שער אפרים כב

דקי"ל כוותיה ומה שאין כן בחמץ משש שעות ולמעלה שאסור מד"ת וכר"י דלמא אף לאחרים אסור ואם כן אין כאן שום ראיה מהא דחמצן של ע"ע. ולענד"ן דאפשר דר"ת סבר כדעת הי"א שהביא רש"י בחולין די"א דאף לעצמו מותר חמצן של ע"ע לאחר הפסח ואם כן גבי חמץ בערב פסח אף דאסור משש שעות ולמעלה מד"ת אבל מכל מקום לאחרים שרי אף מדרבנן וההוא דשפחה שקנתה ירקות בלי ידיעת בעל הבית מקרי לאחרים ואף שרש"י דוחה דעת הי"א דאף לעצמו מותר מהא דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח אם מכרו כו' אבל ז"א דחיה וכמ"ש התוס' בחולין דף הנז' ד"ה מותר מיד וז"ל ונראה שפשוט לו לרש"י דאסור מדרבנן מטעם דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח ואין זה דיוקא דאפילו יהיו הדמים מותרים כשמכרן מכל מקום כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים וכן הוא דעת הרמב"ן הביאו הר"ן פ"ק דחולין (ובקצת ספרי הר"ן נכתב הרמב''ם והוא ט"ס וכן מבואר בהדיא בספרי הרי"ף דפוס קראקא דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן מותרים. ולכאורה קושית הר"ן מעיקרא ליתיה במה שמקשה הר"ן על וז"ל ואיכא למידק עליה דהרי ערלה שאסורים בהנאה ותנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים אף למחליף עצמו דאי לא האיך אשה מתקדשת בהן עכ"ל ולכאורה קשה מאי מקשה הר''ן על רש"י מהא דמכרן וקידש בדמיהן הא בגמ' דנדרים פ' השותפין דף מ"ח מסיק דהא דמכרן וקידש בדמיהן איירי דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור וע''ש ואם כן אסור למחליף עצמו לכתחלה אמנם נלע'ד לישב דברי הר''ן דקושית הר"ן הוא על רש"י שכתב די"א דאף לעצמו מותר והיינו ר"ל שחמצן של ע"ע מותר אף למחליף עצמו והיינו בדיעבד וע"ז כתב רש"י שטעות הוא בידם ולכן מקשי הר''ן דהרי ערלה שאסורה בהנאה ותנן מכרן כו' שמקודשת בדיעבד ומותר אף למחליף עצמו בדיעבד וכדמסיק בגמרא דנדרים ואם כן ה"ה לחמץ בפסח דמותר אף למחליף עצמו בדיעבד ואם כן למה כתב רש"י שטעות הוא בידם ומתרץ הר"ן דלעולם למחליף עצמו אסורים אף בדיעבד ומה שהאשה מתקדשת כו' כדמסיק ע"ש בר"ן. וזהו שכתב הר"ן אחר כך וז"ל אבל הרמב"ן כ' דאפילו לדידיה אם עבר והחליפן מותרים כו'. ור"ל שלפ"מ שמתרן הר"ן דברי רש"י שאפילו בדיעבד אסור למחליף עצמו וקידושין שאני בכי ומה שאין כן הרמב"ן חולק על זה שכתב דבדיעבד שרי למחליף עצמו שכתבתי כל זה לפי שראיתי בחידושי רש"א בחולין דף הנ"ל שכתב שם וז"ל הר"ן בשמעתתי' הקשה לפירש"י דאסור למחליף עצמו מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא חליפי איסורי הנאה מותרים ולא ידענא מאי קושיא הא בנדרים מקשינן לה בתלמודא ומשני דלמא לכתחלה הוא דלא הא בדעביד עביד ודוק עד כאן לשונו. והנה אני תמה על תמיהתו מאד שמחשב הר"ן כטועה ששכח הגמרא דנדרים שהרי הר"ן בעצמו בפירושו לנדרים פרק השותפין כתב שם בהאיבעיא דעיקר האיבעיא הוא אי אסור למחליף מדרבנן ופשוט מהא דמכרן וקידש בדמיהן כו'. ולפי מה שכתבתי לעיל דברי הר"ן נכונים הם ואפשר ממהרש"א למד ברש"י שרש"י איירי לכתחילה לפי שרש''י מקשי מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח שאם רצה למוכרו לעכו"ם ואם איתא שרש''י איירי בדיעבד אם כן מאי. מקשה מהא דדמים לחמץ בפסח שאם רצה למוכרו דשם איירי לתחילה אבל זה אינו דרש"י איירי בדיעבד ומחשב הדיעבד כמו לכתחלה הואיל וירצה ליהנות מחליפין סבר רש"י דזה מקרי לכתחלה. ולכן מקשי רש''י מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח. ובאמת התוס' הנז' וגם הר"ן דוחים קושית רש"י שאינו קשה כלום מהא דאם כן מצינו דמים לחמץ בפסח הואיל ולכתחילה אסור למוכרו (ובאמת היה נראה לי לומר שקושית הר"ן על רש"י מהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת מעיקרא ליתא) דהא רש"י מחלק בין קידושי אשה לשאר חליפין דדוקא בקדושי אשה שרי משום פריה ורביה אבל לא בשאר חליפין ואפשר לפי שראה הר"ן בגמרא דנדרים הנז' דבעי למפשט' האבעיא מהא דמכרן וקידש בדמיהן ודחי הא לכתחלה והא בדיעבד ולא דחי דדוקא קידושי אשה התירו ולכן מקודשת משום פ"ו ולא בשאר דברים אלא ודאי דאין לחלק בזה (ע''כ מצאתי) (הנ"ה מכן הרב המחבר ז''ל) וזאת ליהודה ויאמר עפר אני תחת כפות רגלי א"א מ''ו הגאון זצוק''ל תורה היא וללמוד אני צריך וכאן הבן שואל למה החליט ההוראה לאיסורא שאין לו תקנה אלא שפיכה שהרי לפום ריהטא נלע"ד לכאורה שיש צד היתר בשאלת הנ"ל ובפרט כנראה מהשאלה שהוא הפסד מרובה ולהפסד מרובה חששו חז"ל וע"פ מה שאמרו בגמרא בפ"ק דפסחים דף ו' וז"ל אר"י אמר רב הבודק צריך שיבטל ופירש"י צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא כו' מ"ט אי נימא משום פירורין. הא לא חשיבי כו' אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלוויה ופירש רש''י דעתיה עילווה חשובה היא בעיניו וחס עליה לשורפה ומשהא אפי' רגע א' ונמצא עובר עליה בבל יראה כו' אבל משבטלה אינו עובר דלא כתב אלא תשביתו עכ"ל וכתבו התוס' ד"ה ודעתיה עילוויה פי' ולא בטל מאליו כמו פירורין ועל פ"ה קשה מאי פריך כי משכחת לה לבטלה הא פי' ודעתיה עיליוה שחש עליה לבטלה עד כאן לשונם. הנה דברי התוס' מאד נפלאים ממני שהרי רש"י אינו אומר אלא שחס עליו לשורפה וטובא איכא בינייהו והכי פריך כי משכחת לה לבטלה ר"ל למה גזרו לבטלו בלילה אחר הבדיקה תכף דחיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילוויה שחס עליה לשורפה כו' וכי משכחת לה לבטלה כי על הביטול אינו חס כמו על השריפה שהוא בידים ומשני דלמא כו' ואם כן בזה דברי רש"י מיוסדים על אדני פז ודברי התוס' צ"ע. וראיתי בב"ח א"ח סי' תל"ד ס"ג שמביא שם המימרא דרב הנזכר ומפרש שמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח כו' וכשמשהא אותי אפילו רגע אחד עובר בבל יראה כדפירש"י וכן פי' הר"ן עכ"ל. הנה עיינתי ברש"י ואינו מזכיר כלל בתוך הפסח ואפשר שהר"ן מפרש כך וכעת הר"ן אינו בידי לעיין בו ולא ידעתי מי הכריח לזה ותמהני על פי' זה מאי משני בגמרא דלמא משכחת לבתר איסורא כו' שהרי גם ברישא איירי שחיישינן שמא ימצא גלוסקא לבתר איסורא וגם מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה וכי לא ידע שכשמצאה בתוך הפסח שאינו מועיל ביטול ואפשר שלמדו זה הפי' ברש"י במ"ש אחר כך ומשהא אפילו רגע אחד עובר בלאו דבל יראה וזה שהכריחו דאי איירי שמצא הגלוסקא קודם זמן איסורא למה עובר בבל יראה ברגע אחד אלא ודאי שאיירי בתוך הפסח אמנם לפי פי' זה סוגיא דגמרא לא אזלא ולענד''ן שכוונת רש"י בגמרא כך הוא שמא ימצא גלוסקא היינו קודם זמן איסורא וה"פ ודעתיה עלוויה וחש עליו לשורפה ועל ידי כך יבא לשהותו עד אחר זמן איסורא