שער אפרים רה

קונטרוס אחרון מבן הרב המחבר זצוק''ל בשאלה ב חסר הג"ה זו ועיין בפסקים וכתבים של מהר"ר איסרלן בסימן קנ"ט שמקשה נמי הא דאמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, גבי המברך בלולב דחבריה בלא ידיעתו. ע"ש בשם הסמ"ק וא"ז מה שתירצו: בשאלה ד תשו' זו נשלחה אלי מק"ק פראג מאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא בעל המחבר אלי' זוטא ואלי' רבא. וז"ל בפניא די ט ומעלי שבתא. ורב חדותא. לרב באורייתא. נהירין ליה שמעתתא. מוהר"ר יהודא ליב כ"ץ יצ"ו יסגא אחריתו מראשיתו. האלוף כהר"ר וואלף בן אחותו נתן לי קונטרוס א' וביקש ממני לעיין בה הואיל שאני עוסק עתה בהלכות פסח ועיינתי במה שנתקשה מכ"ת על פסק של מר אביו ותשו' מ"ב בא' שנזכר אחר שש שלא מכר יי"ש ופסקו לשפוך היי"ש וכן לאחר פסח אסור] אף בהפסד מרובה ולמען אהבתו וחבתו עלי אשיב לו על ראשון ראשון ובקצרה. מה שהקשה על תוס' ד"ה ודעתו עלוי' כו' דף ו' יעיין מר במהרש"א וימצא נחת. ומה שתמה על הב"ח סימן תל"ד שפי' דברי רש"י שם שמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח א"כ מאי פריך הש"ס וכי משכחת לה לבטלה הא איירי תוך הפסח ומתוך כך פי' מר פי' אחר ואינו נ''ל עיקר שאין הלשון בפרש"י סובלו כלל למעיין וכדברי הב"ח מבואר בר"ן ריש פסחים גם קשיא על פי' מכ"ת מתוספות ר"פ כל שעה ד"ה ואי כו' דדייקי מדפריך וכי משכחת ליבטלה משמע דכל שלא משכחת אינו עובר אלמא דמקשן היה ידע דמיירי תוך הפסח. ועל קושית מכ"ת י"ל דפריך משום דלא ידע דא"א לבטל תוך הפסח ומשני ליה התרצן דאמר ר"א שני דברים כו' גם אשתמיט למר דברי הב"ח גופי' סי' תל"א דף רס"ט ע"א דמשמע הכי להדיא ע"ש. ובאמת אי לאו דברי התוס' והר"ן שהבאתי הייתי מפרש דברי רש''י דפי' הכי למסקנא דש"ס דמשני דלמא משכחת לה לבתר איסור דאכתי קשה ביטול למה לי כשישכח יבערנו אלא צ"ל נמי משום דדעתיה עלוי' וחס לשרוף ודו"ק שהוא נכון. ומה שידיו רב לו דשקיל וטרי בתוס' ד"ה ואם כו' דף י"א במה שהקשה על רש"י במאי דשינה ולא נקט בזמן הביעור והקשה מכ"ת משום דר"י דקאמר בשעת הביעור מיירי בתחלת שש דוקא דהוא זמן שרפה ולכך שינו חכמים ואמרו בתוך המועד נלע"ד תוס' הוכיח דמיירי ר"י בכל שעה ששית דהא טעמא דר"י דאינו בודק אח"כ מגזרה דלמא אתי למיכל מיניה ושעה ששית מותר מדאורייתא לאכול רק מדרבנן דגזרי דלמא טעי בשביעית כדפי' רש"י במתני' דתולין ודאי לא יגזור אפי' על בדיקה והא דקאמר שורפין בתחלת שש היינו מדרבנן ור''י הכא שעת הביעור דאורייתא קאמר וכן משמע בר"ן