שער אפרים רט

דאין חילוק ובכל ענין נאסרת על בועל שני ובמטותא מיניה למר שישים עיונו על זה עכ"ל השאלה של הרב המחבר מנחת יעקב הנז': תשובה הנה כבר גלוי וידוע למר שספרי ואור עיני אין אתי וגר אנכי בארץ הזאת כארח נטה ללון והתשו' מהרא''ש הנ"ל וזולת שאר ספרים המדברים בהאי עניינ' אין בביתי לעיין רק מפי מר אני חי אעפ"כ אמרתי להשיב לו מה שיורני משמים ובמאי דסיים מר אפתח במאי דהקשה על הרב מהר"ר אהרן ן' ששון הנ"ל מגמ' דסנהדרין נלע"ד דלק"מ די"ל דמ"ש בגמ' והא יכולין לומר לאוסרה כו' לאו מדינ' קאמר אלא דהש"ס בעי לאשכוחי להעדים טענה דיכולין לפטור עצמן אף דלא דינא הכי כי מאחר דלא התרו בה יכולין לומר כשבאנו לב"ד לא לחייב' מיתה נתכונו אלא לאוסרה על בועלה שני וכמו שפירש"י שם מא"ל דלאו דינא הכי מצי למימר לאו דינא גמירנא ולא דמ"ש כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל כו' פירושו דאינה נאסרת אלא היינו סוברים דדינא הכי ובקונטרוס השני ראיתי שכתב מכ"ת וז"ל דאם אית' דדעת הש"ס שם למימר דיכולין העדים לעשות עצמן כלא יודעין א"כ לעולם לא יתחייבו עדים זוממין דיכולין לומר שלא ידענו שיתחייבו מיתה על ידינו או לא ידענו שזינתה מבועל ראשון כו' אלא דלאו כל כמיניהו למימר הכי שלא ידענו ועדים זוממין א"צ התראה עכ"ל. הנה אפרש שיחתי למר בודאי עדים זוממין א"צ התראה אלא הכי קאמינא דעדים זוממין אינם נהרגים עד שהם יעשו התראה דכל זמן שלא התרו יש להם טענה זו אבל אם התרו בודאי נהרגין ואינן יכולין לומר לא ידענו דאין התראה אלא להמית וכמו שפירש"י שם ועיין בתוס' בפרק קמא דסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה עידי האב וגם זה אודיע למר שזה שנה מדי עברי מארעא קדישא דרך מדינת איטליא ראיתי מלכים מדיינים אלו עם אלו חכמי ק"ק ליגורנה יע"א בפי' לשון התוס' הנז' בהאי דכתבו כיון שלא התרו בהן כו' אי קאי על עידי האב או על עידי הבעל ושאלוני לחוות את דעתי הקלושה והשבתי להם הנלע"ד דקאי על עידי האב שלא התרו בעידי הבעל ומנ"ל דלא התרו דעדים זוממין לא בעו התראה דאימת יתרו בהן וכמבואר בכתובות דף ל"ג ע"ש וא"ת אי ידעי דעדים נמי לא בעו כו' י"ל בודאי לחייב עידי הבעל באו והאי דלא התרו דלא בעי התראה ולזה כתבו וכה"ג אמרי' חבר א"צ התראה עידי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך כו' אף דידעי נמי דחבר א"צ התראה אפ"ה יכולין להציל עצמן בהאי טענתא כיון דלא התרו בה ה"ה מידי האב נמי אית להם האי טענתא לטעון כיון דלא התרו בעידי הבעל ותירצו בטוב וי"ל דהכא שאני כו' אבל התם לא ידעי כו' וק"ל. וליכא למימר דקאי על עידי האב שלא קיבלו התראה מעידי הבעל א"כ כיון דלא הותרו מהן הל"ל ותו לפי פי' זה אינו שייך לומר כה"ג ואף שכה"ג קאי על דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהציל עצמם מהריגה א"כ למה כתבו למ"ד והל''ל א"צ התראה והל"ל בקיצור וכמה דקדוקים יש עוד לדקדק לדחות פי' זה. ולפירוש הראשון הסכימו עמי הרבה מחכמי איטליא כשהצעתי דברי לפניהם ובכמה הוכחות וראיות אשר נשכחו ממני מדאגות וטירדות וחולשא דאורחא בכמה הרפתקאות דעדו עלי ממצר"ים עד הנה ודו"ק. ועל מה שתמה מכ"ת על הרב המפה בא"ה סימן כ' הנה נראה לכאורה לפום ריהטא בודאי דקושיא עצומה היא ובתר עיונא בהאי מילתא אמינא לענ"ד דדברי הרב המפה נכונים דאיכא למידק למה כתב הרמ"א סברתו על סיפא דטור בדין קטן כו' ולא כתב על הרישא בדין מי שבעל בלא קישוי אבר כו' ולכן נלע"ד דדוק' בקטן איירי וכן ה"ה לקמן בסימן קע"ח דאין מקנין ע"י קטן ואינה נאסרת ורבות' אתי לאשמועי' דלא תימא דוקא ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת ע"י קטן דמעטי' רחמנא מוקינא איש אבל היכא דבודאי זינתה נאסרת קמ"ל דאינה נאסרת לפי שאינה חייבת מיתה ובשחוף אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה דוקא דבקפידא דבעל תליא רחמנא וקינא את אשתו כתיב וכן אמרי' בסוטה דף כ"ה ע"ב וביבמות דף נ"ה וכשקינא לה נאסרה אבל אם זינתה בעדים עם השחוף דאינה חייבת מיתה לא נאסרה נמי דהא לא קינא לה ולא ידענו דקפיד ולכן כתב הטור בסי' כ' מי שבעל בלא קושי אין חייבים כלום ובסי' קע"ח כתב דנאסרת בקינו לה ע"י שחוף וזה שכתב הרמ"א אח"כ ולכן כתב הטור הרבה דינים כו' לנפקותא בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה כלומר באיזה ביאה נאסרת בקינוי או בלא קינוי כמו במשמש באבר מת דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת אלא בקינוי וכן בדין אם היא ישינה או שוגגת או אונסת בכולן אינה חייבת מיתה אינה נאסרת נמי אלא בקינוי דוקא זולת בקטן דאינה חייבת מיתה ואפ"ה אינה נאסרת בקינוי מגזרת הכתוב דמיעטי' רחמנ' מוקינא איש כתיב ולא קטן וכמ"ש לעיל ולכך כתב הרמ"א סברתו על דין קטן שלא לכיילי' בהני דינים המבוארים בטור דכולהי בחדא מחתא מחתינהו זולת קטן ועל ראייתו מנ"י נמי לק"מ דדייק בלישניה דקאמר חייב מיתה ונאסרה על בעלה פשיטא אם חייב מיתה למה לא תאסרה עליו (ועיין סברא זו נמי שכתב הרא"ש בפ"ב דיבמות על בעל ה"ג בעובדא דרוכל אלא ודאי דבעי לאורויי לן ההיפוך אם הוא הנדון באופן שאינה חייבת מיתה דומיא דקטן שבא על הגדולה נמי אינה נאסרת. והנלע"ד כתבתי. ושאלתי קושיא זו לשארי אהובי החכם המופלג אב בחכמה ורך בשנים הרבני כמהר"ר יששכר בערמאן הלוי דיין המצויין דק"ק פירדא יע"א והשיב לי וז"ל ובדבר הקושיא ששאל אותי מכ''ח בשם חכם א' מפראג יע"א לענד"ן לתרץ שבסי' כ' מיירי באדם שאפשר לשמש חי ומשמש מת משא"כ בסוטה מיירי באדם שא"א לשמש כ"א מת. וכן פירש"י בהדיא בגמר' על שחוף. וראיה לזה שיש חילוק ביניהם שהרי בסימן קס"ו מבואר בטור ובש"ע המשמש מת לא קנה ביבמה ובסי' קע"ב נתבאר שהסריס אדם שבא על יבמה קנה אותה וסריס ושחוף דין אחד להם וכן משמע בפ' ארוסה דף כ"ו ע"ב בתוס' בד"ה שחוף ע"ש שכתב ושמא שחוף וכו' ש"מ שסריס ושחוף בחד דינא איתדנו ואפ"ה קנה ביבמה ומשמש מת לא קנה אלא ודאי שיש חילוק שמי שיכול לשמש חי ומשמש מת לא הוי ביאה משא"כ שחוף שהוא בתולדה כן הוי ביאה. ועוד ראיה שאל"כ קשה קושיא חזקה מנ"ל לשמואל לומר שחוף מקנין על ידו הלא שם ג"כ כתיב ש"ז כמו גבי א"א ולמה לא אמרינן למעט משמש מת כמו גבי א"א דאמרינן ביבמות דף נ"ה ע"ב ש"ז למעט משמש מת כמו כן יש לומר גבי סוטה ש"ז למעט משמש מת אלא ודאי שבאמת גם גבי סוטה משמש מת אין מקנין על ידו אלא דוקא שחוף שהוא חמור ממשמש מת. ועוד שהחכם המקשה קושיא זו למה לא הקשה על הגמ' שגם בגמ' משמע ששוין להדדי שכל מה שחייב באשת איש על ידו מקנין בסוטה וה"ה להיפך שהרי אמרינן בסוטה דף כ"ה ע"ב על מאי שמתרץ הגמ' ש"ז בסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה ופריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכו' הקשה תוס' בד"ה אלא למ"ד וכו' ותימא אדרבא איפכא מסתברא וכו' אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבא נשיקה גבי שאר עריות הכא מאי איצטריך למעוטי וכו' ע"ש. ואם נאמר שמשמש מת בא"א פטור ואפ"ה בסוטה מקנין ע"י בשתוף שהוא חדא עם משמש מת לדעת גם המקשה קושיא א"כ ה"ה נשיקה שאף שבא"א פטור אצטריך למעטיה שאין מקנין ע"י אלא ודאי שכל עריות שוין להדדי ומה שבא"א פטור גם בסוטה אין מקנין על ידו ושחוף בא"א חייב לכך בסוטה מקנין על ידו ודו"ק. ואי קשי' לי הא קשיא לי היאך כתב רמ"א שלכך כתב הטור הרבה דינים כדי ללמוד ממנו שכל מאי שאינו חייב מיתה אין אשה נאסרת על ידו הרי באותו סימן פסק וכתב אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור וא"כ ה"ה שאין אשה נאסרת על ידו והרי בסי' קע"ח כתב רמ"א וחילק בין שוגג לסברה שהוא בעלה שאינה נאסרת שוגג שסברה שמותר לזנות ופטורה ממיתה ואפ"ה אסורה לבעלה ודו"ק. עכ"ל התשובה של חביבי החכם המופלג ש"ב כמהר"ר יששכר בערמן בן האלוף התורני הראש והקצין כהר"ר יצחק זעקל סג"ל פ"ו דק"ק פירדא יע"א. הנה סהדי במרומים דגם אנכי הייתי בדרך זו כי חילוק נכון הוא לכאורה אך באשר ששערי דחיות לא ננעלו די"ל מ"ש הטור וש"ע בסי' קס"ו המשמש מת לא קנאו ביבמה היינו מטעם שכתבו שם שלא נתכוין לשם ביאה כלל אבל סריס אדם שבא על היבמה דקנה אותה מטעם דנתכוין לשם ביאה ולפי מ"ש התוס' דשחוף הוי רבות' טפי בודאי סריס עדיף משחוף דמתקשה וקרוי ביאה ולכך קנה ביבמה ומשא"כ שחוף. וגם על שמואל לק"מ כי י"ל נמי דשמואל סבר כאידך מ"ד דש"ז בא"א פרט למשמש מתה ומשמש מת בא"א חייב ולכן בסוטה מקנין על ידו ועיין בריש פ' הבע"י בתוס' ד"ה שאנסוהו כו'. וזולת זה איכא סברא למימר טפי דמקנין ע"י מי שמשמש מת ואפשר נמי לשמש חי דאיכא למיחש דישמש נמי חי משחוף דמשמש מת לחוד דליכא למיחש להא ותו דהא משנה שלימה היא ע"י כל העריות מקנין חוץ מן כו' יאמר נמי חוץ ממשמש מת ואין לומר תני ושייר מאי שייר דהאי שייר אלא ודאי דע"י משמש מת נמי מקנין ואע"ג דאיכא נמי האי סברא דשחוף בתולדתו הוא כך והוי ביאה שהרי סריס חמה נמי בתולדתו הוא כך ואפ"ה אינו חולץ ואינו מייבם וביבמה לא קנה וכדמשמע בטור ובש"ע ריש סימן קע"ב ע"ש. וצר לי מאד שלא היה לי שהות להודיע לו על דברות הראשונות של"ו דנאמר בהם טוב דבנפשאי ידענא. דחריפי שמעתתי' בעיונא וצילותא דעתיה כיומא דאיסתנא. ולבו כפתחו של אולם בחכמה ותבונה. דנחית לעומקא דדינא להשיב לי על אלה הדברים תשובה נכונה ומה שהקשה מכ"ת על הרמא"י מדין שוגג שבסי' קע"ח משמע דבשוגג שסברה שמותר לזנות אסורה לבעלה ובסי' כ' פסיק ותני דבשוגג אינה חייבת מיתה. הנה בהשקפה ראשונה נלע"ד דודאי האי כללא דכייל הרמא"י היכא דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת קאי נמי אשוגג והא דבשוגג שסברה שמותר לזנות נאסרה ה"ט דאיכוונה לשם זנות אף דיאמרו לה אח"כ דאסור לזנות מאחר דנעשה לה כהיתר ונשתרשה בחטא קשה הפרישה ואין אפוטרופוס לעריות ולכך אסורה לבעלה דשוגג קרוב למזיד הוא ומשא"כ בסברה שהוא בעלה לא היה כוונתה לזנות כלל לכך לא נאסרה. ועל אודות התשו' אשר שלח לי מכ"ת על הקושי' שהקשיתי בטורי זהב סימן שצ"ז על הראיות שמביא לסתור דברי מהרי"בל באשר שארוכה היא בפלפול וסברה. והמצע להשתרע קצרה. לחוקקה בספר בחיבור הזה לחברה. ומה גם דשמעתא דא בעי עיונא טובא בסוגיא דנדה ופסחים וכתובות בשיטה חמורה. והפועלים דוחקים ואצים עלי לאמר כלה מעשיך לגומרה. על כן אמרתי פא"פ בו אדברה ואשתעשע עמו ואקח מועד לעיין בהאי עניינא דבדעתי להיות אתו עמו במחיצתו במהרה: נשאלתי מגיסי הזקן זה קנה חכמה מ"ו החכם השלם הכולל כמוהר"ר יעקב נר"ו לבאר דבור תוס' בפסחים דף קי"ז ע"ב ד''ה למען תזכור את יום צאתך ממצרים לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים כו' עכ"ל. והשבתי לו לפום ריהטא נלע"ד דהוקשה להתוס' למה אנו לומדים הג"ש להזכיר יציאת מצרים בקידוש