שער אפרים רח

ומה שהשיג מכ"ת על השיירי כנסת הגדולה ולענד"ן דבריו נכוני' דזיל בתר טעמא דאסרו בירושלמי החמץ אחר הפסח דחיישינן להערמה דיאמר הפקרתיו ולא הפקיר וכשהפקיר בפני עדים או ב"ד ליכא למיחש להערמה דהא איכא סהדי דמסהדי דבאנפייהו הפקיר ולא גרע ממעשר דחיישינן נמי להערמה ואפ"ה כ"ע מודו אם הפקיר בפני עדים או ביד ליכא הערמה כלל וכמבואר בס"פ אין בין המודר וע"ש בפי' הרא"ש והר"ן ואף שכתב הרב בעל מטה משה סי' תקמ"ד וז"ל שמא גבי חמץ החמירו הערמה כו' וכה"ג אוסר ר"י בירושלמי כו' אע"ג דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר ודוגמא זו באיסור שביתת בהמתו כו' עכ"ל ע"ש ומשמע לכאורה שאפי' בעדים וב"ד החמירו בחמץ טפי ממעשר ברם אחר העיון קצת נלע"ד דגם המטה משה סובר דבפני ב"ד ליכא למיחש להערמה גבי חמץ וכמ"ש הרב בעל שכ"ג הנז' דאיכא למידק שכתב וכה"ג אוסר ר"י בירושלמי למה דייק ר"י אלא דהוקשה לו אהני תרי פיסקי דסתרי אהדדי דלגבי חמץ קי"ל כר"י דחייש להערמה ומשמע הא בפני שלשה דליכא למיחש להערמה כלל והוי הפקר וכמ"ש לעיל בשם שכ"ג ובשילהי אין בין המודר איפסק' הלכת' כריב"ל נגד ר"י דהוי הפקר מן התורה אפי' באחד ואפי' בינו לבין עצמו ולזה בא לתרץ וכתב וז"ל אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש רמאות טפי פי' דלכך החמירו בחמץ להפקיר דוקא בפני ב"ד משא"כ במעשר ושבת ומאי דכתב וכה"ג אסר ר"י קאי על דחיישינן להערמה ודוק. והא דל"ק שם דיפקירם בפני ב"ד ושמא דהאי תקנתא דיטחנו בטיט הוא יותר טוב ע"ש. אמנם אי קשיא לי הא קשיא על הרב בעל שכ"ג הנז' שכתב דירושלמי מיירי שלא הפקירו בפני עדים כו' שהרי זהו סברת ר"י ור"י סבר במעשר שאפי' הפקיר בפני שנים אינו הפקר וצריך ג' דוקא ומכ"ש בחמץ דהחמירו טפי וכמ"ש לעיל ורציתי לומר אפשר דסבר דבמעשר אמר משמיה דרבי' וליה לא סביר' ליה שהרי כתבו כל הפוסקים דהלכתא כריב"ל לגבי ר"י ומשמע דר"י נמי ס"ל הכי וגם מ"ש מהר"ם מרקנטי בתשו' סי' קנ"ז נמי יש לפרש הכי דאיירי שהפקיר בפני ג' ולא כמ"ש בעולת שבת סוף סי' תמ"ז. ובקונטרוס השני כתב מכ"ת וז"ל דאף שבתשובתי הנחתי פי' רקנטי בצ"ע ועכשיו אני מחזיקו דמיירי בהפקר גמור וכן משמע מע"ת דאל"כ יפסוק ע"ת נגד הש''ע וכל הפוסקים בסי' תמ"ת עכ"ל. הנה אף שנאמר שכוונת הרקנטי כן אבל מע"ת לא ראיתי שום משמעות בדבריו ולא דמי להירושלמי בסי' תמ"ח כי שם איכא למיחש להערמה מאחר שלא ידע קודם הפסח מזה החמץ אמרי' אפשר דלא אסיק אדעתי' ושכח להפקירו ומערים ומשא"כ בנדון דהרקנטי החמץ לפניו קודם שש ומפקירו בפי'. כך י"ל כוונת הע"ת אמנם זולת זה ליתא וכמו שכתבתי וכמ"ש נמי