דאף לפי' רש"י דמותר לר"י כל שעה ששית גם מה שכתב מכ''ת דמוכח מדברי תוס' הנז' אליבא דרש"י שאינם עוברים על בל יראה עד שתחשך ואין אסור בהנאה והעמיד מכ"ת יסוד גדול לדינא על זה יפרוש לי מר דבריו ושיחותיו שהם תמוהים מאד בעיני ומ"ש תוס' דרש"י לא רצה לפרש כן מפני שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה כו' ע"כ פירושו דלכך לא פירש"י לאחר המועד על אחר הפסח דאחר הפסח ליכא בבל יראה אבל באמת ע''פ משש עד שתתשך ודאי אסור בבל יראה וגם אסור בהנאה והא דמותר לבדוק עד שתחשך כתב הר"ן הטעם דחכמים לא גזרו דלמא אתי למיכל אלא היכא דאיכא כרת ודו"ק. גם משכחת שכן מצא בהדיא ברש"י דף כ"ח גבי חמץ לפני זמנו שפי' לפני זמנו משש עד שתחשך עכ"ל והיינו שרש"י אזיל לטעמו שאין עוברים בבל יראה עד שתחשך עכ"ד תמיה לי דאף הרמב''ם וסיעתו שפסקו דאסור בהנאה משש עד שתחשך פי' נמי הכי לפני זמנו משש עד שתחשך אלא דס"ל דהלכה כר"י דעובר עליו וכמ"ש ב"י בסי' תמ"ג וכן נראין דברי רש"י כדמשמע בב"י שם סוף דבר איני רואה כלל בדברי רש"י שיתיר משש עד שתחשך אלא ס"ל כמו דקי"ל עיקר כרמב"ם וסיעתו ודעה אחרת דפסקו כר"ש בטלה לגמרי נגד הרמב"ם וגאונים וכמ"ש המגיד. וגם מ"ש מכ"ת על ראיה שהביא בתשו' מ"ב ממתני' דיבדוק לאחר מועד דמתני' מיירי שלא בטלו אבל אנן דבטלינן מותר בהנאה ושכן מצא בב"ח סי' תמ"א עכ"ד באמת שכן כתב הב"ח לחד תירוצא והיינו לבעל העיטור דמתיר חמץ אחר פסח בהנאה אבל להטור דקי"ל כוותיה דאסור בהנאה מיירי אף שביטלו גם ק"ק על הב"ח שסמך על סי' תל"ה בסי' תמ"ח ושם מוקי רישא דמתני' דיבדוק תוך המועד אף שביטלו א"כ סיפא דומיא דרישא וכן משמע פשטא דמתני' ואי קשיא על מ''ב הא קשיא הא פירשו תוס' על מתני' דיבדוק לאחר מועד כדי שלא יתערב חמץ של איסור בהיתר ויאכלנו ע"כ א"כ י"ל דבהנאה מותר ובזה נמי קשה על הב"ח סי' תמ"ח מאי פריך על בעל העיטור מיהו בר''ן וברטנורה ראיתי שלא יתערב חמץ שאסור בהנאה כו' מ"מ אין ראיה ממתני' כלל די"ל דמשום איסור אכילה צריך לבדוק ומכ"ש שאין קושיא כלל ממתני' על בעל העיטור גם נ"ל דאף להר"ן וברטנורה י"ל דמתני' מיירי בין בביטלו בין לא ביטלו ובביטלו בעינן בדיקה אחר הפסח רק משום איסור אכילה ובלא ביטלו משום איסור הנאה נמי. גם קשה לי על ראיה שנית שהביא מ"ב מהא דאמר רב המוצא חמץ בי"ט יכפה עליו כלי וכתב הר"ן דשורפו לאחר י"ט וזה ודאי מיירי בביטלו ע"כ דלמא מיירי הר"ן בי"ט ראשון דצריך לשורפו בח"ה וכן מצאתי להדיא בתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג וז"ל המוצא חמץ בי"ט יכפה עליו כלי עד חוש"מ וישרפנו ומ"מ אף שדחיתי ראיותיו מ"מ אין לנו ראיה להיתר ואדרבה מצינו שהטור סי' תמ"ח אוסרו ומה שכתב מכ"ת דירושלמי שהביא הטור סי' תמ"ח מיירי בזמנו שהיה מבטלין בלב הוא דחש לאסור בהנאה אחר הפסח אף שביטלו דשמא שכח לבטלי ויערים לומר שביטל אבל אנו שנוהגין לומר כל חמירא כו' בפה תכף אחר הבדיקה אין חשש ספק שבוודאי בטלו עכ"ד באמת ששמעתי לכמה לומדים שמקשים זה על תשו' מ"ב ובונים יסוד גדול על זה להקל ולענ"ד ודאי זה ליתא דא"כ תקשי על ב"י סי' תל"ד שכתב דלירושלמי צריך לומר דוקא בפה מדכתב ויאמר כל חמירא כו' דיהא דברי הירושלמי סותרין ועוד דאף לטור שכתב דסגי בלב מ"מ הא כתב בסי' תל"ו שנוהגין לומר בפה משום ע"ה שלא ישכחו וכיון שהיו נוהגין בדורו כן איך החמיר עלינו כל כך לאסור כדברי ירושלמי לאסור בהנאה גם הש"ע ולבוש שהיו בזמנינו פסקו הכי בסי' תמ"ח אלא ודאי חכמים החמירו בגזרתם שלא יבאו להקל בחמץ בפסח וחששו שמא ישכח אדם לבטלו ויאמר שבטלו ובודאי שכיחי כמה ע"ה ששוכחים לבטל וכי אכשר דרי ואף שידע שזה ביטל ויש לו עדים מ"מ לא פלוג רבנן בגזרתם וחששו שמא פעם אחרת יתירו למערים לומר שביטלו כדמשמע בירושלמי. גם נ"ל דכיון שעיקר ביטול בלב הוא לא מהני אמירה בלא מחשבת הלב שמכוין ממש לבטל כהפקר וכמה ע"ה שמהגים כל אמירת כו' ואינם יודעים מה מהגים וביטול כזה אינו מועיל לענ"ד דהא כתב הטור סי' תל"ו דעיקר הביטול שמחשב בלבו לבטלו רק שנוהגין לדבר משום ע"ה וא"כ יהא תקנתו קלקלתו אלא דלא מהני ואף דרמ"א כתב בש"ע סי' תל"ד ז"ל ויאמר הביטול בלשון שמבין ואם אמרו בלשון הקודש יצא ופי' בע"ח דאפי' אינו מבין יצא ע"כ זה צריכה עיונא שעיינתי בכל ספרי ש"ע ישנים וחדשים ולא כתב כלל תיבת יצא רק ז"ל ואם אמרו בל' הקודש כל חמירא כולל חמץ כו' משמע דקאי למטה על כל חמירא שכולל הכל וכן ראיתי מבואר בלבוש. גם עיינתי במקור דין זה שהוציאו רמ"א מתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג ז"ל עמי הארצות ונשים יבטלו בלשון אשכנז ע"כ ולא כתב מידי מהך דיעבד ואף דבסימני מהר"ם רבקש וע"ת ונ"ץ מציין מהר"י ברין טעות הוא בידם שהיה כתוב מהרי"ו וטעה הסופר לכתוב מהרי"ב וסברי שהוא מהר"י ברין וזה פשוט. ואין ספק אלי שאיזה תלמיד טועה הכניס בדברי רמ"א תיבת יצא שהיה קשה לו לשון רמ"א שכתב ואם אמר בלשון הקודש כל חמירא כו' דקשה הא כל חמירא אינו לשון הקודש אלא לשון תרגום ולכן חשב שיש ס"ס ברמ"א וצ"ל בלשון הקודש יצא. ולענ"ד אין זה קושיא דקרי לשון הש"ס לשון הקודש דהא בתרגום אין נכלל בחמירא שאור וחמץ כמ"ש בלבוש. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דרמ"א כתב ואם אמרו בלשון הקודש יצא היינו שיודע בלבו שמבטל ומפקיר באמירה זו אלא דאין מבין לשון הקודש ומ"מ יודע שמבטל בזה ולכך יצא דלא גרע מביטול לחוד אבל בשאינו יודע כלל שמפקיר ומבטל בזה רק אמרו כעוף המצפצף כמו שישנו הרבה ע"ה אינם יוצאים כלל העולה דאין יוצא בשאינו מבין וא"כ נשאר החשש במקומו שמא יערים ויאמר שהבין וידע וגדולה מזו ראיתי בר"ן ריש פסחים דטעמא דבדיקה דחששו לבני אדם שלא יבטלוהו במחשבתן לגמרי. ועוד נ"ל דעכשיו שתיקנו דבלילה אומרים דלא חזיתי' וביום אומרי' נמי דחזיתי' כדאיתא סי' תל"ז א"כ אין הכוונה כלל לבטל בלילה היין שרף ושאר חמץ שבביתו ואין מבטל אלא דלא חזיתי' וא"כ עיקר הביטול ביום וביום ודאי הרבה אנשים בעלי עסקים שוכחים לבטל בזמנו ובר מן דין יש לדמותו להא דאמרי' בש''ס ביצה דף ה' דמה שאסרו חכמי הש"ס אף דאין הטעם שייך האידנא אין להתיר וכן מבואר בטור י"ד סי' קט"ו גבי גבינה וק"ו שאין כח לדידן להתיר. גם מ"ש מכ"ת לחלק דדוקא אחר הפסח שיטנו לבו לומר שבטלו אבל לא בנדון זה שמצא בע"פ אחר שש ואומר שמבטלו עכ"ד ודאי קושטא קאמר אבל אין כדאי בסברא זו להתיר איסור ועוד הא אמרינן בשבת אדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתא לכבויי'. גם נ"ל דהנזכר אחר שש או תוך הפסח גרע יותר דמצוה דרבנן לשורפו אף שביטלו כדמוכח בש"ס דכופה עליו כלי דלעיל ואם עבר ולא שרפו ודאי אסור בהנאה אחר פסח וגם הירושלמי לא הוצרך לאסור אלא במצא חמץ בביתו אחר פסח שלא ידע ממנו תוך הפסח ואף שכשנזכר בתוך שעה ששית דעתי נוטה לאסור דהא מדרבנן אסור בהנאה ועוד הא בתשו' מ"ב שם כתב עוד טעם שאין הביטול מועיל ליי"ש זה כיון שדעתי' עילוי' ודואג עליו ועובר על בל יראה עד שיבערנו מן העולם. סוף דבר חלילה להקל ולהתיר בהנאה בחמץ גמור אחר פסח בין שנזכר אחר שש ובין אחר פסח ויפה הורו הראשונים ויען שהוא סמוך לחג הסוכות וטרידנא בטירדא דמצוה סוכה ולולב והסופר צריך להעתיקו לכן קצרתי ועכ"ת ישיב לי תשובה נכונה ואם הוטב בעיניו אזי אפשר לו להדפיסו בתוך תשובותיו שוב בא לידי ס' שיירי כ"ג וראיתי שכ' סי' תמ"ח דירושלמי מיירי שלא הפקיר לפני עדים אבל הפקיר לפני עדים או לפני ב"ד מותר אפי' באכילה והביא ראיה מדקאמר התם בנפלה עליו מפולת לית כאן הערמה ע"כ ולענ"ד אין ראיה דשם ליכא חשד כלל אבל בהפקיר ובטול לא פלוג רבנן כדפירשתי לעיל וכן משמע בטור ואחרונים אף שמביא שם ראיה מפסקי