שער אפרים קצא

לא אמרי' אקב"כ וכדעת רש"י וכ"ע סבירי דאקב"כ וזיל הכי קמדחי ליה כו' והוכחת הרי"ף אינה הוכחה ודו"ק היטב. איברא נלע"ד לישב בדרך אחר דברי הרא"ש הנז' ונדקדק תחלה בדברי הרי"ף והתוס' והרא"ש מה שיש לדקדק בדבריהם, במ"ש הרי"ף ומסיק אמר רבא דכ"ע אין אומן קונה וכן הלכת' למה אינו מוכיח הרי"ף דהכי הלכת' מכח דמסתמ' הלכה כחכמים אף אם פליגי באומן קונה יסברו חכמים דאין אומן קונה, וכן קשה קושיא בדברי התוס' מ"ש ואין ראיה משם לפסק הלכה מזה שאמר דכ"ע ישנה לשכירות כו' קשה ג"כ הלא אף אם פליגי בישנ' לשכירות יסברו חכמים דישנ' לשכירות כו' והלכה כחכמים אלא מוכרחים אנו לומר דהתוס' והרי"ף סוברים דז"א מוכרח באם שחולקים בישנה לשכירות או באומן קונה ויסברו חכמים דישנה לשכירות או אומן קונה דיהיה הלכה כן די"ל דהלכה כר"מ וכמו שפסק באמת ר"ת והטור לפי דעת הרא"ש דהלכה דאומן קונה בשבח כלי ועיין בטא"ע סי' כ"ח וכמ"ש הרא"ש בקידושין הנ"ל שמביא דעת ר"ת באחרונה אבל דעת הרא"ש חולק בזה על הרי"ף והתוספות וסובר דאף אם פליגי ויסברו חכמים דאין אומן קונה הלכה כחכמים. ומעתה מבוארים דברי הרא"ש היטב דמתחלה חולק על דברי הרי"ף מכח סברת התוספות וכתב ונ"ל דאין ראיה כו' היינו לפי סברת הרי"ף דמוכח דהלכה כן מכח שאמר כ"ע אין אומן קונה כו' ואח"כ כתב הרא"ש ונ"ל להביא ראיה לפי שהרא"ש סובר דזה א"א לומר דהלכה כר"מ רק כחכמים וא"כ ממ"נ מוכח דאין אומן קונה כו' וא"כ אינו קשה דאי אפשר לאוקמי' בע"א כי הוכחת הרא"ש אינו מסוגי' דגמ' רק סבר' דנפשיה ממ"נ, ואח"כ כתב הרא"ש ומיהו לאו ראיה ר"ל אף שדחיתי תחלה סברת הרי"ף מכח דברי התוס' דהואיל וא"א לאוקמי' בע"א לכן מוקי דכ"ע סברי דישנה לשכירות כו' מכח. זה דחיתי דברי הרי"ף ע"ז כתב ומיהו לאו ראיה ר"ל אותה דחייה אינו ראיה מדברי התוס' דאיכ' למימר דפליגי בישנה לשכירות כו' וא"כ לפ"ז סברת הרי"ף די"ל דהלכה כר"מ למה מוקי ככ"ע למה לא מוקי דפליגי בישנה לשכירות וי"ל דהלכה כר"מ וא"כ מ"ש התוס' דאינו ראיה לפסק הלכה ז"א כי היא ראיה נכונה לפסק הלכה די"ל דפליגי בישנה לשכירות והלכה כר"מ והגמ: מוקי ככ"ע דסברי ישנה לשכירות וא"כ מוכח דהלכה כן ולפ"ז אין כאן שום דחייה על דברי הרי"ף ודברי הרי"ף נכונים לפי סברתו דהואיל ומוקי רבא דכ"ע סברי דאין אומן קונה ולמה אינו מוקי דפליגי באומן קונה וי"ל דהלכה כר"מ אלא ודאי דהלכה דאין אומן קונה ודו"ק והנלע"ד כתבתי: שאלה קלו נשאלתי בלשון הרא"ש בפ"ק דמציעא עלה ו' ע"ב וז"ל לעולם אימא לך תקפו כהן כו' והכי אר"נ בפ' בית כור גבי מרחץ כו' וקשה מאי מייתי ראי' מרב נחמן דאמר כולו למשכיר דתפיסה לא מהני בטענת ספק הא ע"כ התם לאו מטעמא דה"ל טענת ספק לא מהני תפיסה אלא מטעם קרקע בחזקת בעליה קיימת וכמ"ש הרי"ף שם דה"מ קרקעי אבל במטלטלי מהני תפיסה ומייתי ליה הרא"ש גופיה התם בפ' השואל ואפי' אי הוו טוענין השוכר והמשכיר ברי הוא דינא הכי כדמוכח בפ' המקבל עלה ק"י ע"א גבי הא דפריך התם והא קיימא לן הלכתא כוותיה דר"נ כו' ומשני התם במילת' דלא עבידא לגלויי כו' ומייתי לה הרי"ף והרא"ש התם אלמא דר"נ אמר למילתיה אפי' בטענת ברי דאל"כ לא הוי פריך מידי לרב כהנא ועוד מדמשני התם מילתא דעביד' לגלויי אלמא דאי הוי מילתא דלא עביד' לגלויי הוי מפקינן מהמלוה אף על גב דטוען ברי וכ"כ הרא"ש גופיה שם דאם מתו העדים מפקינן מיד המלוה א"כ ע"כ התם טעמ' הוא משום דקרקע בחזקת בעליה עומדת אפילו טוען ברי תשובה נלע"ד דהמעיין שפיר בדברי הרא"ש יראה דהדברים פשוטים דמ"ש הרא"ש דלא מהני תפיסה גבי תפסו כהן היינו אחר שנולד הספק ואהא הביא ראיה מהא דאמר ר"ל דאפי' בא בסוף החודש למשכיר וטעמו הוא כמו שפירש"י בפ' השואל כיון דהקרקע בחזקת בעליה עומדת א"כ הוי כאלו נולד הספק מתחילת החודש דמה שדר בבית הוי בחזקת המשכיר אבל אי הוי מטלטלין כגון ששכר פרה ממנו ובא בסוף החודש כולו לשוכר דהספק נולד אחר שתפס כבר וליכא לאוקמיה בחזקת בעליה וטעמו כיון דלא טען ברי דמספק' תפס ולכך אם בא בתחלת החודש והפרה בידו אינו יכול לתפסה כיון שהתפיס' קודם שנולד הספק וליכא טענת ברי ועל כן כתב הרא"ש בפ' השואל דברי הרי"ף דאם תפס לא מפקינן מיניה דקאי אהא אם בא בסוף החודש דהתפיסה היא אחר שנולד הספק דגבי מטלטלין לא שייך לומר בחזקת בעליה עומדת פשיטא דמהני תפיסה אפי' מספיק'. והא דהקשה מעל"ת על שהגמ' דהמקבל מוכח דאיירי אפי' בטענת ברי לא מהני גבי קרקע מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת אף שהאמת כן הוא דסתמא דגמ' איירי בטוען טענת ברי דהא איכא עדים שיבואו ויעידו כדאית' בגמ' א"כ מסתמא גם הבעל דבר הוא יודע האמת מ"מ נראה דאין כאן קושי' כלל דהא פשיט' הוא דהגמר' איירי שידוע לכל העולם שנכנס בחזקה לאכול הפירות וליכא להמלוה שום מגו בעולם דאל"כ יהא נאמן המלוה במגו, ואל יתעקש המתעקש על זה כי כן מבואר בהדיא בתשובת הרי"בש וא"כ פשוט הוא אם יקח אדם חפץ מחבירו בפני עדים וראה אותו בידו דליכ' מגו פשיטא דאינו נאמן לומר שקנה אותו מידו כבר וצריך להחזיר לידו א"כ ה"ה בנ"ד (אי מתו העדים או הלכו למד"ה) מאי מועיל טענת ברי כיון שידוע לכל שאכל הפירות בחזקה ולא החזירו לו ובהא אפילו רב כהנא מודה אלא ע"כ צ"ל דהטעם הוא כיון דהוא בא בטענה מלישנ' דשטרא דכתב בו שנין סתמא והמלוה אינו יכול לברר דפירוש לישנא דשטרא הוא כן ומספיק' בא לתפוס דהיינו ספיקא דפירוש השטר אינו יכול לברר שהפי' הוא על ג' שנים וקרקע בחזקת בעליה עומדת והוי כאלו נולד הספק קודם אינו נאמן א"כ שפיר קאמר הרא"ש דהטעם הוא משום ספיקא וזהו ברור והנלע"ד כתבתי: שאלה קלז מעשה בא לידי ראובן עשה מקח עם שמעון להעמיד לו סחורה לזמן קצוב ונתקשר בקנס גדול ובת"כ בפ"מ באם שיעבור הזמן ולא יועיל לו שום אונס וג"כ נתן לו משכון על הקנס ותוך זה הזמן או ביום דמישלם הזמן קודם שעבר הזמן בא לוי ואמר אני שמעתי וברור לי שלא יבא שמעון לזמן שיקיים המקח ואח"כ תרצה ליקח הקנס ממנו בכן אני מוכן להעמיד לך המקח והסחורות מה שמחוייב להעמיד לך שמעון כפי המקח שלו כדי שלא יהיה לך אח"כ שום דין ודברים על שמעון עבור הקנס וראובן משיב לאו בעל דברים דידי את הלא אין אתה שליח שלו ובכן יורנו מורינו הדין עם מי ושכמ"ה תשובה צ"ע אם אמרי' זכין לאדם שלא בפניו במקום שבא לחייב לאחרים בזכייה הנה בטח"מ סי' פ"א סעיף ל' כתב וז"ל וכתב בעה"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה ענה ללוי ואמר לשמעון כן כו' עד ואע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי כו' ע"ש ומוכח דזכין לאדם שלא בפניו אף במקום שבא להתחייב ע"ש ויש קצת להביא ראיה מפ"ק דקידושין עלה כ"ג ע"א גבי עבד כנעני קונה עצמו בכסף ע"י אחרים כו' שלא מדעתו כו' ומשני רבא כסף קבלת רבו גרמה לו שטר קבלת אחרים גרמה לו ור"ל גבי כסף הואיל ואחרי' נותנים כסף לאדון ופודין את העבד להוציאו לחירות אע"ג דר"מ סבר חוב הוא לעבד שיוצא לחירות מ"מ חבין לו שלא בפניו כיון שאחרים עוסקים בטובת האדון ואם ממילא יצא חוב לעבד אין לחוש ע"ש בפירש"י וא"כ בנ"ד יש ללמוד דאם הוא זכות לחבירו שלא בפניו כו' ודו"ק ועיין בתשוב' הריב"ש סי' מדין זה. שוב במעשה הנ"ל בא שמעון ולא העמיד לו הסחורות דהיינו שבא ביומא דמישלם הזמן בלא סחורה ובאותו היום הוכרח ראובן לברוח מהעיר עם כל בני העיר מחמת השונא והוכרח להניח כל אשר לו בביתו בתוך המהפכה גם הסחורות שהיה לו מקדם וראובן תובע הקנס ממנו דהיינו שבא ראובן להחזיק במשכון ושמעון טוען ב' טענות הא' שהרי לוי עמד במקומי ורצה ליתן לך הסחורות תוך הזמן וכנ"ל ועוד טוען שהרי אם הבאתי לך הסחורה לזמן אזי הוכרחת להניח הסחורה בתוך המהפכה כדרך שאר סחורה. נראה שטענה שניה יש לדמות למ"ש בגמ' דהמקבל המקבל שדה מחבירו ונשדפה אם מכת מדינה כו' ואמרי' בגמ' אלו זרעת הוי מקיים בי לא יבושו בעת רעה כו' ואי נשרפו שאר שדותיו של חוכר כו' ע"ש בגמר' אבל צ"ע. ועיין בגמ' דהגוזל גבי שדה שנטלו מסיקין אם מכת מדינה כו' ע"ש: שאלה קלח לשון התוספתא סוף מס' ב"מ אם היה בלן או ספר או נחתום והגיע ערב הרגל ורוצה לילך לביתו מעכבין עליו עד שישאר או עד שיעמיד אחר במקומו ע"כ. הנה דברי' תמוהים דלמה כופין אותו אין לומר שהוא שכיר או קבלן וה"ל כדבר האבד כמו גבי משרתת שכתב בת"ה סי' שכ"ט דמשרתת אצל בעה"ב נקרא דבר האבד וא"כ הלא מ"מ קשה הלא אף בדבר האבד לא אמרי' רק שוכר עליהן או מטען וכמ"ש בגמ' בפ' האומנין וגם בטח"מ סי' של"ג ושל"ד אף שלדברי הפוסקים דבדבר האבד אם חוזר בו מחוייב לשלם ההפסד מדינא דגרמי היינו דוקא בדבר האבד של ממון משא"כ בדבר אבד שאינו של ממון פטור וכמ"ש בת"ה הנז' והביאו הרב בעל המפה בהג"ה סי' של"ד. ואיכא למידק אי איירי התוספתא הנ"ל בשכיר או קבלן א"כ מאי ראיה מביא בהגהות מיימוני פי"א מהל' תפלה וגם בתשובת מהר"ם דפוס פראג סי' תתרי"ו דאם רוצה א' מהן לצאת מהעיר קודם ימים נוראים ואין שם אלא מנין מצומצם כופין אותו שיעמיד אחר במקומו ומביא ראיה מן התוספת' זו הלא התוספת' הנ"ל איירי בשכיר וקבלן. הנה קושיא זו יש לישב דראייתו הוא הלא גבי שכיר או קבלן שאין הגוף משועבד ויכול לחזור ומ"מ בדבר האבד שאינו ממון כגון ערב הרגל כופין אותו שישאר או שיעמיד אחר וא"כ ה"ה בנ"ד גבי עיר שאין בה אלא מנין מצומצם אמנם גוף הדין תמוה וע"ק הלא. שם בתוספתא איירי בכופין זה את זה הבני עיר כו' וע"ז מביא הדין דבלן או סופר ושם לא איירי בשכיר ויש רוצין להעמיד התוספתא הנ"ל בשכיר או קבלן והוי כדבר האבד ומתוך זה רוצים לומר דגם בפועל או קבלן או משרתת דאמרינן בגמר' שוכר עליהן או מטען היינו כשיכול להטעותו או להשכיר פועלים אבל אם אין מוצאי' תמורתו ואינו יכול להטעותו כופין את הפועל או קבלן לגמור מלאכתו בדבר האבד, אבל לענ"ד ז"א חדא דגבי דבר האבד שאינו של ממון כגון מלמד וכדומה לזה כ"ע מודים דאינו חייב כלום וא"כ ה"ה גבי בלן או ספר וא"כ למה כתב בתוספת' שיכול לכפותו שישאר או שיעמיד אחר תחתיו וע"ק לפי הדיעות שהביא בפוסקים הנז' ובפרט בת"ה הנז' דגם בדבר האבד של ממון אין כופין אותו אלא כדי שיעור שתפס ב"ה השכירות משל פועל או הבלן אבל אם תפס איזה חבילה השכיר מחוייב להחזיר לו אף שמלאכתו נפסד והאיך יעלה בדעתו שיכופו איתו לגמרי שמחוייב לעשות מלאכתו הלא אם יכול לכופו בגופו שמחוייב לגמור מלאכתו ואיך יחוייב להחזיר לו החבילה שבידו וזה דבר שאין לו שחר וז"א סברא שיחולקו הפוסקים בזה אם יכול לכופו בגופו דהיינו לפי סברא הנ"ל שמחוייב להחזיר לו החבילה ואינו מחוייב כלום מדיני דגרמי חולקת על התוספתא וסוברת דאין כופין אותו בגופו שיגמור מלאכתו וזהו דבר תימה ודו"ק. ועיין בתשובת מהריק"ו מדינים אלו בסי' קל"ג ובתשו' מהרי"ל ובתשובת הריב"ש: