שער אפרים קצז

בתשו' ה"ה מהריב"ל ז"ל ח"ב סי' מ"ו שכתב ג"כ שדברי ר' ירוחם המה מגומגמים ויש בו כמה פקפוקים אבל לא הרגיש במ"ש וע"ש. אמנם נראה לכאורה דרי"ו חולק על מ"ש הר"מ במז"ל דלפי דעת הרמב"ם יכול להשביע אח"כ ולפי דעת הר"יו בשם הר"מ אינו יכול להשביע ובאמת נלע"ד לישב דר"י איירי במשכון לכן אינו יכול להשביע לפי הטעם שלו דהיה לו להפסיד משכונו לפי שהמלוה אינו נוגשו ובקש להחזיק במשכונו ולאפוקי הרמב"ם איירי בשטר שהמלוה נוגשו ומוכרח ליתן לו הריבית בשביל השטר וברצונו לא היה נותן לו ולכן הרשות בידו להשביע אח''כ: וראיתי שכתב ה"ה מהריב"ל ז"ל הנ''ל בתשו' וז"ל דהרמב"ם חולק על הר"מ כו' אם לא שנאמר דלאו כ"ע דינא גמירי ואע"פ שכתב הריבית בשטר לא הוי כאלו כבר נתן הריבית וסבור היה שיכול להשבע ולא הוי משים עצמו רשע כו' וע"ש ואחר המחילה מכבוד תורתו דבריו דחוקים והנלע"ד כתבתי. ונראה עוד לומר דיש לחלק בין טענת בהיתר לקחתי ובין אם כופר דכשהוא כופר צריך לישבע ומזה איירי הרמב"ם לאפוקי ר"י בשם הר"מ איירי בטענת היתר לקחתי אז א"צ לישבע. אכן יש לחלק עוד בין אם טוען להד''ם או אם טוען בהיתר לקחתי דהרמב''ם איירי כשטוען להד"ם וכמבואר בדבריו לכן נשבע אחר הפרעון והר"י בשם הר"מ איירי בשטוען בהיתר לקחתי או אני לוקח בהיתר דחזקה דלא שביק איניש היתירא וכו' ועיין בסמ"ע סי' פ"ב ס"ק ל''ד אבל ר' ירוחם מדמי הדין אם המלוה אומר בהיתר לקחתי כאשר העתקתי לשונו לעיל ועיין בבעל המפה בי"ד סי' קע"ז סי"א שמביא שם דעת בעל מישרים הנז' לפלוגתא על מ"ש הרשב"א דאם כופר דמשביעים אותו שבועת היסת ונשמע מכל הנז' דכ"ע מודים כשאומר בהיתר לקחתי ריבית דא"צ לישבע וכ"כ ה"ה המבי"ט ח"א עלה ס"ד וכ"כ ה"ה מהרא"ש סי' מ"ט בתשו' דאליבא דכ"ע היכא דטוען הלוה על המלוה שלקח ממנו ריבית דנאמן בלא שבועה כנז' וכן הסכימו כל האחרונים וא"כ לפ"ז טענת שמעון נכונה במה שטוען כל מה שלקחתי מראובן ריבית הכל בהיתר לקחתי ע"פ הדין כתקחז''ל. ואין לתפוס את שמעון בלשונו במה שטוען כל מה שלקחתי מראובן בריבית הכל בהיתר לקחתי דמשמע מראשית דבריו שמודה שלקח ממנו ריבית שהרי אמר כל מה שלקחתי ממננו ריבית אבל ז"א תפיס' עליו כלל דכמו כן מצינו לשון הזה בכל הפוסקים ומלאים על גדותם בסי' קס"ט וקע"ז וכמ"ש שם ויש מקילין ללוות בריבית בדרך זה ואשגירת לישן הוא זה והכל הולך אחר החיתום שמסיים שלקח ממנו בהיתר ע"פ הדין ובגמר דבריו אדם נתפס ומ"ש שמה שלקחתי ממנו ריבית הוא תשובה על טענת ראובן ולשון זה מצינו בהדיא ג"כ בסמ"ע בח"מ סי' פ"ב ס"ק ל''ד וז"ל ואם כפר ישבע היסת כו' אבל אם הודה ואומר שנטל ממנו ריבית אבל היה בהיתר בזה כתב מור"ם שם דאפי' היסת א"צ לישבע כו' משום דחזקה כו' עכ"ל וע"ש א"כ ה"ה בנ"ד וא"כ לפ"ז אין לראובן