אפילו ברגע אחד שמשהא עובר בבל יראה אבל משבטלה אינו עובר ועל זה פריך וכי משכחת לה לבטלה וכמו שכתבתי לעיל ומשני דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא בשלמא כשמוצא הגלוסקא קודם זמן איסורא וכמו שכתבתי מתחלה פריך שפיר וכי משכחת לה לבטלה כי יש לו שהות עדיין לבטלה ומה שאין כן כשחיישינן דלמא משכחת לגלוסקא בתר איסורא כו' וכמ"ש הב"ח הנז' לא אזלא הסוגיא דגמרא שפיר אבל לפי מ"ש יביאו דברי התרצן והמקשן בגמרא בטוב טעם ולא כמ"ש הב"ח וכמ"ש לעיל ודוק. הרי זכינו מגמ' ומפירש"י הנז' כשמבטל אחר הבדיקה ואומר כל חמירא אפילו שלא מכר או נתן לעכו"ם. במתנה מכל מקום אינו עובר, בבל יראה ובנ"ד שבודאי השואל הנז' ביטל אחר הבדיקה וכמו שאנו נוהגין בזמן הזה שתיקנו לומר בלילה כל חמירא לאחר הבדיקה ולהוציא בפיו משום ע"ה וכמ"ש הב"ח וכמו שאכתוב מזה בסמוך ואם כן ליכא למקנסיה שהרי מה שאסרו חמץ שעבר עליו הפסח משום קנס' דקניס ר"ש הואיל ועבר בבל יראה כו' וכמ"ש בפסחים דף כ"ט ובהרי"ף והרא"ש בפ' כל שעה ובטור וב"י בסי' תמ"ז ובנ"ד לא עבר על בל יראה וכמ"ש למה קנסו שאין להיין שרף הנז' תקנה אלא שפיכה אחר שביטלו ואין לומר שאינו נאמן לומר שביטלו וכמ"ש הרא"ש בפ' כל שעה ובנו הריב"ה בסי' תמ"ח וב"י שם בשם הירושלמי בדין חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אף על פי שביטלו דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטלו ע"כ וא"כ ה"ה בנ"ד. אמנם ז"א כי לפי סברת בעל העיטור שם פשיטא שמותר בהנאה ואף לפי סברת הירוש' היינו דוקא בנדון שלו שנמצא החמץ בבית ישראל אחר הפסח לכך אוסר מה שאין כן בנ"ד שהוא קודם הפסח אף שהוא אחר זמן הביעור כשאומר שביטלו נאמן ולא חיישינן להערים. וטעמא רבה יש בדבר כי זולת זה יש לתמוה על הירושלמי אטו ברשיעי עסקינן שיערימו לומר שביטלו כשלא ביטלו אלא ודאי כוונת הירושלמי הוא דוקא בחמץ שנמצא אחר פסח בביתו חישינן להערמה אפילו שאומר שביטלו והיינו מאחר שכבר עברו כמה ימים מזמן הבדיקה עד זמן המציאה. ואפשר ששכח אם ביטלו או לא ומתוך שאדם בהול על ממונו חיישינן שמא דעתו ולבו יטנו לומר שביטלו כי אין אדם רואה חוב לעצמו ולבו יאנסנו ולכך אינו נאמן לומר שביטלו ומה שאין כן בנ"ד שתכף ביום י"ד נמצא החמץ בביתו בודאי אם אומר שביטלו פשיטא שנאמן דאטו ברשיעי עסקינן ובזה גם הירושלמי מודה שנאמן. עוד אפשר לחלק ולומר שהירושלמי איירי בזמנו שהיו מבטלין בלב כי מדאוריית' בביטול בעלמא סגי והיינו ביטול בלב וכמ"ש בגמ' בריש פסחים ובטא"ח סי' תל"א ואז חיישינן להערמה שיאמר שביטל ולא ביטל כי יש להסתפק בו אם ביטל או לא מאחר שהביטול שבלב שוכחים וכמ"ש הב"ח בטא"ח סי' תל"ד ס"ד וז"ל דעיקר חיוב הביטול אינו אלא בלב כו' לרוחא דמלתא הוא שנהגו כן אולי משום עמי הארץ שמא ישכחו הביטול שבלב נהגו לומר כל חמירא עכ"ל ולכך אזלינן לחומרא מכח האומדן מאחר ששכיחא השכחה אמרינן אפשר לא ביטל ומה שאין כן בזמן הזה שתיקנו לומר כל חמירא תכף אחר הבדיקה להוציא בפיו בודאי לא חיישינן לשמא יערים ולא יש חששא להסתפק בו ובזה גם הירושלמי מודה ועם החילוקים הנ"ל גם המימרא דרב בפ"ק דף ו' הנז' והירושמי הנז' שניהם בקנה אחד חולין ודוק ומכל זה נשמע שאחר שביטלו אינו עובר בבל יראה וליכא למיקנסיה ולפ"ז למה אין להי"ש הנז' תקנה וביותר שראיתי ברש''י