שער אפרים רד

לפי הבנת ב"י ואין לשון עילוי מתפרש בסגנון זה הוא לשון קושי' דלפי פי' זה אין לו פי' אלא שמעלין כו' דלשון עילוי אין פירושו אלא בשביל שחביב עליו וזה לא יתפרש לפי פשט הי"מ ודבריו תמוהים בעיני הלא גם לרש"י דפי' מעלין משום דפעמים מתברכת או לר"ת שפירש מעלין אין אנו רוצים לוותר זכות שלנו כי פן ואולי יפול לנו בגורל ותשלם לנו במיטב אין לך טענה גדולה מזו ונלע"ד דלא בא הרא"ש לדחות פי' הי"מ אלא אדרבה בא לפרש וה"ק ואין לשון עילוי כו' פי' אין אתה יכול לפרש שום פירוש בלשון עילוי בסגנון זה אלא שמעלין כו' ר"ל אלא כך אתה מוכרח לפרש שמעלין אותו בשביל שחביב עליו בלא טעם וטענה פי' לפירושו דאלו לרש"י לשון עילוי פירושו כפשוטו כלשון מעולה שבנכסים היינו לנו היא משובחת כנכסי דבי בר מריון שהיו מעולות דלפעמים זה מתברכת ולר"ת פירושו מעלינן ליה לא ניתן לך זכות שיש לנו באותו שדה אם לא בדמים יקרים ואין בזה משום מדת סדום שהרי יש לנו זכות בגורל זה שמא יפול לנו הגורל בין ב' השדות הרשות בידינו שלא נחליף עמך אם לא בדמים יקרי' כו' ע"ש ברא"ש וא"כ לרש"י ור"ת אין לך טעם וטענה גדולה מזו והוי שפיר לשון עילוי אבל לפי פי' הי"מ הם מעלין אותו בלא טעם וטענה שהרי באמת אין דעתם ליתן כך אלא להעלות עליו ולא שהוא באמת מעולה והארכתי קצת להוציא מלבן של המפקפקי' ודו"ק כי פשוט הוא לענ"ד ג"ז שם בסעיף ג' וכן אם יש לו שדה אצל א' מהם כו' הקשה הב"ח דלפר"ת אמאי לא מצי למימר מעלינן כדבי בר מריון כו' עכ"ל ודבריו אינם מובני' לי כלל כי הקושי' מעיקרא ליתא דע"כ לא אמרי בגמ' דיכול למימר מעלינן כו' אלא כשהוא בא ליקח השדה שאצל המצר בלא גורל שלא כעיקר החלוקה אבל כאן הרי הוא רוצה לחלוק כעיקר החלוקה והיינו כל השדה למחצה ובגורל כדינו לא יכול למימר מעלינן והוא דבר פשוט וק"ל ועיין בלשון ר' יונה שמביא הב"י בשם הרא"ש ז"ל קסה כתב הב"י בסי' קע"ה סעיף י"ד קנאה במאתים כו' עד וכתב הרא"ש כו' ולא שיתן המצרן כו' הדבר פשוט דהרא"ש כתב כן אף דקאמר הגמ' סבור מינה כו' דאינו אלא ה"א מ"מ כתב כן התוס' האמת להורות דאפי' על מעשה כזה אר"נ אין אונאה כו' דמסיים לשון הרא"ש ע"ש דאי לא אשמועינן ה"א דהם סברו דיפסיד הלוקח מאה מכיסו ועל זה קאמר ר"נ אין אונאה כו' אבל נגד המוכר ה"א גם ר"נ מודה כיון דאינו אלא שליח המצרן ויסכימו יחד המצרן והלוקח לחזור יכול לחזור לכך מוכיח הרא"ש דודאי לא ס"ד שיהא ההפסד ללוקח אלא ס"ד דיוכלו המצרן ולוקח לחזור נגד המוכר ואפי' על מעשה כזה קאמר ר"נ דאין אונאה כו' וסיים הרא"ש בטעמו כיון דקנאה לעצמו כו' ובזה נסתלקה תמיהת הב"ח מ"ש דאיכא לתמוה אהרא"ש למה פי' לפי הס"ד ואין אנו צריכין להרחקת עדותיו של הב"ח דכתב דהרא"ש כתב כן משום הא דכתב פ' א"נ כי הדבר ברור למבין כמ"ש. והא דסיים הרא"ש בטעם כיון דקנאה לעצמו ולא כתב כפשוטו משום דאין אונאה לקרקעות נראה משום דלא תיקשי הא קי"ל לקמן סי' קפ"ב ס"ז דבשליח שטעה אפי' כל שהוא המכר בטל אפי' בקרקע ע"ש לכך כתב דשאני הכא דמתחלה קנאה לעצמו אינו שליח גמור וכ"כ התוס' בהדיא בכתובות דף צ"ט ע"ב בד"ה ה"ג כו' ודו"ק: ג"ז שם בסעיף ט"ו מ"ש הב"י בשם המגיד נראה שסותר למ"ש הסמ"ע סי' ע"ב בשם הר"ן ס"ק מ"ט מביאו הב"י סי' פ"ט דלא אמרינן גבי משכון דנשבע כשהמלוה תבעו כו' ע"ש דהא כאן בא המצרן לתבוע ולהוציא המשכון ממנו ואפ''ה כתב הרמב"ם דנשבע בנק''ה ולא היסת ודו"ק: ג"ז שם בסעיף ע"ד כתב הב"י וז"ל כתב רבינו ירוחם פירש"י ואח"כ כתב והרמב"ם פי' בענין אחר ואפשר שכוונתו לומר כו' ע''ש ודברי הב"י תמוהי' למה דחק עצמו לחלק בין רש"י להרמב"ם בכוונת ר''י הלא כתב הב"י לפני זה אבל רי"ו כו' וכ"כ הרמב"ם כו' הרי ס"ל להרב הב''י דהרמב''ם לא פי' כרש"י ונלע"ד דהמדקדק ומעיין בדברי רי"ו יראה להדיא דמ''ש רי"ו והרמב"ם פירש בענין אחר כוונתו דלא כשום פירוש דלא כרש"י דכתב שכנים הדרים אצלו בדירה ולא כפי' רי"ו שרגיל עמו במשא ומתן כו' אלא אם הוא מיושבי העיר אף שאין ידוע לנו שרגיל במשא ומתן נקרא שבני העיר ודברי הב"י צ"ע ג"ז שם בסעיף פ"ה מחודש כתב הב"י וז''ל ומצאתי כו' ודבריהם מבוארים כמ"ש וז"ל התשובה כו' ע"ש הנה יש לעיין הא זו אדרבה סותר דברי הב"י דבתשובה כתב הטעם משום שאין ראוי לערבם והב"י כתב הטעם משום דדי לו במקום א' ודו"ק ג"ז שם בסעיף פ"ו כתב הב"י ואם פירש כו' עד ותמהני מהרב המגיד כו' ע''ש דברי הב"י תמוהים כאן וגם בכסף משנה דהלא דברי המגיד נכונים דאין שום חולק כי הרמב"ם איירי כשפירש בשטר המתנה והרשב"א איירי בשלא פירש כמ"ש בהדיא ברשב"א מביאו המ"מ כשלא פירש לו כו' ע"ש. ג"ז שם בסעיף פ"ח כתב הב"י ותלמידי הרשב"א כו' ואם קנאה אחר בעל משכונה מוציא מידו כו' זהו סותר למ"ש הב"י תכף אח"ז בשם המגיד בשם הרשב"א ודו"ק: קסו כתב הב"י בסי' ק"ץ סעיף ז' וז"ל דאטו הרמב"ם אמורא הוא דליפלוג על רבא כו' ע"ש דברי הב"י בכאן הם תמוהים וראיתי שגם הב"ח הרגיש בזה ונלע"ד דהרמב"ם יש לו הוכחה מן הגמ' דרבא שאמר וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא דבגמ' קאמר וצריכא כו' ואי אשמועינן גבי ממונא משום דאתיהב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא וא"כ בהאי צריכותא אינו מתורץ רק בבא קמייתא דשייך ביה מחילה שהרי היא אינה לוקחת הממון רק אומרת תן מנה לפלוני ואקדש לך אבל בבבא תנינא הילך מנה והתקדשי לפלוני שם אינו שייך האי צריכותא משום דאתיהב למחילה דהא שם אדרבה היא מקבלת הממון וא"כ קשה איך מתורץ בהך בבא לכתוב גבי ממונא ולא גבי קידושין אלא ע"כ לומר דמ"ש רבא וכן לענין ממונא לא קאי כלל אהך בבא תנינא כמ"ש הר"ן דלא קאי אבבא בתרייתא דהא בבא בתריית' ילפינן מדין שניהם והיינו נמי מעבד כנעני וכבר אמרי' מעבד ליכא למילף ושאר פוסקים דפליגי ארמב"ם ס"ל כיון דבבבא קמייתא ובתרייתא שייך הצריכותא דמחילה לא איכפת בחדא בבא כיון דשייך ברובא ורובא קאי אכולהו ודו"ק: קסז כתב הב"י בסי' קצ"ז ס"א וז"ל ולי אבי"ה נראה דהלכה כרבנן בפ"ק דקידושין דאמרי בהמה דקה במשיכה אבל גסה במסירה כו' ע"ש וזהו תמוה קצת דז"א לא כרבנן דמתניתין