שער אפרים קצו

מצווה לו שלא ישב בחנות של פלוני הנז' כלל רק יקח לעצמו חנות אחרת וא"כ לפי דברי שמעון שינה ראובן בעסק השותפות ופשוט הוא בגמ' דהגוזל וגם ברמב"ם בפ"ה מהל' שותפים דהמשתתף עם חבירו לא ישנה ממנהג כו' ולא יפקיד ביד אחרים כו' וכמבואר בתשוב' הרא"ש כלל פ"ט סי' י"ד שאפי' בדבר שהשותף דרך לעשות כגון למכור בהקפה אפי' שדרכו למכור בהקפה כו' מקרי ג"כ שינוי אם התרה בו שלא יעשה וה"ה בנ"ד וא"כ לפ"ז ישבע שמעון כפי טענותיו שאמר לראובן שלא ישב בחנות של פלוני הנז' כלל וא"כ שינה ראובן בעסק השותפות ואם הרויח הריוח לאמצע ואם הפסיד הפסיד לעצמו ואם לא ישבע אז החוב של פלוני הנ"ל הוא לאמצע. ואף שכתוב בטענות שלהם שראובן אמר ששאל שמעון את ראובן באיזה חנות ירצה לישב והשיב לו בחנות של פלוני עד שימצא חנות אחרת ונמצא שישבתי ברשותו של שמעון ושמעון השיב לו אני לא אמרתי לו שישב בחנות פלוני אני אמרתי לו שישב בחנות אחרת ולא היה עם רשותי וא"כ יש לבע"ד לחלוק ולומר דאף שהשיב לו אני לא אמרתי לו שישב בחנות של פלוני אין המשמעות שהתרה בו שלא ישב בחנותו של אותו פלוני רק שלא דיבר מזה כלום ונדמה זה למ"ש בגמ' דהמפקיד בעובדא דכשותא דאמר לסרסיה מהאי רמי ואזיל איהו ורמי מאידך כו' עד נימא לסרסי' זיל שלים אמר לא אמר לי מהאי רמי ומהאי לא תרמי כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד ברם ז"א אבע"א גמר' ואבע"א סברא דאיתא בגמ' מהאי רמי כו' דמקשה התוס' שם מהא דהביא לי מן החלון והביא מן הדלוסקמא דשליח מעל אע"ג דמין א' הוא התם מיירי שלא היה בבית א' והכא איירי שהיה בבית א' ולא היה לו לידע שאמר דוקא מהאי רמי עכ"ל וע"ש עוד בתוס' שם דבשני מינין הוי קפידה אפי' בבית א' ובמין א' הוי קפידא בשני מקומות וכן פסק בהג"א שם וא"כ לפ"ז התי' של התוס' דבשני מינין הוי קפידא אפי' בבית א' ובמין א' הוי קפידא בשני מקומות ומכ"ש בנ"ד דבשני אנשים ובשני מקומות דהוי קפידא אף שדברי התוס' שם צריכין ביאור במ"ש לחלק בין בית א' לב' בתים והיינו מההוא שליח דמעל דקושית התוס' אינו קושיא דיש לחלק בין הקדש דבכל דהו הוי שינוי אבל לענין לאפוקי ממונא צריך שינוי גמור א"כ י"ל דבנ"ד ליכא שינוי אכן ז"א דאדרבא בנ"ד פשיטא דהוי שינוי מאחר שהקפיד שמעון וא"ל שישב בחנות אחרות ועי"ז בא לו ההפסד ומצא' קפידא מקום לנוח וכמ"ש הרא"ש גבי השוכר את ספינה זו וטבעה בחצי דרך ועיין בהאומנין גבי המשכיר חמור כו' ובטח"מ סי' שי"א וה"ה בנ"ד ובפרט מהטעמים המבוארים למה רצה שמעון שישב במקום אחר דוקא והוי קפידא והוי שינוי גמור כשא"ל לישב בחנות אחרות. ובר מן כל זה אבע"א סברא דמוכח מתוך הטענות עצמם שמיחה בו שלא ישב כלל בחנות של אותו פלוני שהרי טענות ראובן הוא שא"ל שישב בחנות של פלוני עד שאמצא מקום אחר וא"כ לפי דברי ראובן בעצמו לא היה ניחא לו שישב בחנות של פלוני רק לפי שעה וע"ז השיב לו שמעון לא אמרתי שישב בחנות של פלוני רק בחנות אחרת מוכרח שהשיב לו על טענותיו של ראובן שא"ל שישב בחנות של פלוני כו' וישב עם רשותו והוא משיב לו שלא אמרתי לו שישב בחנות של אותו פלוני רק שיקח תכף חנות אחרת אף לפי שעה הקפיד עליו שישב דוקא בחנות אחרת והוא שינה בו ואם הפסיד הפסיד לעצמו וזהו ברור. וזולת זה יש לחייב את ראובן באשר שהלך מן העיר והניח מן הסחורות בתוך החנות של פלוני והוי פושע ונדמה זה למ"ש בגמ' סוף הפועלי' רועה שהיה רועה עדרו והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומרים אלו היה שם היה יכול להציל חייב כו' וא"כ ה"ה בנ"ד שיצא מן העיר והניח הסחורות שלו בתוך החנות של פלוני שהוא חייב ואין לך פשיעה גדולה מזו שאם לא הניח הסחורות בתוך החנות של אותו פלוני לא היה בא לידי הפסד הסחורות. ואף שמבואר בטענות של ראובן שהלך מעיר הנז' בעסק השותפות ונדמה זה למ"ש בגמ' דעל בעידנא דעיילי אינשי ואמרינן שם אברייתא הנז' מאי לאו דעל בעידנ' דעיילי אינשי ואפ"ה חייב ומשני לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי וא"כ משמע דעל בעידנ' דעיילי אינשי פטור ובנ"ד דעל בעידנ' דעיילי אינשי שיצא מן אותה העיר לצורך השותפות הנז' ופטור. אמנם ז"א שהרי כתב הרי"ף בפרק המפקיד וגם בהרא"ש באריכות דבין על בעידנא דעיילי אינשי ובין על בעידנא דלא עיילי אינשי חייב ואשינוי' לא סמכינן וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהל' שלוחין וא"כ מכ"ש בנ"ד דעדיף יותר מפשיעה דשומר שמסר לשומר חייב אף אם השני ש"ש ומכ"ש בנ"ד שממש הניחה בלא שמירה כלל דממ"נ אם לא מסרה לאותו פלוני שישמור הסחורה שהניח בידו רק שהניחה בחנות של אותו פלוני א"כ הוי ממש דומה למ"ש בגמ' דהאומנין א"ר הונא הנח לפניך אינו לא ש"ש ולא ש"ח ואם אמר הא ביתא קמך מאחר שישב שם בחנות של אותו פלוני אמרי' ג"כ דאינו ש"ח כו' הרי שהניח הסחורות בלא שמירה מאחר שהמפתח של החנות ביד אותו פלוני ואם היה נגנב או נאבד היה פטור אותו פלוני מהטעמים הנז' ואם מסר הסחורה לאותו פלוני בידו לשמור א"כ יש לו דין שומר שמסר לשומר דאמרינן בגמר' לא מיבעיא ש"ח שמסר לש"ח שהוא חייב אלא אפילו ש"ח שמסר לש"ש חייב כו' ומכ"ש בנ"ד שאף לפי טענת ראובן נראה שמחמת דוחק אשר נתרצה לישב שם בחנות של אותו פלוני אף כי ראובן בעצמו שם ומכ"ש שלא היה לו להניח שם הסחורות כאשר נסע משם אף בעסק השותפות מ"מ הלא צריך לשומרו כמו ש"ש דהשותפים ש"ש זה לזה