מכ"ת. וב''ש מכ"ת ובעיקר התשו' כו' וראייתו מהגמ"יי שמביא הב"י בסוף סי' תמ"ז סהדי במרומים גם אני הייתי נבוך בזה בהיותי מעתיקו להביאו לחיבור הדפוס ויראתי לשלוח ידי בעטי מאחר שלא סיים תשובתו וכמ"ש בהקדמתי להספר ומה גם שכתב ואף שיש לחלק ולא כתב ואין לחלק כו' כי גם לו הוקשה זה אלא שלא סיים תשובתו כדרכו בתשובותיו הארוכים דשקיל וטרי ומראה פנים לכל צד. אמנם מ"מ רציתי לומר אפשר דלמד מ''ש בהגמ"יי ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר היינו מטעם שאח"כ הישראל אחר יחזור וימכרנה לאותו ישראל ולעולם לישראל אחר היכא דליכא למיחש להאי חששא י"ל דשריא אבל דבר זה צריך ראיה. איברא דברי הב"י שם תמוהים בעיני שכתב ולא ידעתי למה ולענד"ן דראייתו מגמ' דפסחים בעובדא דההוא ארבא כו' דהדר רבא מקמייתא מדאיתותב עלה רבה בר ליואי מדין כלאים ואמר דלזבינהו קבא קבא כו' קשה למה הדר מקמייתא הל"ל שיוליכו הנאה לים המלח ומהא הוכיח אפי' בהולכת הנאה לים המלח לא מהניא להתיר באכילה אלא בהנאה ודו"ק ומ"ש מכ"ת סוף דבר חלילה להקל כו' עכ"ל תמהני על מכ"ת דמי לא ידע בכל אלה שהרי גם אנכי לא כתבתי שם בהג"ה למעשה אלא דרך פלפולא בעלמא וחלילה לי מעשות זאת ואפי' שהיה אמ"ו הגאון זצוק"ל מיקל היה לי לעשות כדבריו וכ"ש עתה שהוא מחמיר עאכ"ו שראוי לי להחמיר כמ''ש הר"מ מרוטנבורק ומביאו טא"ח בסי' תקנ"ד על כן אל יאשימוני מכ"ת וסיעת מרחמוהי שעלה על לבי להקל ח"ו אלא אמרתי אולי איזה חכם שדעתו רחבה ימצא סעד וסמך לדברי וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו אפי' בראיה ברורה לא הייתי מכניס עצמי להקל במקום שהוא מחמיר אלא דרך משא ומתן בעלמא כתבתי ואל דעות אלקים הוא יודע דטרידנא טובא ופניתי מסדר למודי מרוב חביבותי' דמר עלי ואם שגיתי אתי תלין. ומן השמים יורני ובדרך ישרה ידריכני ומשגגה יצילני. ובזה ישא ברכה חיים ושלום והצלחה. מאלקי המערכה. וכסא כבוד תורתו יגדיל יאדיר שליח חדות מעוזו נוצר תאנה יאכל פרי' על ככה כ"ע אהובו כנפשו הדורש בשלום תורתו ומשנתו שמורה וערוכה ותהלתו תמיד בפי הצעיר הטרוד ודואג ארי"הודה ליב מבית אהרן בהגאון הרב המחבר זצוק"ל הנודד כצפור מקנו ומצפה לרחמי שמים. להסתפח בנחלת י"י לחזור ולעלות לעה"ק ירושלם. תוב"ב אמן: בשאלה כח שכתבתי שם בהג"ה ויש לתמוה על הרמב''ם שהרי בגמ' לא אמר רק זוזי ומהיכן הוציא לומר בין כלים כו' הנה במהדורא בתרא ראיתי להדיא בהמפקיד בדף ל"ה גבי גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה ע"ש ומשם הוציא הדין לומר בין כלים כו': בשאלה לו מ"ש בסוף הג"ה שמ"ש הריב"ש איירי בלא כלי זמר חסר ואו ע"י