דאמרי בהמה דקה במסירה ולא כרבנן דברייתא דאמרי זו וזו במשיכה ולא כפירש"י ויש לישב ודו"ק: ג"ז שם בסעיף ז' פיסקא כתב הב"י וז"ל ומהו מסירתא כו' עד ומדברי הרא"ש משמע דס"ל דוקא בפניו שכתב והא דמשיכה מועלת לאו דמשיכה עדיפא וכו' וכן נראה שהבין רבינו שלא כתב דבמסירה בעינן בפניו עכ"ל והנה דבריו אלו תמוהים כד מעיינת בהרא"ש פ' הספינה דהלא מ"ש הרא"ש והא דמשיכה מועלת זהו אינו לשון הרא"ש רק לשון ר"ת שהביא לפני זה ואח"כ מקשה עליו הרא"ש וכתב וז"ל ומה שפירש דבעינן מסירה בפניו לא ידענא מנ"ל ולבסוף מסיים הלכך נראה פירשב"ם עיקר וא"כ אדרבה מוכח דהרא"ש סבר דבמסירה אף שלא בפניו וגם מ"ש הב"י וכן הבין רבינו שלא כתב דבמסירה בעינן זהו תמוה דהלא אדרבה הטור כתב בהדיא ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל דמסירה אף שלא בפניו והל"ל דגם רבינו כתב כהדיא וגם מ"ש הב"י ואפשר דלרוחא דמילתא קאמר מוכח שהבין דמ"ש הרא"ש והא דמשיכה מועלת הוא דברי עצמו וז"א דזהו לשון ר"ת שהקשה על פירשב"ם ודו"ק וצ"ע: קסח כתב הטור בסי' קצ"ח דבר תורה מעות קונות כו' ע"ש ותימה על הרמב"ם וכל הפוסקים שפסקו ד"ת מעות קונות אלא מדרבנן משיכה קונה וא"כ אם המקח ברשות לוקח אז א"צ משיכה דאין שייך לומר נשרפו חיטך בעליה כיון שעליה של לוקח מושכרת למוכר והיינו ברשות לוקח כמ"ש בגמ' דב"מ פ' הזהב ובגמ' דגיטין פ' כל הגט אמרי' איפכא דאיתא שם המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליו כו' אינו יכול לחזור ואמר רב פפא ל"ש אלא בעה"ב בכהן אינו יכול לחזר ופירש"י לפי שהכהן א"צ שום משיכה כה וקנה. אבל כהן בבעה"ב יכול לחזור לפי שעשאו כזוכה מבעה"ב והכהן עדיין לא משך המעשר מיד הבעה"ב לכן יכול לחזור וע"ש ברש"י וכל הפוסקים פסקו כרב פפא ומטעמו דרש"י ז"ל ולפ"ז הרי השני דינים סותרי' זא"ז כי בטור סי' הנז' פוסק מדרבנן צריך משיכה משום גזרה וכשהוא ברשות לוקח אז אין שייך גזרה זו וא"כ לפי טעם רש"י בגיטין הנז' למה יכול הכהן לחזור בבעה"ב הלא הוא ברשות בעה"ב וא"צ משיכה וצ"ע ודו"ק כי יש לישב: קסט כתב הסמ"ע בסי' ר"א ס"ב ס"ק ד' ולא חשו לכה"ג לשמא נשרפו כו' ע"ש ק"ק מאי קשיא ליה הא דלמא כיון דמנהג התגרין הוי הכי והתגרי' בעצמם אינם חשים לזה וע"ק לפי התי' שהשיב כיון שלא קיבלו כל הדמי' ע"כ לא חשו משמע שאם היה מנהג תגרים לקנות בכל הדמים אינו מנהג משום שלא יאמרו כו' וזהו תמוה דאם נהגו התגרי' בע"כ לא חשו לשמא יאמרו ולא יהא אלא כמנהג לקנות בת''כ ובמסירת המפתח דלא חשו לשמא יאמרו וק"ל קע כתב הסמ"ע בסי' ר"ה סעיף ח' ס"ק י"ט לתרץ דברי הש"ע מסי' קנ"א ולחלק בין כשהיה בידו מתחלה בגזילה ובין כשנתנו ליד אחר בתורת זביני ע"ש ויש להקשו' עליו מגמ' שם מאי מקשה מסיקריקון דלמא בסקריקון איירי שהיה בתחלה בתורת גזולה ואח"כ קנה אבל הא דרב הונא איירי כשהיה בידו מיד בתורת קנין וע"כ ליכא למיחש וזביניה זביני זבוני ואפשר כיון שאמר בגמ' סתם תלוה וזבין משמע שבתחלה תלוה דהיינו שלא בא מעולם לידו תחלה בתורת זביני ודו"ק: