שער אפרים קצב

שאלה קלט כתב הרב הב"י בטח"מ סי' קמ"ג בשם הנ"י וז"ל כתב הנ"י ומשמע מהכא דא"צ שיהיה המערער כל שלש במקום שיוכל למחות כו' עכ"ל. הנה עיינתי בנ"י ופי' בגמ' במאי דקאמר דכל שתא ושתא אתית כו' בשלמא אם לא היית בא אלא בשנים ראשונים ולא בג' היה לך תי' דדעתך היה למחות בסוף כו' ש"מ אפי' היה מתחלה במקום שיוכל למחות כיון דלבסוף הוא במקום שאינו יוכל למחות לא הוי חזקה אלא דקשה לפ"ז גם נוכל לדקדק איפכא דאם היה מתחלה במקום שאינו יכול ולבסוף במקום שיכול דלא תיהוי חזקה מדהוצרך למימר כל שתא ושתא פי' אפי' שנים הראשונים ונוכל נמי לומר בשלמא כדלעיל. ולענ''ד להביא ראיה ברורה מגמר' דכתובות עלה י"ז ע"ב דקאמר ולוקמיה כגון שהחזיק ב' בפניו וא' שלא בפניו דלא הוי חזקה וכגון שברח כו' ש"מ אפי' היה מתחלה במקום שיכול כיון דבסוף הוא במקום שאינו יכול לא הוי חזקה ומינה מדקאמר ב' בפניו וא' שלא בפניו ולא קאמר איפכא ב' שלא בפניו וא' בפניו ש"מ דאם היה באופן זה הוי חזקה משום דהכל הולך אחר החיתום ודו"ק והנלע"ד כתבתי. שאלה קמ לוקח שגילה בדעתו בשעת גמר המקח שקונה חפץ בשביל איש א' ולא התנה בפי' שאם לא ירצה ליקח איש האחר שיחזיר לו החפץ ועדיין לא נתן לו הלוקח מעות ואח"כ לא רצה האחר ליקח החפץ באומרו שיש לו חסרון קצת ואף שאינו נחשב לכלום ובכן יורנו מורינו ורבינו אם יוכל לחזור המקח או לא ושכרו כפול מן השמים נלע"ד הלכה ולמעשה דהמקח חוזר וצריך המוכר לקבלו אם לא נתן לו הלוקח עדיין המעות וראיה לזה ממוכר שגילה בדעתו למיסק לא"י ומכר קרקעותיו כדאיתא בגמ' דקידושין והביאו הטור והמחבר בח"מ סי' ר"ז וא"כ ה"ה בנ"ד וכ"כ מרן הב"י שם מחודש ל"א וז"ל שם מוכר שום דבר וגילה דעתו שרוצה להוליכו למקום פלוני ששוה יותר וזל קודם שהוליכה יכול לחזור בו כמו מוכר נכסיו לעלות לא"י בפ' המוכר פירות עכ"ל. ואף שיש לחלק דשם איירי בזל אבל נראה דכ"ש כשתולה בדע' אחרים וגילה בזה דעתו שלא רצה ליקח לעצמו ולא רצה אחר לקבלו דחוזר המקח ואע"ג דדינים הנז' איירי במוכר קרקעותיו אבל לא במטלטלים וכמ"ש הטור שם בשם רש"י והרב בעל המפה בהג"ה ס"ג מ"מ בלוקח אין חילוק בין מטלטלין לקרקעות וכמשמעות לשון הב"י הנז' דאיירי במטלטלי דכתב ורוצה להוליכו למקום אחר כו' וגם בפ' המוכר פירות איירי במקבל יין להוליך כו' הן אמת שהב"י ז"ל לא דק בזה במה שסתם בסי' ר"ז לכתוב בסתם שבפ' המוכר איתא דהלוקח שגילה דעתו שיכול לחזור דהא בסי' ר"ל בטור סעיף ה' כתב דעת הר"י דדוקא במקבל יין בעיסקא אמרו בפ' המוכר דאם גילה דעתו דיכול לחזור אבל בלוקח לא מהני בגילוי דעת וחילק בין מוכר ללוקח שמקחו מקח גמור וכתב שם שר"ח ור"א לא חילקו שם והביא שם דע' הרמ"ה שהכריע דעת ג' בזה ע"ש וגם המ"מ פי"ז מהל' מכירה כתב ב' דעות בזה ולא הכריע ולעיל בסי' ר"ז אשתמיטתיה להרב הב"י מזה והסמ"ע מביאו בסי' ר"ל בקיצור לשון הטור דסי' ר"ז ובשלחן הטהור לא הזכיר לא בסי' ר"ז וסי' ר"ל וא"כ מספיקא לא מפקינן ממונא ודו"ק והנלע"ד כתבתי: שאלה קמא על אודות ההפרשות שהיה בין ראובן ושמעון כמבואר בטענותיהם ובכן נתרצו לב' אנשים מן השוק דלאו דינא גמירי שישאלו להלומדים הד"ת ועם מי הדין ובכן שאלו לא' שהי' חכם בעיניו וזיכה את החייב וחייב את הזכאי וזה שיצא חייב צועק ככרוכיא למה אהיה נספה בלא משפט כי מה שנתרציתי על האנשים הנז' באופן שישאלו לד"ת ועכשיו לומדים אחרים הגידו לי שהדין עמי ובכן נשאלתי מפרנסי ומנהיגי הק"ק להוציא המשפט לאורה והדין עם מי. תשובה איתא בתשו' הרא"ש כלל נ"ט סימן ו' וז"ל ועוד ילמדנו ראובן שהוציא בליטת עלייתו לחוץ כו' ושמעון כבר הרחיק בנינו כי דנו להם להרחיק ולא שאלוני על ככה אם אני מחויב לומר לשמעון שלא הי' צריך להרחיק ושלום בנך יחיאל תשובה כו' עד ומצוה לומר לשמעון דאינו מחויב להרחיק דהשבת אבידה הוא כי טעו בדבר משנה וחזר הדין עכ"ל ועיין בטח"מ סימן קנ"ד וזכינו מתשובת הרא"ש הנז' דאף שכבר נעשה מעשה ששמעון הרחיק ואפ"ה כתב הרא"ש דהשבת אבידה הוא לומר לשמעון שאינו מחויב להרחיק אף שלא שאל אותו רק בנו ה"ה הר"ר יחיאל שאלו אם יפה פסקו הדיינים ואפ"ה פסק שמצוה לומר לשמעון כו' מפני השבת אבידה ומכ"ש בנ"ד שעדיין לא נעשה מעשה עפ"י הפסק הנ"ל והבעל דין שמעון צועק ככרוכיא למה אהיה נספה בלא משפט הן בענין הריבית הן בענין השותפות המבואר בטענותיהם וגם שאלו אותי פרנסי מנהיגי הק"ק אם הדין תורה כך הוא בכן מוכרח אני שלא להעלים האמת בראש כפי המבואר בטענות הצדדים הנז' שתבע ראובן את שמעון עבור עסק השותפות שהיה ביניהם בדבר המלח ושאר סחורות והאריכו בטענותיהם רוב הטענות שלהם הם ללא צורך ולא היה צריך להעתיקם כלל ולהשחית הנייר ודיו בחנם רק באשר ששלחו אלי פרנסי ומנהיגי הק"ק הטענות בכתב כמבואר בשאלה הנז' אני מוכרח להשיב להם עפ"י הטענות בשאלה. רק נברר האוכל מתוך הפסולת מה שצריך לנו לעיקר' בדינא בראש המקור של הטענות ראובן הוא ששמעון נתן השותפות מלח לישמעאלים מעיר גרון בהקפה ע"י ציוויו ושמעון משיב שפשע שמיחו היהודים שלא יתן להישמעאלים בהקפה כי המה אינם בטוחים וע"ז ראובן לו שמחלת היהודים היה לאחר מעשה וכבר נד ולד שלקחו הישמעאלים המלח הנה מחמת טענות אלו תשובת ראובן נכונה אף שמתוך גביות העדיות אינו משמע כדבריו מ''מ יכול ראובן לתרץ העדות שכבר נעשה מעשה. וזולת זה יש להפך בזכות ראובן ולומר שאינו צריך להשגיח בהתראת ומחאת היהודים שאמרו שאינם בטוחים מאחר שעושה