עכו"ם): בשאלה פט כסוף הג"ה חסר זה ( ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בסוף פ' כל הבשר) וקושיא זו שהקשיתי על הב"ח שם שאלתי לאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא מק"ק פראג הנ"ל והשיב לי וז"ל ולקושטא דמילת' ידיע למר מ"ש בספרי לי"ד בזה שהוכחתי באריכות דהב"ח שהגיה רמב"ן וכן הגיה מע"מ טעו וא' מן הראיות דהא הטור כתבו בשם הד"ר אלעזר ולמה לא דרך בדרך הרא"ש אביו לכתבו בשם רמב"ם או רמב"ן אלא ודאי כולה חדא הוא דמצאתי דין זה בס' יראים שחבר ר' אלעזר ממיץ סי' קמ"ח ומכונה בשם בלשון הפוסקים רא"ם וא"כ צ"ל בהרא"ש והרא"ם במקום והרמב"ם וכן הוא באגודה פ' כל הבשר ואגור סי' אלף רי"ט וכתבתי שם דמזה יצא מכשול גדול להרב הב"י וב"ח וט"ז וכל אחרוני' שהאריכו וכתבו ופסקו דר' אלעזר מודה דמותר במי רגלים ואלו היו רואים בס' יראים שם לא היה עלה על דעתם דשם מבואר בהדי' דאוסר נמי מי רגלים וכן מצאתי מבואר בתשו' רשב"א סי' תקע"ז וז"ל והחכם שאסר מי רגלים ומי חלב כו' עכ"ל הנה אף שהחרים ר"ת שלא להגיה שום ספר וכמבואר בתשו' מהרד"ך בית ט"ו אמנם זהו טעות דמוכח וכמו שראיתי באגור סי' א' רי"ט דכיון האמת לאמיתתה של תורה מה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בזה: בשאלה עח הקושי' שהקשיתי על הרא"ש בפ"ק דקידושין על שפוסק כר' אלעזר נגד ר' ינאי שהרי סתם ר"א האמור בתלמוד הוא ר"א ן' פדת וכמבואר ברש"י בשבת דף י"ט ע"ב וביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש והוא היה תלמידו של ר"י ור' יוחנן היה תלמידו של ר' ינאי שהיה רבו דרבו עיין לעיל בשאלה ע"ח הנז' ושאלתי לאוהבי החכם המופלג הרב כמהר"ר יעקב דיין המצויין דק"ק פראג בעל המחבר מנחת יעקב והשיב לי וז"ל פתח דברו יאיר שהקשה בהאי לישנא דהרא"ש בשם הרי"ף בפ"ק דקידושין כו' שוב יישב מר מכח דברי הר"ן פ"ק דסוכה הנה שפתו ברור מללו. ברך י"י חיל בישוב נכון אך בלא"ה נראה דלק"מ דאף שר' ינאי היה רבי דר"י וכדאיתא בדברי הרי"ף והרא"ש עצמו בפא"ט גבי גלודה אבל לפי לשון הרא"ש שכתב שם וז"ל שבכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר' יוחנן עכ"ל משמע דוקא באיסורי מאכלות הלכת' כוותי' משא"כ בשאר דברי' א"כ דברי הרא"ש נכוני' אך דברי הרא"ש שם בפ' א"ט בעצמם תמוהים דכיון דר' ינאי היה רבו א"כ מה לי איסור' מה לי מילי אחרינא כו' שוב מצאתי במעדני מלך פא"ט דף קס"ט ע"ב שמתמיה ג"כ על הרא"ש דאם רבו הוא למה פסק דוקא באיסורי הלכתא כוותי' וכן הרי"ף פסק בסתם ורבינו שיטפא דלישנא נקט דקאמר דהלכת' כוותיה דרב באיסורי נקט נמי הכי עכ"ל אבל מ"מ הלשון דחוק לע"ד וצ"ע עכ"ל. וזהו תשובתי מה שדייק מכ"ת באיסורי מאכלות משמע אבל בשאר איסורים לא קשה דא"כ גם מאי דקי"ל הלכה כרב באיסורי נמי נאמר במאכלות דוקא וזהו נשתקע ולא נאמר אלא בכל דבר איסור זולת בד"מ וכדמוכח בגמ' דבכורות דף מ''ט ע"ש ותו דהא כתב הרא"ש ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי בודאי כוונתו אפי' באיסורי שאינו מאכלות דומי' דאיסורי שכתב הרא"ש בפ"ק דקידושי' דאלת"ה הרי הלשון בכל מקום מיותר הוא והרא"ש שמר מזה דלא תימא דדבר הלמד מעניינו דקיימי באיסורי מאכלות דוקא ולזה כתב ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי והדרי קושיתי לדוכתי'. והאי דדייק באיסורי כיון דרבו הוא מ"ל איסור' מ"ל אחרינ' נלע"ד אפשר דלרבות' נקט ל"מ בממונ' פשיטא דהלכה כר' ינאי דרבו היה אלא אפי' באיסורי דמצינו בחולין דף כ"ח דאמר רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר"י וכן בדף נ' שם אמר כן על רב משרשי' ברי' והייתי סובר אף דר' ינאי רבו הוא מאחר דמצינו דר"י חכים טובא הוי בטריפות דהא מצינו דקלסי' רבא הלכה כמותו ולזה כתבו אפ"ה בכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר"י אפי' בטריפות ומכ"ש בשאר דיני איסור וק"ו בדיני ממונות דאין לך מקצוע גדול בתורה דלא מצינו דקלסוהו לר' יוחנן פשיט' דהלכה כר' ינאי דרבו היה ובזה נסתלקה תמיהתו ותמיהת הרב בעל מע"מ הנ"ל ודו"ק והנלע"ד כתבתי. ובסוף תשובתו נשאלתי ממנו וז"ל בא"ה סי' כ' כתב רמ''א א בהג''ה ה דכל אשה שאינה חייבת מיתה על ידו אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא ונ"מ בזמן הזה עכ"ל ותמיהא בעיני תמיה' קיימת דהא משמש באבר מת אינו חייב מיתה כמ"ש הטור והוא פשוט בש"ס ביבמות דף נ"ה דכתיב ש"ז בראוי להזריע ובסי' קע"ח מבואר בטור ובש"ע דאפי' ע"י שחוף מקנין ואשה נאסרת ע"י וכמבואר בפשיטות בש"ס דסוטה ושחוף היינו משמש באבר מת וכבר שאלתי קושי' זו לכמה גדולי' ואין פותר אותם לי ובד"מ ראיתי שהביא עוד סמוכות לדין זה מנ"י פ"ב דיבמות כו' גם משם אין ראיה דאף די"ל שדעתו שכל שחייב מיתה נאסרת על בעלה אבל מ"מ להיפך אין ראיה כו'. ואגב זאת באתי לעורר עוד בדין זה מה שראיתי בתשו' מהרא"ש שאלה קנ"ו וז"ל נפל מחלוקת אם כשאנו אומרים אסורה לבועל הוא דוקא כשאותו הבועל הוא הראשון שאסרה לבעל אבל אם כבר היתה אסורה לבעל מחמת אחר שאסרה אם מותרת לבועל השני כשיגרשנה הבעל וכו' ולא ידעתי מאי קא מסתפקא להו הלא ש"ס ערוכה היא בסנהדרין בפ' היו בודקין דף מ"א בהא דמקשה הש"ס והא יכולין לומר דלאוסרה על בעלה שני באנו וא"כ מאי מקשה הש"ס הלא אינה נאסרת על בועל שני כיון שכבר נאסרה לבעלה אלא ודאי