שער אפרים כו

הלכה כסתם משנה הנז' ודוחק לומר שסובר כהראב"ד ואפשר שהגמ"ר סובר דאף ר' שמעון בן גמליאל מודה בזה ולא שייך לומר שיהיה נאמן בשל אחרים דהרי זהו מאכל עצמו שאוכל ממנו ואוכלים יחד ולכן כ"ע מודים דאינו נאמן בשל עצמו ואם כן מכל הנז' מוכח דבנ"ד אף לפי סברת השואל שמדמה לחשוד על הדבר כו' ואפילו הכי הספרדי' והמערבי' כשרים לדין זה וגם בלאו הכי נלע"ד דלא דמי כלל לחשוד על הדבר הואיל והם לא קראו אקדמות מעולם ואדרבה הלא הבתי דינים הנז' רוצים להחמיר שלא להפסיק בקריאת התורה: וראיתי שכתב החכם השלם הפוסק הזקן זה קנה חכמה הרב כמהור"ר יהושע אהרן כהן על ענין הנז' שהספרדי' והמערבי' פסולים לדין הנז' ודימה לבני העיר שנגנב ספר תורה שלהם כו' שאין דנין בדייני אותה העיר. וז"ל החכם הנז' ואין לך נגיעה גדולה מזו שכמו שחן מקום על יושביו כמו כן חן מנהג על מנהיגיו ונוהגיו ולא ימצאו לעולם זכות לקיים מנהג אבותינו תורה כו' עד כאן לשונו. אבל לבבי לא כן יחשוב דאם כן לפי דברי הח' הפוס' הנז' לא ימצאו דיין כשר לדין הנז' כי הספרדי' והמערבי' אשר מעולם אין להם פיוט אקדמות פסולים לדון דין הנז' לפי דבריו לפי שהם נוגעים בדבר שלא ימצאו להם שום זכות והאשכנזים אשר מעולם המה נוהגים מנהג זה לומר אקדמות פשיטא לע"ד שפסולים לזה שהרי המה נוגעים בזה יותר כי לא ימצאו צד חובה לבטל מנהגם ואם כן נפל פותא בבירא ותנאי שקלת מעלמא לדון דין זה ויהיה מונח עד שיבא אליה. ואדרבה לכאורה נראה שאם יכול אחד להכריע את חבירו למנהגו להיות שפה אחת ודברים אחדים לעבדו שכם אחד ולנהוג מנהג אחד מה טוב ומה נעים דהלא כשנוהגים בעיר ב' מנהגים זהו לכאורה אסור משום לא תתגודדו כמ"ש בגמר' דסוכה פ' לולב וערבה דף מ"ג גבי ערבה דמקשי אינהו דידעי בקביע' דירחא לידחי שבת ומסיק כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי ופירש"י לדידהו נמי לא דחי שלא לעשות אגודות אגודות ואם כן ה"ה בנ"ד וק"ו הוא ומה התם דניתן שבת לדחות אצלם לפי שידעי בקביע' דירחא ואפ"ה בטלו המצוה משום לא תתגודדו כדי להיות מנהג א' בישראל ומכ"ש בנ"ד שלא להפסיק בקריאת התורה וגם מצינו בגמר' דפסחים פ' מקום שנהגו דף נ' שאפילו היחיד היה מבטל המנהג של בני העיר שנהגו הקדמונים וז"ל הגמר' שם בני חוזאי נהגו להפריש חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכליה זר באנפיהו עכ"ל ואם כן רב יוסף יחידי עקר מנהג שלהם ואפי' מחומרא לקולא ונהג היתר במה שהם נהגו איסור מקדמונים. ואף שבגמ' שם הקשה אביי לר"י מהא דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם ומסיק דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור כו' משמע הא במקום דלא שייך טעם זה אינו רשאי לבטל מנהגם היינו מאיסור להיתר כמו שכתוב דברים המותרים ואחרים נהגו איסור אי אתה כו' אבל מהיתר לאיסור לעולם רשאי לשנות המנהג ובנ"ד הוא מהיתר לאיסור שאסור להפסיק בקריאת התורה. ועוד ראיה מגמר' דביצה פרק א' דאמרינן שם שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם זמנין דגזרו שמדא ואתי לקלקולא מוכח שם דהיו צריכין אזהרה שיקיימו מנהג אבותיהם משום דלמ' אתי לקלקולי משמע הא בלא"ה היו רשאים לבטל מנהג אבותיהם. כל זה כתבתי מה שנראה לכאורה ולפום ריהטא קצת לפי סברת השואל וקצת על פי סוגי' התלמוד הנ"ל אבל אחר העיון היטב הדק להחזיק בדק שלא יבא שום פרצה וסדק נראה דאין מש"ס הנזכר שום ראיה ואדרבה איפכא מסתבר'. וראשון לציון על מה שבא בשאלה אם הספרדי והמערבי כשרים לדין זה ובאשר שהמה הרוב א"כ יבטלו כל מנהגם. נלע"ד דהרוב שלהם אינו כלום ולאו כל כמינייהו לבטל מנהג אבותיהם שנהגו כן מכמה דורות מנהג אשכנזים וראיה לזה ממתניתין דבחירת' פרק ה' משנה ו' ז' וז"ל עקביא בן מהללאל העיד ד' דברים אמרו לו עקביא חזור בך בד' דברים הנז' ונעשיך אב"ד לישראל כו' ובשעת מיתתו אמר לבנו חזור בך בד' דברים שהייתי אומר אמר ליה למה לא חזרת בך א"ל אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים כו' אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים מוטב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי המרובים עד כאן לשונה. הנה לכאורה יש לדקדק במשנה זו שאמר עקבי' מוטב להניח דברי היחיד הלא דאוריית' היא אחרי רבים להטות כתיב המחוייב להניח דברי היחיד ולאחוז בדברי הרבים בעל כרחו. אבל כד מעיינת בפי' המשנה להרמב"ם והר"ע מברטנורה תמצא שהרגישו בזה ותירצו משום דהוא נמי מרבים קיבל והוי דבריו כדברי רבים לכן אמר מוטב כו'. א"כ מוכח מזה אף שעקבי' היה יחיד הואיל וקיבל מרבים היה דינו כאלו הוא עצמו רבים אף שרבים חולקים עליו בב"ד זה מכל מקום הואיל וקיבל מרבים לא היו יכולים החכמים להכריע את עקביא לדבריהם לפי שהוא מרבים קיבל וגם אמר לבנו בלשון מוטב ולא בלשון חיוב אף שקיבל מיחיד ואף שרבים חולקים עליו בבית דין זה ומכ"ש בנ"ד בענין הפיוט אקדמות לומר אחר פסוק ראשון שהקבלה של האשכנזים הוא מרבים וגדולים ומפורסמים וכתובים על ספר הישר הלא המה הרב מהר"י מולין בספרו שהיה גדול בדורו וכל מנהגי האשכנזים נהגו על פיו וחכמי דורו היו גדולים ומופלגים ונכתב דבריו בספר בלי שום חולק שנהגו לומר אקדמות . אחר פסוק ראשון וגם הרב מהר''א טירנא בספרו במנהגים אשר אנו נוהגים אחריו כתב גם כן כנזכר ואחריהם הגדול בדורו הרב מוהר"מ יפה בעל הלבושים אשר היה מחכמי פולנייא והביא דבריהם לנהוג כן בלי שום חולק ואם כן הספרדי' והמערבי' בטלים במיעוט וה"ה בכל מנהגיהם אשר חלוקי' האשכנזים עם הספרדים והמערבים אף שהמה הרוב מכל מקום לא בתר רוב דידהו אזלינן כי גם האשכנזים קבלו מרבים ורבים מרבים. וכן כתב ה"ה מהרי"קו בתשובה שורש קע"א שהוכיח מגמר' ומרמב"ם בענין מנהג סבלונות באתר' דמקדשי והדר מסבלי כו' דלא אזלינן בתר רוב של אותו עיר רק בתר רוב שאר עיירות ע"ש שהאריך בזה ונלאיתי להעתיק לשונו מ"מ מוכח מדבריו דאף בנ"ד הרוב של הספרדיים והמערבים אינו כלום לשנות מנהג של האשכנזים על פי הרוב שלהם ועוד יש להביא ראיה דהרוב שלהם אינו כלום מגמר' דע"א פ"ק דף ז' וז"ל תנו רבנן הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר היו שנים זה אוסר וזה מתיר אם היה א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ריבק"א בשל תור' הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ואמרינן שם אמר רב יוסף הלכה כרי"בק עכ"ל אם כן משמע אף שא' גדול מחבירו בחכמה ובמנין אפילו הכי בשל סופרים הלך אחר המיקל וכמו שפסק ההלכה כרי"בק וא"כ בנ"ד הוא דברי סופרים כי קריאת התורה הוא דרבנן זולת פ' זכור ופ' פרה אליבא דעת התוספות במגילה פרק ג' וכמבואר במס' סופרים פ"י הלכה א' ב' ואם כן לא אזלינן בתר רוב והלכה כדברי המיקל. ואין לומר דמ"ש הלכה כריב"ק דבשל סופרים הלך אחר המיקל היינו בשניהם שוים אבל אם א' גדול מחבירו בחכמה ובענין אז גם ריב"ק מודה שאף בדברי סופרים הלך אחר המחמיר כי ריב"ק לא פליג רק אסיפא ולא ארישא אם א' מהם גדול מחבירו כו' ואם כן ה"ה בנ"ד הב"ד דספרדיים המה גדולים עכ"פ במנין. אבל ז"א שהרי הרמב"ם כתב בסוף פ"א מהלכות ממרים וז"ל ב' חכמים או ב' בתי דינים שנחלקו זה אוסר וזה מתיר כו' בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולא חילק בין אם א' גדול מחבירו וזהו כרי"בק דפליג נמי ארישא וכ"כ הכ"מ שם ועיין בסמ"ג עשין קי"א וכן נראין דברי הגמ"יי ספ"א מהלכות הנז' וכ"כ בספר תורת חיים במס' ע"א פ"א דף נ"ט ואף אם י"ל שהרמב"ם סבר שרי"בק לא פליג רק אסיפ' משא"כ אם א' גדול מחברו הולכים אחריו בין לקולא בין לחומרא וכמו שהסכים הרשב"א בתשובה סי' רנ"ג ומהרמא"י הביא דבריו בח"מ סימן כ"ה דבזמן שא' גדול מחברו וכו' אין סומכין על דברי קטן בין לקולא בין לחומרא ודלא כדברי המפרשים שמפרשי' דברי הרמב"ם דהרמב"ם פסק כרי"בק ופליג גם ארישא אם א' גדול מחבירו כו' ודברי הרמב"ם מוכרחים כן למעיין שם שהרי כתב בצחות לשונו ב' חכמים או ב' בתי דינים א' מטמא וא' מטהר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המיקל ודייק הרמב''ם בלשונו דוקא אם אינך יודע להיכן הדין נוטה דהיינו ששניהם שוים משא"כ אם א' מהם רוב מנין פשיטא דהולכים אחר רבים ולמה אינו יודע להיכן הדין נוטה הלא קי"ל אחרי רבים להטות וגם דברי הגמ"יי יש לפרש דהרמב"ם פוסק כריב"ק היינו ריב"ק לא פליג רק אסיפא דהיינו בשניהם שוים משא"כ אם א' גדול מחבירו אז הלכה כמותו בין לקולא בין לחומרא וע"ש בהג מ''יי ודלא כמ"ש עמיתי הרב בעל ש"ך בספרו לי"ד בסימן רמ"ב בפלפול הנהגת הוראות איסור והיתר דהגמ"יי מפרש דהרמב"ם סובר דריב"ק פליג גם ארישא וז"א כי למה נרבה מחלוקת בין הפוסקים הרשב"א והרמב"ם ושאר פוסקים) כי זולת זה תמוהים דברי המפרשים ברמב"ם דסבר דריב"ק פליג נמי ארישא אף אם א' גדול מחבירו בחכמה ובמנין אפ"ה הולכים אחר דברי המיקל בדברי סופרים הלא קי"ל אחרי רבים להטות והלכה כרבים ואיך יחלוק הרמב"ם בזה וכמ"ש הרמב"ם בהדיא לפני זה בפ"א מהלכות ממרים כמה פעמים וא"כ בכאן למה אין הולכין אחר הגדול בחכמה ובמנין וגדולה מזו כתב בהג"א בשם א"ז פ"ק דע"א דאם א' גדול מחבירו זה גדול במנין וזה גדול בחכמה הולכים אחר הגדול במנין ומכל שכן אם אחד גדול בחכמה ובמנין אף שדברי הא"ז בעצמם תמוהים וצריכין ישוב ולומר מהיכן לקוחים דבריו שהרי בעינן גדול בחכמה ובמנין. ונלע"ד דלמד ממה דקיי"ל הלכה כבית הילל נגד בית שמאי לפי שב"ה היו רוב מנין אף דבית שמאי מחדדי טפי כמו שאמרו ביבמות פרק קמא והיו גדולים בחכמה ואפילו הכי הוקבע הלכה כבית הילל אם כן גדול במנין עדיף: וראיתי מ''ש עמיתי הרב בעל ש"ך בחיבורו לי"ד סי' רמ"ב שכתב על דברי הא"ז הנז' וז"ל ונ"ל שיצא לו כן ממאי דאמרינן בפרק קמא דיבמות לא עשו ב"ש כדבריהם דב"ה רובא אף על גב דבית שמאי מחדדי טפי ואפילו למאן דאמר עשו כדבריהם מודה דלאחר ב"ק לא עשו עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי אמרינן בגמ' שם אבע"א קודם ב"ק מ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו דהא ב"ש מחדדי טפי ואי בעית אימא לאחר בת קול מ"ד לא עשו דהא נפק ב"ק ומ"ד עשו ר"י היא דאמר אין משגיחין בבת קול כו' ומסיק שם בין קודם בת קול ובין לאחר בת קול דעשו ב"ש כדבריהם כדמסיק שם בדף ט"ז גבי צרת הבת ואם כן היאך כתב אפילו למאן דאמר עשו מודה דלאחר בת קול לא עשו וזהו דבר שאין לו שחר למעיין שם בסוגיא ואין לומר דמה שכתב בעל ש"ך דאפילו למאן דאמר עשו מודה דלאחר בת קול לא עשי היינו אליבא דאבע"א ראשון דאם כן קשה.