ברשות שותפו א"כ מוטל על שמעון לשלם לו חלק ההפסד שלו או אפשר כל ההפסד וכמ"ש בגמ' דהגוזל קמא ר"ל אחוי ליה דינרא לר"א א"ל מעליא הוא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא א"ל אמאי דאי משתכחא בישא בעינא לשלומי כו' עד א"ל ר"מ וסבירא ליה כוותיה כו' ואף ששם בגמ' בעובדא דר"ל מיירי דא"ל חזי דעלך קסמיכנא וא"כ משמע דוקא הואיל וא"ל חזי דעלך קסמיכנא לכן פסק שמחויב לשלם לו לאפוקי כשלא אמר לו חזי דעלך קסמיכנא אינו מחויב לשלם. אמנם כבר כתבו התוס' והרא"ש דאע"ג דלא אמר חזי דעלך קא סמיכנא מ"מ מחייב לשלם ומ"ש ובעובדא דר"ל לעיל חזי דעלך קא סמיכנא לאו דוקא כמו בעובדא דר' חייא דאמר לההיא איתתא על דינר רע שהוא טוב ופסק דין לעצמו שמחויב לשלם אף דמסיק שם דוקא לפנים משורת הדין היינו משום דלא צריך למיגמר כו'. ואף דהרי"ף ושאר פוסקים סברי דצ"ל דוקא חזי דעלך קא סמיכנא וע"ש בהרא"ש והרי"ף וא"כ בנ"ד שלא אמר ראובן בפירוש חזי דעלך קא סמיכנא היה פטור שמעון ממנו אבל ז"א שהרי כ"ע מודים דאם מוכחא מילתא דעליו קסמיך אף שלא אמר בפירוש חזי דעלך קסמיכנא חייב ועיין במהרי"ו סימן פ' וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם הביאו הטור סי' ש"ו גבי המראה דינר לשולחני כו' והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים וא"כ מוכח מזה דא"צ לומר בפירוש חזי דעלך קסמיכנא רק שיהא מוכח מדבריו כן וא"כ בנ"ד לפי הטענות ראובן שאמר לו שמעון שיתן המלח לישמעאלים ואמר לו ראובן היאך אתה מצווני ליתן המלח לישמעאלים הלא הם היו חייבים לך ולא יכולת להוציא מהם והשיב לו שמעון אעפ"כ ואם כן משמע שראובן סמך עליו ולא מיבעיא לדעת התוס' והרא"ש וסיעתו דסברי אף אם לא אמר חזי דעלך קסמיכנא דחייב וה"ה בנ"ד אף ששמעון משיב לו שצוה לחקור על הישמעאלים הנ"ל הלא הוא משיב כהוגן שעשיתי כפי ציוויו וא"כ פשיטא לדעתם שחייב שמעון אלא אפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם וסיעתו דסברי דצ"ל דוקא חזי דעלך קסמיכנא מ"מ חייב בנ"ד דהלא הם סוברים דאף אם לא אמר בפירוש אלא שמראים הדברים שהוא סומך עליו הוא חייב וה"ה בנ"ד אין לך אומדנ' גדולה מזו ועיין במ"ש הרב בעל המפה בספרו הקצר סימן קכ"ט ולקוח מדברי מהרי"ו דאם אמר א' למלוה להלות לפלוני כי הוא בטוח ועשאו על פיו שהוא חייב כו' ע"ש. איברא באשר ששמעון בא עליו משני צדדים על תשובה ראשונה שהשיב לראובן שהיהודים מיחו בו כפי גביות העדות וכבר כתבנו לעיל די הצורך אך אחר אחרון אני בא מה שהשיב עוד לראובן שאחר כל זאת התפשרו עצמם בפני ר' שמואל ונשבע לפני ר' שמואל והוא עשה פשרה ביניהם ובשבועה שהוא יקבל עליו הסחורה והמלח החוב הנז' עם ההפסד ועם הריוח כמבואר לעיל ויתן לו חמשים גרו"ש כו' וראובן משיב שמחמת השבועה לפני ר' שמואל הוא שקר בלא שבועה היתה וכמבואר בטענותיהם באריכות ומחמת ההפסד לא עשיתי עמו שום שבועה בפני ר' שמואל ור"ש העיד בת"ע שראובן ושמעון התקוטטו ובא ר' שמואל ואמר מה יש ביניכם ואני רוצה לפשר אתכם דהיינו שראובן יקח עליו הכל וראובן היה מרוצה לכל זה ועבור ההפסד לא נזכר שום דבר ובשבועה הי' הכל ושמעון לא יהי' לו עסק אצל הסחורה והשותפות. הנה אף שמעיד ר"ש שמחמת ההפסד לא נזכ' בפניו שקיבל על עצמו אבל כד מעיינת ותדקדק היטב בעדותו מבואר בדבריו בהדי' שפירושו כן הוא שהרי מעיד שנתפשרו בפניו בשבועה שלא יהיה לשמעון שום עסק הן בסחורות והן בשותפות וא"כ לדברי ר"ש העד עדיין יש לו עוד חלק בשותפות דהיינו בהפסד ודבריו סותרין זא"ז אלא ודאי שפירושו ממילא שאין לו עוד חלק כנ"ל בעסק השותפות הן בריוח והן בהפסד ובפרט שכבר סילק ראובן את שמעון ונתן לו כפי הפשר שלהם כפי טענת שמעון וא"כ לפ"ז טענת שמעון נכונה לכאורה. אמנם באשר שראובן מכחיש העד הנז' ואמר שמעולם לא נשבע בפני ר' שמואל רק בלא שבועה היתה הכל הנה צריכין אנו לעיין בזה אם הפשר הנז' היא בתוקפו לפי טענת שמעון או אם היא בטלה לפי טענת ראובן או אם היא בטלה גם לפי טענת שמעון ואציג לפניך בקיצור גמ' דסנהדרין פ"ק א"ר אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין ומסיק והלכתא פשרה צריכה קנין וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ לכאורה בנ"ד שלא היה שום קנין אז הפשרה בטילה אבל ז"א מכמה טעמים חדא דלפי טענת שמעון והעדאות העד קיימו וקיבלו על עצמם עסק הפשר בשבועה וכבר כתב הרב בעל ת"י בסימן קכ"ח בענין ואי פשרה צריכה קנין כו' ומסיים שם וז"ל ואף את"ל שאין כאן קנין אלא תקיעת כף ולהנהו רבוואתא דש"ל דפשרה צריכה קנין הוי אפי' בג' א"כ כיון דליכא קנין לא סגי י"ל כיון שיש כאן תקיעת כף סגי ומביא שם ראיה לדבריו דכופין אותו לקיים שבועתו וכמבואר בריב"ש סימן שנ"ה ולא אעתיק לשונם באריכות באשר שכל דבריהם מסורין וכתובין. ואף לפי דברי ראובן שמכחיש את העד ואומר שהפשרה היתה בלא שבועה מ"מ נראה שהפשרה קיימת שהרי כתב הריטב"א הובא במרן הקדוש בספרו הקצר וארוך שאלת פשר שאין בה קנין אבל אחר שגזרו הפשרנים ביניהם וקיבל הנתבע גזירתם כו' אם הוא יכול לחזור בו. תשובה זה נ"ל פשוט שאם השטר שקיים הנתבע הוא עשוי כראוי הן בלשון הודאה הן בלשון חיוב דשוב אינו יכול לחזור בו כי אין אחר החיוב כלום ועדיפא דא מקנין עכ"ל וא"כ מכ"ש בנ"ד דעדיף יותר מנדון דהריטב"א דשם לא נעשה הפשר מרצונו הטוב רק עפ"י גגרתם של הפשרנים י"ל שיבול לחזור בו הואיל ולא נעשה בקנין דאף דאמרי'