אף כי מקבל בעיסקא כמו בנ"ד שעליו לבדו מוטל להתעסק בהסחורות והוי ש"ש וכמבואר בהגמר' וברמב"ם ז"ל בהל' שותפים ובטור סימן קע"ז בי"ד והביא הטור בסימן ש"ג לשון הירושלמי וגם לשון השאלתות. הג"ה אמנם כל מ"ש אינו ענין לדינא וע"ל בסימן קכ"ב דף פ"ט מ"ש אמ"ו דנ"ד דמה שיש לחלק בין הגאון זצוק"ל בישוב דעת השאלתות על בעידנא דעיילי אינשי ובין על והרא"ש בעידנא דלא עיילי אינשי היינו לענין אם יתחייב ש"ש באונסין אבל בענין גניבה ואבידה אין לחלק דחייב בגניבה ואבידה וכמ"ש הטור בשם הירושלמי הנז' ואפילו הקיפוה מחיצה של ברזל חייב בגניבה ואבידה אא"כ היה שם ולא היה יכול להציל וא"כ בנ"ד היה ראובן יכול להציל ומדלא הציל חייב שזהו דומה לגניבה ואבידה. וראיתי שה''ה מהרש"ל בספרו ים ש"ש האריך בזה בפרק הכונס היינו לענין גניבה באונס אבל שלא באונס חייב וראיתי שכ' שם ה"ה הנז' וז"ל על מ"ש הטור בשם הירושלמי אפילו הקיפוהו חומת ברזל וכמעט רוב הנוסחא אינו מן הירושלמי ותדע שהרי הרא"ש לא הביאו כלל אלא דייק ממשמעות הירושלמי כו' עכ"ל ואחר המחילה מכבוד תורתו אישתמיטתיה דברי הרא"ש דפרק המפקיד ושם הביא לשון הירושלמי ממש כלשון הטור. ומכל מ"ש לעיל מוכח שראובן פשע מה שהניח הסחורות בחנות של פלוני ומכח זה בא לו ההפסד ואף שנסע מהעיר הנז' בעסק העיסקא של השותפות וכמבואר בטענותיהם מ"מ לא היה לפשוע ראובן בעסק השותפות באשר ששמעון נתן לידו כל העסק שיתעסק בו והיה לו לשמרו כראוי ולא להניחו בחנות הנז" ועל דבר הטענה שתבע ראובן את שמעון והראה לו שרשום אצלו על הכתב שלקח כך וכך ריבית ממנו וגם כלי של כסף שקורין רעכע"ל בל"א ג"כ לקח ממנו בעבור הריבית כפי הרשום אצלו בכתב ושמעון השיב לו כל מה שלקחתי ממנו ריבית הכל בהיתר לקחתי ע"פ הדין. הנה נבא לבאר עיקרא דדינ' וצריכין אנו להביא מ"ש הרמב"ם פ''ד מהל' מלוה וז"ל הוציא עליו שטר מקוים והלוה אומר כו' שחוב זה הוא ריבית או אבק ריבית או שטען שהוא שטר אמנה כו' כללו של דבר שטוען טענה שאם הודה בעל השטר היה השטר בטל והמלוה עומד בשטרו ואומר שזה שקר ואומר הלוה ישבע ויטול כו' יש מי שהורה שחייב בעל השטר לישבע עד ורבותי הורו שלא ישבע אלא על הפרעון אבל כל אלו הטענות לא כל הימנו לבטל השטר מקוים אלא ישלם ואח"כ יטעון על המלוה כו' ואם כפר ישבע היסת וכ"כ הטח"מ סוף סימן פ"ב. ויש לדקדק קצת למה נקט הרמב"ם שני בבות דהלוה אומר שחוב זה הוא ריבית (דהיינו פירושו ריבית קצוצה) וגם אמר לו אבק ריבית ל"ל תרוייהו ליתני חדא. ונלע''ד לישב לפי שהרמב"ם הביא שיש מחלוקת בין הגאונים דיש מי שהורה שחייב לישבע כו' ולכן נקט הרמב"ם רבותא דאפילו כשטוען לקחת ממני ר"ק והוי אמינא דא"צ לישבע לפי שאין אדם משים עצמו רשע שגם הלוה עובר על כמה לאוין וכמ"ש במשנה ס"פ הריבית ואפ"ה פסקו הגאונים שצריך לישבע המלוה ומכ"ש כשטוען שהשטר הוא אבק ריבית שע"ז מוזהר המלוה ולא הלוה וכמ"ש הרא"ש והנ"י על מ"ש בגמר' רב עיליש גבר' רבא ואיסור' לאינשי לא הוי ספי דמקשה למה לא אמר היאך עבד רב עיליש מעשה איסור הלא גם הלוה מוזהר ומתרץ דבריבית דרבנן אינו עובר הלוה רק על לפני עור כו' לכן אמר ואיסור' לאינשי לא הוי ספי ודוקא בת"ח וכמ"ש רב עיליש גברא רבה כו' ע"ש וא"כ כשטוען שהוא אבק ריבית שאין כאן איסור לגבי הלוה עצמו ומכ"ש שצריך לישבע ואח"כ נקט הרמב"ם הבבא דאו אבק ריבית היינו לרבותא לפי דעתו שסבר שנוטל המלוה בלא שבועה והיינו משום דאין אדם משים עצמו רשע ופשיטא בר"ק שא"צ לישבע אלא אפילו בא"ר גם כן א"צ לישבע י"ל דנקט הרמב"ם שני חלוקות לרבותא לפי דעתו שסבר שנוטל בלא שבועה רק לאחר הפרעון משביע היסת ונקט ברישא החלוקה דר"ק לרבותא דאפ"ה יכול להשביע אח"כ וסיפא נקט א"ר לרבותא דרישא דאפ"ה נוטל בלא שבועה. אך צריך לישב קצת למה השמיט הטור החלוקה דאו א"ר ונקט סתם שטוען לקחת ממני ריבית ואפשר דהטור לא בא לאשמועינן רק הרבות' דסיפא דאפ"ה הרשות בידו להשביע אח"כ. אך נראה שיש בזה מחלוקת שהרי כתב רי"ו בסוף ח"ו נ"א בשם ר"מ וז"ל הטוען את חבירו לקחת ממני ריבית ומשכון היה לי אצלך והוצרכתי לתת לך ריבית והמלוה כופר או שטוען ע"י עכו"ם בא משכון לידו ובהיתר נטלתי נאמן המלוה בלא שבועה וכדאמרי' גבי פרוזבול כו' דלא שביק איניש היתירא כו' ואם המשכון בידו ואמר המלוה שע"י עכו"ם בא לידו נוטל הריבית בלא שבועה ואם כבר נתן לידו הלוה הריבית אין יכולת בידו להוציאו מטעם דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי ריבית החזירו לי שהרי לאו דלא תשימון קאי אמלוה ואלוה כו' והיה לו להפסיד משכונו קודם שהיה נותן לו ריבית ע"ש. והנה בודאי דברי ר' ירוחם מגומגמים בזה ובפרט מ"ש בנתינת טעם שאמר דאין אדם משים עצמו רשע לומר נתתי ריבית החזירהו לי שהרי לאו דלא תשימון נשך קאי אמלוה ואלוה כו' והיה לו להפסיד משכונו כו' וקשה אדרבה אם הלאו דלא תשימון קאי אמלוה וא"כ למה היה לו להפסיד משכונו והיה לו להביא הפסוק דלא תשיך דקאי אלוה דלכך היה לו להפסיד משכונו כו' ואפשר שמ"ש שהרי קאי אמ"ש ברישא דאין יכולת בידו להוציאו שהרי לאו כו' וא"כ המלוה בודאי לא עבר אלאו כו' או איפשר שטוען שיחזור לו הריבית מטעם שעובר על לא תשימון עליו פירושו שלא ישים על הלוה ריבית וזהו טענתו ומ"ש אח"כ דהיה לו להפסיד משכונו קאי אמ''ש דאין אדם משים עצמו רשע דהיינו שגם הלוה עובר על כמה לאוין וכמ"ש בגמ' ועיין בזה