שער אפרים כא

בקביעא דירחא כו' עד אלא מאי דקשיא ליה להר"ן משאר ימים בזמן שבית המקדש קיים דמפני מה גזרו ודאי מפני שאינו נוהג בכל ישראל אלא בירושלים בלבד ואינו נוהג בגבולין ומשום הכי לא חשיבה נטילה דידהו כו' א"כ נמצינו למידים דאף על גב דהך מצוה איתא בכל ירושלים אפ"ה מצות יחיד היא ק"ו במצות מילה כו'. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שמה שאמרינן שם ובשאר מקומות לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום א' או מ"ש בגמרא יום ראשון דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין היינו שאר א"י ומ"ש במקדש היינו בירושלים ועליה בנה מר את יסודו ותמיה לי שמחזיק זה לפשוט ובאמת זה מחלוקת בין הגאונים כי אליבא דדעת רש"י ותוס' ריש פ"ד דר"ה מ"ש במקדש היו תוקעים או בשופר בין בלולב וזהו שמקשה מע"ש בשופר דאמרינן ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משום גזרה דרבה ומ"ש מילה דלא גזרו וכן מ"ש בלולב דאמרינן בגמרא דסוכה דף מ"ב ומ"ג וז"ל אמאי טלטול בעלמא הוא ולדחי שבתא אמר רבה גזרה שמא יטלנו כו' אי הכי ביום ראשון נמי ראשון הא תקינו ליה בביתו ופירש"י ומתוך שלא התרתה לו ליטול אלא בביתו זכור הוא ולא אתי לאפוקי עכ"ל ע"ש. ועל זה מקשה למה תקנו ליטול בביתו ביום ראשון במקדש אף שהוא מדאורייתא דגזרינן משום גזרה דרבה ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר כו' וזהו שמשני דהתם הכל טרודים ולא מידכר לכך גזר ליטול בביתו וזכור הוא וכמ"ש רש"י לעיל ומשא"כ במילה והנלע"ד כתבתי. במקדש היו נוטלין לולב היינו דוקא במקדש ומ"ש אבל לא במדינה ולא בגבולין היינו בירושלים ושאר א"י וא"כ במ"ש מר שהך מצוה איתא בכל ירושלים זה אינו ובודאי דברי מר המה אליבא דדעת הרמב"ם שסבר שבמקדש פירושו בכל ירושלים ובמדינה או בגבולין היינו בכל א"י ויעיין מר בשקלים פ"ק משנה ג' ובתוס' בר"ה פ''ד הנז' אבל בעיקר הענין מה שהקשה מעל"ת דקושית הר"ן אהיכא קאי אי קאי אי"ט ראשון בזמן הזה שאינו דוחה אפילו בי'ט ראשון הא טעמא משום דלא ידעינן בקביעא דירחא כו' נפלא' בעיני למה לא הקשה מעל"ת גם אשופר כי בשופר גם כן צריכין אנו לומר אליבא דהר"ן הטעם דאינו דוחה שבת משום שברוב השנים אין אנו יודעים בשעת תקיעת השופר בקביעא דירחא ואם כן ליקשי מר אליבא דהר"ן מאי מקשי משופר אמילה בשלמא שופר הטעם משום שברוב השנים לא ידעינן בקביעא דירחא, וז"ל הר"ן פ' לולב וערבה אינהו דידעי בקביעא דירחא כו' וא"ת והא שופר דאיתא בגבולין דאורייתא ואפילו הכי לא דחי שבת ואפילו בזמן שבית המקדש קיים כו' י"ל דהיינו טעמא לפי שברוב השנים לא היו יודעים בשעת תקיעת השופר בקביע' של חודש זה לפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעים כו' עד וכתב הרמב"ן שלזה כיון הרי"ף שכתב כו' מפני מה אין לולב דוחה שבת הלא מצותו מן התורה אפי' בגבולין משום דלא ידעינן בקביעא דירחא כו' והיינו טעמא דשוכר כו' ואם כן אליבא דהר"ן שהסכים בזה להרמב"ן ודלא כהרז"ה וא"כ קשה קושיתו דמעל"ת מאי מקשה מ"ש שופר ולולב ממילה לישני לפי שלא ידעינן בקביעא דירחא דשוכר בודאי הטעם משום דלא ידעינן ברוב השנים בקביעות החודש אמנם נלע"ד הדברים פשוטים דקושית הר"ן הוא בין אשאר ימים בזמן שבית המקדש קיים ובין אי"ט ראשון דהיינו גבי שופר בין בזמן שבית המקדש קיים ובין בזמן הזה וגבי לולב קאי גם אי"ט ראשון בזמן הזה וזהו קושית הר"ן לפי שמקשו שם אמאי טלטול בעלמא ולידחי שבת וכן גבי שופר גם כן חכמה ואינו מלאכה וכמבואר בר"ה שם ואם כן אף שאין אנו יודעים בקביעא דירחא כמו בשופר ברוב השנים אף בזמן שביה"מ קיים ובלולב בזמן הזה ואם כן לידחי שבת אלא ודאי צ"ל משום גזירה דרבה דחינן מצוה דאורייתא מטעם שמא יעביר ד"א בר"ה וזהו ספק איסור דאורייתא ואם כן גבי מילה גם כן נגזור משום גזירה דרבה מאי אמרת משום דלא ידעינן בקביעא דירחא הלא אין שום מלאכה בנטילת לולב ובתקיעת שופר ומשום גזירה דרבה דחינן מצוה דאורייתא וא"כ ה"ה מילה נידחי משום גזירה דרבה. וק"ו הוא דבשופר ובלולב הוא מצוה עוברת ואפ"ה דחינן המצוה לגמרי משום גזירה דרבה ומכ"ש מילה שהוא מצוה שאינו עוברת ובדבר קל דחינן מצות מילה כגון נולד בין השמשות ושאר דברים וא"כ נידחי גם כן מצות מילה משום גזירה דרבה וע"ז משני הר"ן דהתם הכל טרודים ולא מידכר ומשא"כ במילה. ואגב זה ראיתי להגאון מהרמ"י בלבוש החור סי' תכ"ח שכתב וז"ל אין קובעין ר"ה ביום אד"ו והטעם ביום א' אין קובעין ר"ה כדי שלא יבא הו"ר ביום השבת שאין חובטין ההושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא והחביטה אינה אלא מנהג כו' עכ"ל. ולענ"ד דבריו תמוהים במה שכתב שאין חובטין ההושענות בשבת שהוא איסור דאורייתא מה איסור דאורייתא יש בחביטת הערבה הלא זהו בתלוש ואין כאן משום תולש וגם כן משום קלקול הערבה. ולפע"ד כבודו במקומו מונח ושגגה יצתה מלפניו הטעם דאינו דוחה שבת אינו משום חביטת הערבה רק משום גזירה דרבה כמו גבי לולב ועיין בר"ן פרק לולב וערבה באריכות והנלע"ד כתבתי אנכי עפר ואפר''ים הוא הצעיר מבית אהרן מווילנא: שאלה ג נשאלתי אי רשאי למכור חמץ בערב פסח לשפחה הקנויה לישראל תשובה לכאורה נראה שאסור מטעם מה שקנה עבד קנה רבו וכאלו קנאה ישראל ואין לדחות ולומר מטעם שאמרינן בגמרא דהיתירא ניחא ליה דליקני ואיסורא לא ניחא ליה דליקני עיין בב"מ פ' השואל ובחגיגה פ"ק ועיין בטא"ח סי' ש"ד ובש"ע שם ובגמרא דהחולץ גבי שפחות שלא טבלו ובגיטין פ' השולח ועיין בתשובת הרדב"ז ח"מ סי' נ' וש"ד ובתשובת הרשד"ם לי"ד סי' קצ"ה ובמהריב"ל ח"מ וח"ג וברשב"א סי' נ"ט ובתשובת הרמב"ן סי' קמ"ט ובכנסת הגדולה שאסור להבעיר לישראל אש בשבת (ע"כ מצאתי רשום בכתבי קודש של הגאון אמ"ו זצוק"ל): שאלה ד נשאלתי פה ק"ק בודון שנת הת"ל ליצירה בערב פסח אחר חצות קרוב לשקיעת החמה היה לאחד בביתו יין שרף הנעשה מתבואה חמוצה והוריתי לו שאין תקנה להיין שרף הנז' אלא שפיכה לחוץ ע"פ מ"ש הרב בעל משאת בנימין סי' נ"ח שזהו חמור משכר שלנו וק"ו מכותח הבבלי וחומץ אדומי ע"ש. הנה יש טועים בזה וסוברים מאחר שנעשה מזיעה של העשן העולה מתבואה חמוצה הנז' דהוי רק זיעה בעלמא ואין בזה חשש חימוץ ומביאין ראיה מגמ' דכיצד מברכין גבי האי דובשי דתמרי מברכין עליו שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא וכן כל המשקין של שאר מיני פירות וטעמייהו מדלא חשיב ליה גוף הפרי לענין ערלה ועיין בתוס' וברא"ש שם אבל ז"א דהיינו דוקא לענין ברכה אין מברכין רק שהכל דאין לו דין משקה לפי שאינו עומד למשקה וכמ"ש בשבת פ' חביות גבי אין סוחטין הפירות להוציא מהן משקה וגם גוף הפרי אין כאן ומשא"כ לענין שאר איסורים דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא דילפינן ממשרת וכמ"ש בגמ' פ' אלו עוברין ובנזיר פ' כ"ג ואם כן מכ"ש בנ"ד ואין להפסיד בחנם הנייר ודיו ולדחות סברות אלו ועיין בס' הרי"ף דפוס קראקא בהקדמה לסדר נשים והאריך בזה הרב מוהר"מ מטיקטין וע"ש. ואחר שהוריתי לו כנז' לעיל הלך בעל היין שרף ולא שפך אותו לחוץ רק נתן היין שרף הנז' במתנה להישמעאל ובעל הסיבה סיבב הסיבה שאחר זמן זה יצא גזירה מאת המלך ירום הודו שלא להחזיק שום משקה בביתו מדבר המשכר ובא הישמעאל הנז' והחזיר היין שרף להיהודי הנותן לו היי"ש ובכן נשאלתי אם היין שרף הנז' מותר להנותן היהודי הנז' וגם בעודו בבית ישמעאל אם מותר להנות מיין שרף הנז' כדין חמץ שעבר עליו הפסח הואיל באיסור נתנו להישמעאל הנז' במתנה שהיה צריך לשופכו תכף אחר זמן איסורו ובכן יורנו מורינו ורבינו המורה לצדקה מאחר שהוא הפסד מרובה תשובה גרסינן במסכת קידושין בפ"ב דף נ"ו וז"ל המקדש בערלה בכלאי הכרם כו' אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הנה משמע מגמרא זו דחליפי אסורי הנאה מותרים וה"ה לחמץ בפסח ואף שבמשנה לא חשיב חמץ בפסח אבל התוס' שם כתבו ד"ה המקדש בערלה והא דלא חשיב חמץ בפסח משום דסבר כר"י הגלילי דשרי בהנאה ואם כן אף דאנן לא קי"ל כר"י אבל מכל מקום חליפי החמץ מותרים אבל ראיתי ברש"י בגמ' דע"א דף נ"ד (הביאו הרא"ש פ' הנז') שהביא גם כן המשנה דהמקדש בערלה כו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ופירש"י שם וז"ל וקידש בדמיהן אף על גב דאיהו אסור לאתהנויי מינייהו כו' מיהו הנאה מטיא ליה על ידי ערלה אבל איהי לאו מערלה קמטיא ליה ודוקא קידושי אשה אבל אתהנויי מינייהו מדרבנן אסור ואם כן לפ"ז אף חליפי החמץ אסור דדוקא לקידושי אשה שרי בדיעבד ומשא"כ לאתהנויי מינייהו אסור מדרבנן ואם כן ה"ה בנ"ד אסור להנות מאותו יין שרף ולקנות ממנו אבל ז''א שהרי אמרינן בגמרא דחולין פ"ק דף ד' גבי ישראל מומר אוכל נבילות כו' א"ל רבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין ופירש"י דלדידיה דוקא אסור ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"א ושביעית וא"כ מוכח מזה דדוקא לדידיה אסור אבל לאחריני מותר ואם כן ה"ה בנ"ד לאחרים מותר ואף שיש לחלק בשלמא התם איירי בחליפין זהו מותר לאחרים ומשא"כ הכא אותו יין שרף עצמו הנאסר ביד הישראל הוא בעין ואם כן כשעבר ונתנו לעכו"ם או לישמעאל א"כ האיסור במקומו עומד וגדולה מזו מצינו מ"ש הטור א"ח סי' תמ"ג מעשה שקנתה שפחה א' גויה ירקות בחמץ אחר חצות והתירם ר"ת לפי שאינו תופס דמיו כדאמרינן חמצן של ע"ע אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ואם כן משמע מזה שהתיר אפילו לאותו הבעל הבית בעצמו ואף שלכאורה באמת תמוה המעשה דר"ת הנז' שהתיר לאותו בעל הבית בעצמו הירקות שהרי מ"ש בגמרא חמצן של ע"ע שמותר מיד היינו לאחרים דוקא וראיתי בב"ח סי' הנז' שהרגיש בזה וכתב וז"ל ונראה דמאחר שהשפחה קנתה הירקות בלי ידיעת הבעל הבית כלאחריני דמי כו' ע"ש מהא דחמץ של ע"ע דמותר לאחריני היינו דוקא בחמץ לאחר הפסח דאינו אסור אלא דרבנן וכר"ש