שום טענה ותביעה על שמעון הן מחמת הכלי של כסף שקורין רפבי''ל בל"א הן מן שאר דברים שלקח ממנו ריבית כפי טענת ראובן דמסתמא לא שביק אינש היתירא ואכיל איסור' כו' ונאמן היינו בלא שבועה וכמבואר בסמ"ע בשם ר"ת והרא"ש והטור ואף שהרמ"ה ובעל העיטור חולקים על ר"ת הנז' אבל כל האחרונים סתמו דבריהם וכן איתא בהרא"ש דנאמן בלא שבועה ומכ"ש בנ"ד וכמ"ש לעיל. ואם נאמר שמ"מ יברר שמעון את דבריו היאך לקח ממנו בהיתר כי פן ואולי הוא טועה בדין שסובר שלקח ממנו בהיתר ובאמת לקח ממנו באיסור דלאו כ"ע דינא גמירי וכמבואר בתשובת הרא"ש הביאו הריב"ה בטח"מ סי' ס"ז גבי פרוזבול וז"ל ואני לא סמכתי מעולם על זה משום דלא שכיחי האידנ' כותבי פרוזבול כו' ומעולם לא זכה אדם לפני באשכו בטענה זו וא"כ ה"ה בנ"ד. אבל ז"א שהרי הרא"ש כתב הטעם משום דלא שכיח האידנא כותבי פרוזבול ומשא"כ בנ"ד שהרי מבואר בפוסקים ובטי"ד סי' קס"ח ההיתר עיסקא שעושה המלוה עם הלוה וגם בסי' קס"ט היתר המלוה על משכנות ש"ג וגם בסי' קע"ג ההיתר שעושים ע''פ טרשא דרב נחמן שפירש"י שמוכר לו סחורה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש כו' וכשם שלפי דברי ר"נ דסבר טרשא שרי היינו למכור ה"ה ליקח בזול ג"כ מותר בהקדמת מעות מאידך דר"נ דאמר האי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקאזלי ד' ד' בזוזי ואמר יהיבנא לך ה' ה' בזוזי איתנהו גבי' שרי ליתניהו גבי' אסור פשיטא לא צריכא דאית לי' אשראי כו' וכ"כ הטור סי' קע"ג כשם שאסור למכור ביוקר בשביל המתנת המעות כך אסור ליקח בזול בשביל הקדמת המעות כו' אא"כ ישנו ברשות המוכר כו' ואם נבוא לישא וליתן בסוגי' טרשא דר"נ ע"פ הפוסקים במחלוקת שבין הרמב"ם והרי"ף ושאר דברים השייכים לזה בסוגית התלמוד יכלה הזמן והמה לא יכלה ובאשר שזהו משנה שאינה צריכה לנ"ד דפשוט הוא בכל הפוסקים ואם יש לו מותר הן למכור ביותר משווייה בשביל המתנת המעות והן לקנות בפחות בשביל הקדמת המעות ופה עירנו ידוע שעיקר המשא ומתן של המלוים על צד ההיתר ע"פ טרשא דר"נ הנ"ל וכמבואר ג"כ בפסק ההועתק בשאלה שקונה ממנו סחורה בזול כמה אקע"ס כסף או כמה מותגא"ל זהב או כמה חתיכות בגדים לאנדרי"ז שמודה המוכר שיש לו בביתו ואף אם לא נכתב לפעמים בשטר שיש לו בביתו הרי הוא כאלו נכתב וכמ"ש בגמ' דהמקבל גבי ר"י היה דורש לשון הדיוט מאחד שנהגו כך והקונה מחייב עצמו ליתן לו הכסף או הזהב או הבגדים לזמן המוגבל עמו אף שהוא מוזיל גביה בעבור הקדמת המעות מותר כשיש לו בביתו וזהו מותר אליבא דכ"ע וכמבואר בגמ' ובכל הפוסקים בעובדא דקיראה אם יש לו כו' ע"פ הודאת המוכר שמודה לו שיש לו בביתו הסחורות הנז' והודאתו כק' עדים דמי וכמבואר בהגמ"ר פא"נ בשם ר"ח על הא דר' אושעיא שאם יאמר המוכר שיש לו פירות מותר