שער אפרים קפט

עהריק"ו בשרשיו סימן ס"ה אף דאין אדם נאמן לומר טעיתי אפילו כשיש לו מגו אבל בחשבונות שכתב על פנקסו נאמן לומר שטעה היינו משום דודאי מדקדק אדם היטב קודם שיודה שישלם לחבירו אבל כאן דסמך אהימנות' דידיה שהאמין אותו השותף הנפטר ולא כלתה הנאמנות שלו כשיתברר לו אף אחר שנה שטעה שנתן לשותפו יותר מזה כי שר של שכחה שכיח וכמ"ש ה"ה הרשב"א בתשו' הביא ה"ה ב"י בספרו הארוך סוף סימן ע"ט במי שתובע חבירו בב"ד ואמר הלה איני יודע וחייבוהו ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי וכתב על זה הרשב"א אעפ"י שאמר מתחלה איני יודע שר של שכחה שכיח כו' ע"ש ומכ"ש בנ"ד דאין לו לדקדק כ"כ מאחר שיש לו נאמנות ולא מרע נאמנות שלו ולא הורע חזקתו כלל. וגדולה מזו כתב הרב בעל דברי ריבות בתשו' סימן קס"א בראובן שהאמין ללוי שותפו שיהיה נאמן בכל אשר יאמר ואח"כ קלקל מעשיו ששני שנים אחר פטירת שותפו לא היה יכול להביאו לידי חשבון והתרה בו בפני הקהל ועדה ולא שת לבו לזה ואפ"ה פסק דלא איתרע הנאמנות שלו ומכ"ש בנ"ד ואף שהרשד"ם בח"מ סימן שמ"ט כתב דאיתרע הנאמנות שלו היינו לפי ששם קלקל השותף את מעשיו אחר פטירת המנוח זה שני שנים וכמה טירחות טרחו וכמה יגיעות יגעו ולא היו יכולין להביאו לידי שום חשבון וג"כ התרו בו בפני פרנסי העדה ובזה ניחא דאמרינן דאיתרע נאמנות שלו. ונלע"ד להביא ראיה לנדון של הרשד"ם ולדמות להא דאמרינן בגמ' דהמפקיד בסוגיא דשילם ולא רצה לישבע למי משלם לבעל הפקדון ובגמ' אמרינן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם מקני כפלא ומבעיא ליה בגמ' אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם ומסיים שם עד דאטרוחי לבי דינא כו' ובזה לא מקני כפילא וה"ה בנדון של הרשד"ם דאומדן דעתיה דמאחר דהטריחו אותו לב"ד ולא שת לבו לזה אחר כל הטירחות בודאי איתרע הנאמנות שלו ואדעתא דהכי לא האמינו ומשא"כ בנ"ד דאדרבה ברצונם הטוב קיבלו הפשרנים לפשר אותם לטובת היתום וכמ"ש לעיל והיה אהבה וחיבה ביניהם וא"כ אף לפי דברי האפוטרופוס שהראה להם חשבון בפעם שנית לא כמו בראשונה בנ"ד עבידי אינשי דטעי וכמ"ש בשם מהריק"ו הנז' ובפרט בחשבונות שבפנקסו דאין זה אלא עצת המסיתים שהסיתו שיבואו לידי קטטה והפרשות. ואין אנו צריכין לפלפל בדברי הפוסקים בסוגיא דפ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי דעבדי חושבנא בהדי הדדי כו' לבסוף עביד חושבנא כו' דאינו נאמן כו' וגם אם נאמן לומר טעיתי במגו דפרעתי דאינו ענין כלל לנ"ד כי בנ"ד יש לו נאמנות מצידי צדדים על כל אשר יאמר והשותף החי הוא המוחזק וטוען ברי והאפוטרופסים באים להוציא בטענת שמא ואינן יכולין למרע הנאמנות שלו על שהוסיף מאתים ועשרים גרו"ש בחשבון השני לפי דבריהם כי יכול להוסיף כהנה וכהנה אחר שיתברר לו בזכרונו במה שלקח שותפו הנפטר מתוך השותפות כי לא צוה דוקא שיהיה נאמן במה שכתבו בפנקס רק על כל אשר יאמר בעל פה מה שקיבל מתוך השותפות ואפשר שלא נרשם בפנקס והנאמנות שלו מ"מ קיים., ואף אם נאמר דבנ"ד יש איזה ספיקא דדינא אם קיים הנאמנות ואינו צריך שבועה או הנאמנות בטל וצריך שבועה הלא מבואר בהרא"ש פרק הכותב גבי פלוגת' המושיב את אשתו חנונית הרי"ף פסק כת"ק ור"ח כר"ש וכתב הרא"ש דכיון דאיכא פלוגתא דרבוות' לא עבדינן עובדא לחייבו שבועה וכן איתא בטא"ה סי' צ"ז ובתשובת ה"ה מהרי"ט ח"א סי' קצ"א ובתשובת הר"י הלוי סי' ג' ובשאר פוסקים וא"כ ה"ה בנ"ד. וראיתי לחכם א' שרצה לבטל הנאמנות של השותף החי ולומר דאף שהאמין להשותף החי על כל אשר יאמר שהוא קיבל כי אף דנאמנות מפורש מהני לגבי יורשים מ"מ שאני התם דידיע אמאי הימניה דהיינו שיעור הסכום הכתוב בשטר ומשא"כ כאן דלא פריש דהא ודאי אלו היה בא לסלק ליתום בלא כלום באומרו שהכל נתן לו לא היו שומעין לו דהא ודאי מידי שייריה שכן איתיה במשמע הלשון והא לא פירש אלא דשבקיה למה שיאמר בההוא שעתא דנפלי נכסי קמי יתמי ובכן לאו כל כמיניה כו' עכ"ל ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר שהרי כתבנו לעיל במחלוקת שבין הרב אדרב"י ז"ל והרשד"ם בראובן שצוה לפני מותו והאמין לשותפו בכל אשר יאמר שסובר הרב אדרב"י שהנאמנות כולו קיים אף אחר כל הריעותות הנמצאים בנאמנות הנז' באשר שלא נהג עצמו כשורה וכמבואר בתשובת הרב אדרב"י הנז' ואע"פ כן החזיק שם מהרי"א בתשובה הנז' את הנאמנות ואע"פ שלא פירש קודם מותו על מה האמין אותו וא"כ נאמר ג"כ שהנאמנות בטל מאחר שלא פירש על מה האמין אותו ומאז נפלו זוזי קמי יתמי והנאמנות שלו בטל אלא ודאי נשתקע הדבר ולא נאמר ואף שהרב מהרשד"ם חולק שם על זה בנדון הנז' היינו בשביל שהוא בעצמו הורע כחו בהנאמנות שלו באשר שלא שת לבו לגזרת הפרנסי' זולת שאר ריעות' אבל לא כתב הרשד"ם מזה כלום שיתבטל הנאמנות שלו עבור שלא פירש בחייו על איזה סך האמין אותו ואח"כ נפלי נכסי קמי יתמי אלא ודאי דאין לחלק בזה כלל. ומה שרצה להביא ראיה מהא דכתב המרדכי פי"נ לרגמ"ה כל שמינה אפוט' לחלוק בנכסיו לאחר מותו דאין בדבריו כלום דמיד שמת נפלו נכסי קמי יתמי כו' אינו ענין לנ"ד וכמ"ש לעיל וכן מבואר בהדיא בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס' דף ע"א ע"ג ע"ש בשאלה שנתן נאמנות לאחד ועתה שאל השואל אי הוי שיעבוד במה שמשעבד עצמו בדבר שאין לו קצבה כו' ופסק שאף לדברי הרמב"ם שאין חיוב חל על דבר שאינו קצוב מ"מ מחוייב לשלם מאחר שהאמינו על כל אשר יאמר דהרמב"ם ורבותיו סברי דכל דבר שאינו קצוב לא סמכא דעתיה ולא גמר ויהיב אבל הכא אין כאן לא מתנה ולא מחילה אלא שסמך על אמונתו של זה ואם נוטל הרי זה גזל בידו ולענין נאמנות מהני אפילו בדבר שאינו קצוב דהא הימניה מה לי מעט מה לי הרבה דמאן דחשיד אאלפא זוזי חשיד אחד ומסתמא אלו היה חושדו על פ"א לא היה מאמינו כו' ע"ש וזה מבואר בהדיא כמו שכתבנו ודלא כסברת החכם הנז' ושם איירי בנאמנות להוציא ומכ"ש בנ"ד שהוא להחזיק. כל זה כתבנו ע"פ השאלה שסידר השואל שביטול הפשר הוא טובת היתום. אמנם באשר שגלוי וידוע לכל בני הק"ק יצ"ו שהפשר הנז' הוא טובת היתום ואלמלא לא נכתב ראוי הוא להכתב ואפס קצהו כתבנו בתוך הפסק באשר שכל עסקי השותפות שלהם היה בהלואה בריבית בהקפה לאו"ה וכספם מפוזר ומפורד בין העמים בסכנת דרכים זולת שאר סכנות וכבר כתב המ"מ שאין שולחין מטלטלין או סחורה של יתומים במקום שיש סכנת דרכים וספק אונס כו' ומכ"ש בנ"ד בהלואה לישמעאלים ועסק הזה הוא עלול לכמה עלילות רשע אף אחר כמה שנים ואינם יכולין לנגוש את הנושים כי פן ואולי יעלילו ברשע שיכלה הקרן עם הריבית כי כל אגב גביה בעי וכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי ומכ"ש בחובות בין הגוים. וגדולה מזו כתב ה"ה המבי"ט בתשו' ח"ב סי' ע"א דף ל"ו והביא לשון הרב תרומת הדשן דהסברא היתה נותנת דמכל מלוה של ריבית לא יתנו מס בספק אתי ספק לא אתי דכל כוונת הישמעאלים להפקיע את הכל כו' ע"ש וק"ו בנו של ק"ו במעות יתומים כי הרבה חשו חז"ל שיהיה ממון היתומים בטוח וע"ז נאמר בוצינא טבא מקרא והשותף החי קיבל עליו כל האחריות ע"פ דברי הפשרנים הן מכמה שנים שעברו והן להבא ושלימים וכן רבים המה ראו כן תמהו על אשר קיבל עליו השותף החי העול הכבד הזה ובפרט שנפטר השותף המנוח ואז יש לחוש לעידי שקרים שיעידו בעש"ג שקבל המנוח הקרן וגם נתנו לו ריבית ומי יכחישם כי אין המת יכול להכחיש את החי ובהיותו בחיים חיותו אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשא"כ לאחר מיתה. וביותר שבנ"ד אין מי שיטריח את עצמו עבור היתום כי שלשה אפוטרופסים מינה האחד היא אלמנותו ואינה יודעת כלל בעסק משא ומתן ואבי זקינו של היתום הוא זקן וטרוד וע"י זה יכלה הקרן של היתום ואם יאמרו לשכור איזה איש מממון היתום פשיטא שיכלה ממון של היתום וכאשר טען באמת השותף החי. זאת תורת העולה מכל מ"ש לעיל שהפשר הנז' הוא בתוקפו ובגבורתו ובחזקתו מכמה טעמים המבוארים בפסק הזה והעיקר שאנחנו אביהם של יתומים מצאנו ראינו שהפשר הנז' הוא טובת היתום מצידי צדדים דמה שפוגם בעור משביח בבשר ומה שפוגם בצ"ל משביח בנביי"ה ובנ"ד אף שיש להיתום קצת מניעת ריוח באשר שהקרן שלו הוא בטוח ואינו מונח על קרן הצבי ובוצינא טבא מקרא זולת האחריות אשר מקבל עליו שותף החי אשר עד הנה היה לו היזק לאלפי' מחמת האחריות הנז' וזהו טובת היתום בודאי בלי שום ספק ואודות הנאמנות שלו כבר כתבנו די והותר והוכחנו מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים הנז' וגם מתוך דברי שטר השותפות והצואה שהנאמנות המבואר שם פירושו בלא שבועה ואינו הוחזק כפרן כלל ולא הורע הנאמנות שלו כלום. אך באשר שכבר כתב הרמב"ם ז"ל גבי אפוט'. שמינהו ב"ד שאע"פ שאינו צריך ליתן חשבון מ"מ צריך לדקדק ולהזהר הרבה מאביהם של היתומים שהוא רוכב ערבות וה"ה בנ"ד ובפרט שאנו מוזהרים ועומדים מפי רועה נאמן שאמר והייתם נקיים מי"י ומישראל בכן גזרנו על השותף החי שיעשה נקיות שלו בפני האפוטרופסים או בפני הב"ד וישבע שהחשבון הסך אשר מסר ליד האפוטרופוס שאותו החשבון הוא חוב גמור ואמיתי מהקבלות אשר קיבל המנוח ראובן הנז' ואותו הסך לא נחשב בשום חשבון רק שצריך לנכות זה הסך מעסק השותפות החדש אשר נעש' ביניהם ואז יהיה נקי מי"י ומישראל ואין להרהר אחריו ואף שמן הדין אינו מגיע לו שום שבועה וכמו שהארכנו בזה ואינו יכול לגלגל עליו שום גלגול שבועה מן העסקים הקודמים מכמה טעמים כי המדקדק בשטר שותפות שלהם ימצא מבואר נגלה שפטרו מן הגלגולים וזולת זה אין לגלגל עליו בשבועה הזאת. ודומה למ"ש בגמ' פ' כל הנשבעים א"ר הונא לכל מגלגלים חוץ משכיר שאין מגלגלין וכתבו התוספות שם ד"ה לכל מגלגלין חוץ כו' פי' ריצב"א כו' דדוקא נקט שכיר משום דשבועתו אינו אלא להפיס דעתו לא חייבוהו כ"כ שיכול לגלגל עליו כו' ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד דשבועה הזאת אינו אלא לעשות נקיות שיהיה נקי מי"י ומישראל שלא מן הדין ועיין עוד מזה בת"ה סי' שכ"ז גבי הא דאין מגלגלין על מי שנהפכה עליו שבועה וא"כ מכל הלין טעמים פשוט הוא שאין לגלגל עליו בשבועה זו ופטורים ומסולקים הם זה מזה מחמת עסק השותפות ויקיים כל א' מהצדדים מה שמבואר בגזרת הפשרנים אשר ביד כל אחד ואחד ויהיו האפוטרופסים יחד באהבה ושלום וריעות לטובת היתום ואז יהיה משכורתה כפולה מאבי היתומים הוא האל הרוכב בערבות כ"ד פי המדבר בצדק ובמשפט תפדה ציון וירושלים אנכי עפר ואפריים מבית אהרן מווילנא: שאלה קלד נשאלתי לחוות את דעתי החלושה במ"ש התוס' ריש פ' כה"ג דסנהדרין וז"ל כ"ג דן פשיטא כלומר למה לי למיתני דן כו'. הנה יש לדקדק מה באו ללמדינו דהא פשיטא דשמעתתא הכי הוא וי"ל משום דלפום ריהטא דשמעתתא איכא למידק אמאי לא פריך מדן ודנין אלא מדן לחודיה משמע דהמקשן היה יודע דדנין אותו איצטריך ליה ואפ"ה היה קשה לו למה לי למיתני דן דלא מסתבר ליה לתרץ דתנא רישא דן אגב סיפא דדנין וא"כ היה קשה מאד חידש לו התרצן דנין אותו איצטריכ' ליה ועוד היה קשה מאי פריך תו נמי פשיטא הלא המקשן מתחלת דבריו דלא פריך מדנין משמע דהוי ס"ל דדנין איצטריך ומכח אלו קושיות היינו מפרשים כוונת הסוגיא דהכין הוא דקמפרש פי' דמתני' ולאו קושיא הוא וה"ק כ"ג דן פשיטא ודנין אותו