו לשונו דמר וכתב שם עוד וז"ל בכתבו ואף שדברי התוס' צריכין ביאור כי איך אפשר לומר דהוי דאוריית' ואפ"ה אין מוציאין והא בברכות אמרו בגמר' נ"מ לאפוקי רבים י"ח דא"א דאוריית' מוציאות י"ל דהנ"מ היינו מדין