וא"צ להבי' ראיה והביאו מרן הקדוש בספרו הארוך בסי' קס"ג וכן פסקו האחרונים הביאו בעל המפה בספרו הקצר בסי' קס"ב סעיף ב' וז"ל לוה שאמר שיש לו מעט מאותו המין יוכל המלוה להלות לו וא"צ ראיה לדבריו ואף ששם איירי לענין סאה בסאה וכד מעיינת בהגמ"ר בשם ר"ח בריש פא"נ תמצא שכתב שם על הא דר' אושעיא דאיירי דרך מקח ולא דרך סאה בסאה שהוא דרך הלואה די"ל דדוקא גבי מכירה מתיר הגמ"ר בשם ר"ח לא סאה בסאה שהוא דרך הלואה אמנם נראה שלמד בעל המפה שהוא ק"ו דמה במכירת שום דבר דצריך להיות ברשותו כל שיעור המכירה ואפ"ה: נאמן ומכ"ש סאה בסאה שא"צ להיות בידו רק מאותו המין מעט שהוא נאמן לומר שיש לו כו' ועיין ברי"ו בח"ב שכתב על הא דר' אושעי' דאם יש לו מותר די"מ שיש לו כל מה שפסק וי"מ דהוי כמו סאה בסאה ומרן הכריע בספרו הארוך וקצר דבעינן כל מה שפסק וכתב שם ג"כ הגמ"ר הנז' בסי' קס"ג וגם בסי' קס"ט סי"ח גבי מלוה על משכנות ש"ג ובסי' קע"ג ס"ז ועיין שם. ואף אם אמר יאמר המוכר דהיינו הלוה על ההיתר מכירה זאת שלא היה לו בביתו כשעשה עמו מקח סך הכסף או זהב או בגדים הנז' ושקר אמר לו מתחלה בשעת המקח שהיה לו כל אותן הסחורות בביתו אינו נאמן וכמבואר בהרא"ש בתשו' כלל ק"ח והביאו הטור סי' קס"ט שאם בשעת פדייה אומר השליח לא אמרתי לך אמת תחלה אלא שלי הוא יאמר המלוה איני מאמינך אלא לדבריך הראשונים אני מאמין שאיני רוצה להחזיקך ברשע כו' וכתב שם הרא"ש ודע שהנהגתי היתר בזה כל ימי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד: דאף אם יאמר ראובן שלא היה לו בביתו מתחלה אינו נאמן ומסיים שם הרא"ש דאף אם ירצה לישבע שהמשכון היה שלו ולא של עכו"ם ואפי' עדים מעידים שהוא של ישראל כיון שהודה תחלה שהוא משכון של עכו"ם ואף שמהרש"ל בתשו' סי' צ"ט מפקפק בזה שלא יהיו העדים נאמנים אבל בשבועה כ"ע מודים שאינו נאמן ומכ"ש בשכבר נתן הריבית למלוה והוא מבקש שיחזיר לו בטענה הנז' ולא דמי למ"ש ה"ה מהר"מ אלשקאר בתשו' סי' ל"ד בענין הריבית בראובן שנתן לשמעון מעות לקנות לו סחורה בדוגיות ואח"כ טען שמעון שאותה הסחורה הוקרה ולא אפרע לך אלא מעותיך כי כל מעשינו אינו אלא תוהו ולא היה אלא ריבית והאריך שם ומסיים בסוף דבריו וז"ל כללא דמילת' דאם יביא ראובן ראיה בעדים שהיה שטר קבוע כו' או שהיה לשמעון הסחורה ההיא ברשותו יגבה ממנו על אותה הסחורה בדוגיות ואם לא יביא ראובן ראיה וטוען טענת ברי ישבע שמעון שלא היה כל אותה הסחורה בשעת המכירה ולא יפרע לו מאותה הסחורה כו' אלא כפי החשבון מעות שקיבל ממנו או המעות שקיבל ממנו בלי שום תוספות כלל דהוי אבק ריבית ואינו יוצא מיד לוה למלוה וא"כ ה"ה בנ"ד היה צריך שמעון להביא ראיה שהיה לראובן ברשותו סך אותו הכסף או הבגדים ובאם לא יביא ראיה אזי ישבע ראובן שלא היה