שער אפרים כ

וגם באתי כמזכיר את מעל"ת מ"ש בתחלת דבריו וז"ל מ"ש טלית מבדיקת חמץ וסיים מר אמנם אי סבירא להטור דגם גבי בדיקת חמץ חוזר ומוציא שכר הבדיקה מן המשכיר אתי שפיר. אמנם הטור לא פירש אי סבירא ליה דמוציא שכר הבדיקה אי לאו אמנם מדברי הרא"ש יראה דסבירא ליה כהרמב"ן דחוזר ומוציא שכר הבדיקה כו' שכתב בפ' כל הבשר וז"ל ונהגו להתעטף בטלית של חבירו כו' עד ואם מצא מקופלת יחזור ויקפלנו כו' משמע דסבירא ליה להרא"ש דלא אמרי' ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה אלא דוקא במקום שאין חסרון כיס עכ"ל מעל"ת ודבריו תמוהים במ"ש שהטור לא פירש דבריו אי סבירא ליה דמוציא שכר הבדיקה והרא"ש פירש דבריו בפ' כל הבשר שהרי גם הטור בא"ח סי' י"ד כתב ממש כדברי הרא"ש וז"ל וליטול טלית חבירו בלא דעתו כו' י"א שמותר דניחא ליה כו' ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת עכ"ל. ודבריו לקוחים מדברי הרא"ש בפרק כל הבשר ומעל"ת העתיק לשון הטור ממש תוך כדי דבור וגם בהתחלת דבריו וזה לשונו כתב הטור א"ח וליטול טלית חבירו כו' עד אם מצאה מקופלת כו' ואם כן דברי הטור ממש כדברי הרא"ש. ואי משום דהרא"ש סיים בדבריו ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלה כבראשונה דאי לאו הכי לא ניחא ליה ומה שאין כן הטור לא סיים הלשון דאי לאו הכי לא ניחא ליה אבל ז"א דקדוק דהלא דברי הטור לקוחים מדברי הרא"ש ובודאי טעמו של הטור במ"ש ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת היינו מטעם דלא ניחא לי' אם לא יקפל אותה. עוד ראיתי מה שהקשה מעל"ת על מה שכתבתי מקודם בדברי רש"י בפ' לולב הגזול גבי הא דאמר רב הונא להנהו דמזבני אוונכרי כו' לא תגזזו אתון ופירש"י משום דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל וכתבתי למעלה שדקדק רש"י גזלי ארעתא דישראל לאפוקי אלו היו גוזלים מעכו"ם אז היה מותר לישראל ליטול מהם לפי שרש"י אזיל לטעמיה שכתב בפ"ד מיתות דישראל בעכו"ם מותר לפי שגזל העכו"ם מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ומדרבנן איכא מאן דאסר בפ' הגוזל בתרא כו' משום ח"ה. והקשה מעל"ת דלפי דברי הלא דברי רב הונא בעצמו סותרים שרב הונא אמר בפ' הגוזל בתרא א"ר הונא מנין לגזל העכו"ם שהוא אסור שנאמר ואכלת את העמים אשר ה' אלהיך נותן לך וגו' בזמן שהם מסורים בידך ולא בזמן שאינם מסורים בידך ואם כן איך נוכל לפרש בדברי רב הונא במאי דקאמר דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל לפי שאם היה גוזל מעכו"ם היה מותר גם מה שדקדקתי מדברי רש"י בסנהדרין שסברת יחיד היא כו' לכאורה יפה הקשה מעל"ת על דברי. ומעתה הכריחני מעל"ת להציג לפניו מ"ש הגאון מוהרש"ל בספרו יש"ש בפ' הגוזל בתרא וזה לשונו כתב הרמב"ם והסמ"ג והטור אחריו שגניבה וגזילה שוים בין ישראל להעכו"ם וכל הגונב מעכו"ם עובר בלאו כאלו גונב מישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה ובפרטה לישראל ניתנה. ולכאורה נראה מהאי סוגיא דדורש גזל העכו"ם מקראי לאיסור אינו אלא אסמכתא בעלמא ואף את"ל דדרשא גמורה היא מכל מקום אינו אלא לאיסורא בעלמא אבל אינו בכלל לאו דלא תגזול ולא תגנוב ורש"י פירש להדיא במס' סנהדרין בפרק ד"מ דאינו אלא מדרבנן על הא דאיתא התם סתמא דברייתא דישראל בעכו"ם מותר ופירש"י משום דלא תעשוק את רעך כתיב ולא עכו"ם ומדרבנן איכא למאן דאמר דאסור משום ח"ה כו' עכ"ל. אם כן נשמע מדברי מהרש"ל דהנהו אמוראי דדרשי גזל העכו"ם אסור אינו אלא אסמכתא בעלמא. ואף דאת"ל דדרשא גמורה היא מכל מקום אין שום לאו וביותר שמדברי רש"י מוכח שאינו אלא מדרבנן. ואם כן לפי זה אינו קושיא מדברי רב הונא דסבר דגזל העכו"ם אסור דאינו אלא אסמכת' ועל כל פנים אינו אלא לאיסורא בעלמא ומדברי רש"י דסנהדרין ג"כ מוכח דהני דרשות אינן אלא אסמכתות בעלמא לפי פי' מוהרש"ל ולכן כתב רש"י דאינו אסור אלא מדרבנן משום ח''ה. וזה מה שכתבתי בפי' דברי רש"י שמפרש דסתם עכו"ם גזלי ארעתא דישראל כו' לפי שסבר רש"י דגזל העכו"ם מותר כו' ואף לפי דברי רב הונא בפרק הגוזל בתרא שסבר דגזל העכו"ם אסור אינו אלא אסמכתא ועיקר משום ח"ה וכאן בהני אוונכרי אין כאן ח"ה שהרי ישראל הוא הקונה מעכו"ם הגזלן אשר גזל מעכו"ם ואם כן למה אמר לא תגזזו אתון לכן הוכרח רש"י לפרש דגזלי ארעתא מישראל גם אליבא דרב הונא דסבר גזל העכו"ם אסור. ומ"ש מעל"ת שמ"ש רש"י דגזל העכו"ם מותר היינו בזמן שהם מסורים בידינו כו' אם כן קשה לפי דברי מר ל"ל הלימוד דלא תעשוק את רעך ולא עכו"ם הלא מואכלת את כל העמים אשר ה' אלקיך נותן לך נילף דדוקא בזמן שהם מסורים בידך ורעך הוא מיותר וצריכין אנו למודעי מה שגלוי וידוע לפניו סוגית הגמ' דהמקבל דיליף מלא תעשוק את רעך דגזל העכו"ם מותר וכתבו התוס' בסוגיא דהגוזל בתרא דבכל הני שמעתתא לא אייתי אלא הני דאסרי' גזל העכו"ם ולא מייתי תנאי דהמקבל דשרי כו' ולפי דברי מעל"ת דרש"י סבר דגזל העכו"ם מותר מלא תעשוק את רעך כו' סבר גם כן הלימוד דואכלת את כל העמים ומ"ש רש"י שמותר היינו בזמן שהם מסורים בידינו מואכלת את כל העמי' וז"א כמו שמוכח בסוגי' הנז' אלא ע"כ צריכין אנו לומר דרעך אתי לגזל העכו''ם שהוא מותר ומ"ש רב הונא שגזל העכו"ם אסור מואכלת אינו אלא אסמכתא כו' ומדרבנן הוא אסור משום ח"ה וגם שם בתוס' משמע בהדי' דמאן דאסיר בהגוזל גזל העכו"ם היינו מטעם ח"ה וז"ל התוס' ד"ה הכי קאמינא נראה לר"י כו' עד דא"כ היה סובר דגזל העכו"ם מותר דאין חילוק כו' דבגניבה איכא ח"ה כשידוע לבסוף כו' דמשמע מזה דמאן דאסיר גזל העכו"ם הוי הטעם גם כן משום ח"ה כמו גבי גניבה דאם לא כן היאך מוכחים דברי ר"י שכך היה דעתו מתחלה ודלמא שהיה סובר כמו שהעכו"ם סובר מאי אמרת דאם כן היה מוכח דגזל העכו"ם מותר דלמא יש לחלק בין גניבה לגזל דדוקא גניבת העכו"ם מותר משום דאינו אסור רק משום ח"ה ומשא"כ גזל העכו"ם אסור אף בלי ח"ה אלא ודאי דמאן דאסיר גזל העכו"ם אינו אלא משום ח"ה וקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא. עוד ראיתי מה שהקשה מעל"ת על דבריי בההיא דאמרי' השואל ס"ת לא ישאילנו לאחר כו' והיינו מטעם שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולכן לא אמרינן דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ולאפוקי גבי בדיקת חמץ כו' והקשה מר על דבריי מהא דאמרינן במשנה מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום כו' ולמה לא יקרא בכל יום הלא שם לא שייך לומר אין רצוני כו'. הנה מתוך כותלי כתבו ניכר שלא קרא כתבי הראשונים עד גמירא במה שדחיתי זה וכתבתי דלא לשווייה דברי המרדכי ושאר פוסקים כקטלי קניא באגמא והעיקר ראייתו מהא דאמר שמואל המוצא תפילין שם דמיהן ומניחן לאלתר ומה שנשאתי ונתתי בסוגית הנז' יהיו נכללין גם דברי מעל"ת. וגם מה שדקדק מעל"ת במה שכתבתי לפי מסקנת הגמ' שרבא חולק על אביי וסבר הטעם דאת מהימנת לי בשבועה וטעם זה מספיק גם לשואל ס"ת כו' והקשה מעל"ת דהיה ראוי ללמדנו שיהא מותר אם היה שם הנפקד הראשון או שהיה שם עדים או שהיה דרך המפקיד להפקיד אצלו כו' הנה כאשר ידקדק בכתבים הראשוני' יראה שהכל מיושב דהלא גם לפי הטעם דקיי"ל גבי ס"ת דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר קשה ג"כ יהא מותר אם דרך הנפקד להפקיד תמיד כו' אבל [לפי[ מ"ש למעל"ת מקדם יתיישב הכל וגם יעיין בתוס' בפ' המפקיד ד"ה אין רצוני כו' ויובן הכל על נכון וקצרתי כי סמכתי על המעיין ולחכם כמותו יספיק הקיצור. וגם מ"ש מר דלפי זה הטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר יהא אסור ליקח טליתו של חבירו ולהתעטף בו משום שיאמר לו אין רצוני כו'. גם זה ישבתי שם דעיקר הטעם דאין רצוני שיהא פקדוני כו' לא שייך כי אם במי שנותן פקדון לשמור ליד אחר ואז האיסור והחיוב הוא על אותו השומר שאינו רשאי למסור הפקדון ליד אחר מטעם דאין רצוני או את מהימנת לי בשבועה כו' לאפוקי אם הטלית של חבירו מונח שאמרו דניחא ליה לעשות מצוה בממוניה אז רשאי להשתמש בו ולהניחו ולקפלו כבראשונה ולא שייך הטעם דאין רצוני כו' וגם לא שייך הטעם דאת מהימנת לי בשבועה כי זה האיש המתעטף בטלית שאינו שלו אין דעתו לנטלו ולא, להזיקו רק שאם הבע"ה מסרו לאיש אחר לשמור או גבי אבידה אז עיקר האיסור על אותו השומר שאסור להניח לאחרים להתעטף בו מטעמים הנז' כי פן הבע"ה יאמר אין רצוני או את מהימנת לי אבל אם לא מסרו לשומר רק איש א' מוצא בבית הכנסת טלית של חבירו מותר להתעטף בו ולא שייך טעמים הנז' וזה רמזתי ג"כ בכתבים הראשונים ובזה יתישב כל מה שדקדק מעל"ת הכל בטוב טעם ודעת ולחכם גדול כמותו יספיק הקיצור ודי ברמיזא: ומה שהקשה מעל"ת בכתב השני אשר שלח אלי במה שהקשה הר"ן בר"ה פ"ד מ"ש דגבי שופר ולולב גזרינן משום גזירה דרבה ומ"ש גבי מילה דשריא בשבת ולא גזרינן שמא יעביר התינוק או האיזמל ד' אמות הג"ה מבן הרב המחבר ז"ל) וזאת ליהודה ויאמר הנה קושיתו של הר"ן כבר קדמוהו התוס' בפ"ק דמגילה דף ד' ד"ה ויעבירנה ד"א בר"ה שכתבו וז"ל אבל מילה בשבת אין לדחות דהא חמירא שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וגם אין אדם מל אא"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר עכ"ל. ובזה מתורץ קושית הר"ן הנז' וכן קריתי קושיא הנז' כמדומה לי בתשו' הרב בעל תומת ישרים ע"ש וכעת התשוב' הנז' אינה בידי לעיין בה. אמנם בעיקר הקושי' שהקשה החכם השואל לא"א מ"ו הגאון ז"ל על הר"ן מאי דקשיא ליה אלולב כו' ואהיכא קאי אי קאי איום ראשון בזמן שבית המקדש קיים הא אמרינן שיום ראשון דוחה שבת כו'. ולענד"נ לפרש דברי הר"ן דודאי קאי על בזמן שבית המקדש קיים בין בר"ה עכ"ל הר"ן והקשה מר מאי קשיא ליה אלולב דהא אמרינן בפ' לולב וערבה דמה שאין אנו נוטלין לולב ביום ראשון שחל להיות בשבת בזמן הזה הוי טעמא משום דלא בקיאינן בקביע' דירח' ודלמא אינו י"ט ומשא"כ במילה ואי קאי הר"ן איום ראשון בזמן שבית המקדש קיים הא אמרינן שיום ראשון דוחה שבת בזמן שבית המקדש קיים ואי קאי אשאר ימים של י"ט שאינו דוחה שבת אפילו בזמן שבית המקדש קיים גם לזה כבר נתנו בגמ' טעם מספיק לפי שאינו נוהג אלא בירושלים ולא בגבולין ולא חשיבה נטילה דידהו וגזרי בהו רבנן אף במקדש משום חומרא דשבת זהו תורף קושיתו דמר. הנה הוא מותיב והוא מפרק דודאי בזמן הזה אין שום מקום לקושיתו לפי שליום ראשון הוי טעמא משום דלא בקיאינן