לו אותו הסחורה ולא יתן לו שום תוספות כלל על המעות שקיבל ממנו אמנם ז"א שהרי שם איירי שלא הודה שמעון בשעת שנתן לו המעות כו' שיש לו סחורות אלו בביתו רק שאמר לראובן אני אמכור לך אותה הסחורה באותו הסכום שאתה רוצה לקנות בדוגיות כו' דאז הוי כמו ריבית דהיינו אבק ריבית ומשא"כ בנ"ד שמחייב עצמו בשטר ע"פ הודאתו שיש לו בביתו אז כ"ע מודים וגם ה"ה מהר"מ אלשקאר הנז' מודה דלא הוי ריבית כלל דהודאת בע"ד כק' עדים דמי. ואף אם לא נכתב בשטר שהודה שיש לו בביתו הרי הוא כאלו נכתב וכמ"ש לעיל בשם התוס' גבי ר"י היה דורש לשון הדיוט ומכ"ש באיסור ריבית דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכמו כן מצינו בגמ' הנז' דהמקבל הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט באנשי אלכסנדרי' שהיו חוטפין נשותיהן כו' ובקשו לעשות בניהם ממזרים כו' ואמר הביאו לי כתובת אמכם והתיר אותם כו' ולפי דברי התוס' שכתבו גבי ר"מ היה דורש לשון הדיוט דאף אם לא נכתב כאלו כתב דמי וה"ה גבי הלל הזקן שהתיר א"א צריך ג"כ לומר אף שלא נכתב ככתוב דמי דהיינו שבקצת כתובות לא היה כתוב כן בפירוש היה דורש לשון הדיוט כאלו היה כתוב כן בכל הכתובות מאחר שנהגו לכתוב כן היה תולה בטעות סופר או שלא היה צריך לכתוב בפירוש מאחר שנהגו כן ועפ"ז התיר ממזרים וא"א ומכ"ש בנ"ד ובמקום אחר בפסקי הארכנו בביאור התוס' מה באו התוס' לאשמועינן במ"ש דאף אם לא נכתב כו' וג"כ כל הסוגי' דהמקבל בענין היה דורש לשון הדיוט וא"כ פשיטא בנ"ד. וביותר מצינו שכתב מרן בסי' קע"ב גבי משכנתא דסורא דאם עשו משכונא סתם ולא התנו במשכנתא דסורא אזלינן בתר מנהגא דבני העיר וה"ה בנ"ד דמנהג כל בני העיר הוא וידוע לרבים לכל המתעסקים בהלואת היתר בא' מג' דרכים הנז' מהם הוא מכירת הסחורה שיש לו בביתו ע"פ תקחז"ל ובזה מודה מהר"מ אלשקאר כי כד מעיינת בתשו' של ה"ה מהרמ"א הנ"ל תמצא שכתב וז"ל אע"ג דשטרא דראובן שטרא מעלי' דלית ביה ספיקא כלל מ"מ ה''ל בספיקא דכיון דמכר זה באיסור עומד ה"ל לפרושי על מה סמך במקח וכיון שלא נתברר בשטר נשאר הדבר בספק ומספיקא לא מפקינן לאפוקי בנ"ד דנתברר בשטר פשיטא אם כתב בהדיא בשטר שיש לו בביתו שנתברר בשטר ואף אם לא נכתב בהדיא הרי הוא כאלו נכתב ונאמן בהודאתו כמאה עדים וכמ"ש לעיל. ולא דמי למ"ש הרא"ש בתשו' כלל ק"ח ט"ו בענין ראובן שהלוה לשמעון חטים ועשה בהם שט"ח ולא הזכיר סכום מעות ועתה באים לטעון כו' דפסק שם הרא"ש דעל המלוה לברר בעדים שהיה לו חיטים למלוה קודם שיוציא המנה ממנו ואם אין עדים ישבע הלוה שלא היה לו כו' וא"כ ה"ה בנ"ד. איברא כולהו בחדא מחתא מחתינהו דמהר"מ אלשקאר הנז' הביא ראיה מדברי הרא"ש הנז' בתשוב' סי' ל"ד הנז' וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשו'