שער אפרים קפד

דהלכה כרבא לגבי אביי אלא כשחולקים בסברת עצמם ולא כשחולקים אליב' שאר תנאים או אמוראים וכמ"ש ה"ה מהריק"ו שו' קי"ד גבי פלוגת' דיהרג ואל יעבור ודלא כה"ה בעל בנימן זאב בסי' ש"ג ולא כה"ה מהרלב"ח בפסק הסמיכה. כל זה יש לישב לפי דברי הרמב"ם וליתן טעם לשבח למה פסק כמותו אבל לפי מ"ש לעיל לישב את דברי הרב מהרי"א שסבר דליכא שום פוסק שיסבור כרבי יאשי' הואיל ואביי סבר כוותי' ודלא כרבא לא א"ש. ומצאתי ראיתי בתשו' ה"ה מהרי"בל ח"ג סי' י"ז שכתב בפסק הנדון שלו כעין נ"ד דהיינו שש"מ מינה אפוטרופוסי' ואחר שמת האפוטרופוס הא' שהם רוצים להשגיח ולמנות אפוטרופוס אחר בחצי אותו ממון או למנות אפוטרופס א' בחברת אותו אפוטרופוס הנשאר בחיים והאפוטרופוס טוען מאחר שמת חבירו שהוא לבדו יהיה כו' ומביא שם מהרי"בל ראיה מתשו' הרשב"א הנז' דהדין עם האפוטרופוס מהא דראובן שמינה את חנוך בנו שמביא הרשב"א ראיה מפלוגתת ר' יאשי' ור"י ואנן קי"ל כר"י כו' וכתב שם מהרי"בל דמה שהלכה כר' יונתן היינו כדמשמע בפרק השואל מדרבא סבר לה כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן ואביי סבר לה כר' יאשיה כו'. ותמהני עליו דאשתמיטתי' ג"כ הסוגי' דתמורה הנז' בענין פלוגתא דר' יאשיה ור"י הנז' דאע"ג דאביי סבר כר' יאשיה מ"מ הלכתא כוותיה דאביי וכמ"ש הרמב"ם הנז' ושאר פוסקים ולא על ה"ה מהרי"בל ושאר פוסקים הנז' תלונתי אלא גם על בעל הנמוק"י בפ' השואל שכתב וז"ל ותניא בגמ' ת"ר אביו ואמו קלל כו' ד"ר יאשי' ר"י אומר משמע שניהם כא' ומשמע א' בפני עצמו איתמר אביי סבר כר' יאשי' ורבא סבר כר' יונתן כו' וקי"ל כר' יונתן משום דרבא סבר ליה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם כ"כ הרנב"ר והרשב"א בתשו' סי' כ"ו ע"ש וקשה ג"כ קושי' הנ"ל דאשתמיטתי' גמ' דתמורה הנ"ל. וביותר תמה אני על דברי התוס' אשר מימיהם אנו שותים ונהירין להו שבילי דתלמודא וכתבו בפ' אותו ואת בנו דף ע"ט ד"ה עייל לי וז"ל ומיהו שמואל פסק כחנניא כו' ועוד דחנניא סבר כר' יונתן ובפרק השואל אמר דאביי סבר כר' יאשיה ורבא סבר כר"י וקי"ל כרבא לגבי אביי קשה ג"כ התימא הנז' אשר הקשיתי לעיל דאשתמיטתיהו גמ' דתמורה. ודברי התוספות יש לישב די"ל דהתוס' חולקים על הרמב"ם בזה וסוברים באמת שהלכה כר' יונתן דאין מערבין לקרנות כרבא ולא כאביי אבל שאר הפוסקי' הנ"ל קשה דאין לתרץ אותם בתירוץ זה דהיה להם להביא דברי הרמב"ם ולהשיג עליו כי המה ראו דבריו ומשא"כ התוס'. אף שראיתי בתוספות שמביאים ג"כ דברי הרמב"ם וכמבואר בתוס' במנחות פרק התכלת דף מ"ב ע"ב ד"ה תפילין כו' אבל מזוזות לא בעי עיבוד לשמן וכן פירש הרמב"ם דמזוזה לא בעי לשמה ולא פי' מנא ליה ושמא מהא עכ"ל התוס' וכן איתא בהרמב"ם פ"א מהל' תפילין ובטוי"ד סי' רפ"ח כתב בשמו כן אבל אפשר שלא היה מפורשים כ"כ בזמן התוס'. וראיתי עוד בתשו' ה"ה מהריב"ל הנז' שמביא שם בסימן י"ז ובסי' ש"ח תשו' הרא"ש שהבאתי לעיל בענין ראובן שמסר גט לשליח ע"ת שאם יבא לעיר שאשתו שרויה שם תוך זמן שמונה חדשים ויראה שם בפניה ובפני עדים או בפני הזקן ובפני עדים כו' וכמ''ש לעיל וכתב שיראה לכאורה שהרא"ש סבר כר' יאשיה וחולק על הרשב"א שסבר כר' יונתן לפי שהרא"ש סבר שצריך להתראות בפני האשה ובפני העדים או בפני הזקן ובפני העדים ומסיים שם בכמה דרכים שהרא"ש אינו חולק על הרשב"א וקצתם דוחה הוא בעצמו וכתב לבסוף והדרך הנכון שיראה לי כדי שלא לחלוק הרא"ש על הרשב"א כו' וע"ש מ"ש שעיקר התראות הוא בפני האשה או בפני הזקן שהוא שלוחה ובפני העדים כדי שלא ישקר ויאמר שבא אפילו שלא בא כו' ע"ש. והנה הוא כתב שהוא דרך הנכון בעבור שאמר בפני עדים וכדי שלא ישקר כו' קשה הלא הוא נתן לה גט מרצונה ולמה רוצה מתחלה להתנות שיוכל לקלקל אותה וישקר אח"כ ויאמר שבא וע"ש. ולענד''ן דהרא"ש והרשב"א שוין ביחד דהרא"ש מודה בנדון דהרשב"א גבי ראובן שהשביעו חנוך בנו כו' שלא ילוה כ"א ברשות שמעון ולוי דמשמע א' מהם וכר' יונתן דקי"ל כוותיה והיינו משום שפרט אותם ברשות שמעון ולוי אז א' מהם משמע ולאפוקי גבי גט שהתנה שאם לא יתראה בפני האשה ובפני הזקן ובפני העדים כו' דלא פרט העדים מי הם אז לא נוכל לומר דאף בפני א' מהם משמע דהיינו בפני האשה או בפני הזקן או בפני העדים א"כ קשה ה"ל להתנות בקיצור שיתראה בפני הזקן ולא היה לו להזכיר עדים כלל או היה לו להזכיר שיתראה בפני האשה ולא היה לו להזכיר עדים ויהיה לה נאמנות שאם יבא ויתראה עצמו בפני עדים והאשה לא תדע מזה שהרי לא ייחד עדים שתשאל אותם וא"כ יבא מכשול מזה שהיא תסבור שלא בא ותנשא או שתשב עגונה לעולם אלא שרצה לבקש תקנה במלתא דשויא לתרוייהו דניחא ליה וגם לה שלא רצה ליתן לה נאמנות לכן התנה בפני האשה ובפני העדים ולא רצה להתנות בפני עדים לחודי' דא''כ נפל פותא בבירא שלעולם תהיה אגידא ביה שתתירא להנשא כי פן יביא אח"כ עדים וה"ה בפני הזקן ובפני עדים מזה הטעם צריך שיהיו במצב א' כדי שלא יעיז ג"כ שהתראה בפני עדים והלכו להם וכמ"ש הרא"ש בתשו' אח"כ וג"כ ליכא למיחש שמא יביא עדים שנתראה בפניה ובפני עדים והלכו להם כו' והיינו מטעם הנז' ואף שכתב הרא"ש הטעם דכולי האי לא חציף כו' פירושו ג"כ דלא חציף אינש לפי שאנו רואים בתחלת תנאי שלו שלא רצה לבא עליה בעקיפין וכמ"ש לעיל והתנה במילתא דשויא לתרווייהו וא"כ גם הרשב"א מודה לדברי הרא"ש ויש עוד לדקדק בזה כמה דקדוקים רק באשר שהוא חוץ לענינינו לא נאריך בזה יותר וכל מאריך טירחא הוא. בזה ראיתי לישא וליתן במה שרצה ה"ה מהרי"בל להשוות את המחלוקת של הרשב"א והרא"ש מכח מ"ש רש"י בפלוגתא דרבי יאשיה ור"י וז"ל וכבר חשבתי דרך א' לומר נמי דלא פליג הרשב"א עליה דהרא"ש והיא דכ' רש"י כו' וז"ל ואע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כו' כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים כו' עד ואיכא למידק דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון למה אצטריך יחדו ואפשר לתרץ כו' דנימא דכוונת רש"י למימר דאי לאו קרא דלא תחרוש שור וחמור יחדיו הייתי אומר מסבר' דמשמע שניהם כא' והוי"ו מוסיף על ענין ראשון אבל כיון דאצטריך למימר בשור וחמור יחדיו משמע היכא דלא כתב' יחדו לא משמע אלא כל א' בפני עצמו כו' ולפ"ז התירוץ לישנא דנמי הוא דחוק ע"ש. ונלע"ד דה"פ בדברי רש"י לפי שיש לדקדק בדברי רש"י שכתב ר''י יונתן אמר מתחלת המקרא משמע קשה מ"ל מתחלת המקרא: או מסוף המקרא וגם מה הוא הסוף המקרא וע"ק בדברי רש"י מה שמסיים ואביו ואמו קלל דריש ליה לקמן כו' זהו מיותר אלא נלע"ד דהוקשה לרש"י בגמ' שדברי ר' יונתן שאמר משמע שניהם כא' ומשמע א' בפני עצמו עד שיפרט יחדיו כו' קשה מנ"ל השני משמעות הנז' לר' יונתן ומכח קושי' הנז' תרצה לפרש בדברי ר"י שקאי על דברי ר' יאשיה שמביא מתחלת הפסוק איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וקאמר אין לי אלא אביו ואמו הואיל ונאמר את אביו ואת אמו אביו שלא אמו כו' מנ"ל ת"ל אביו ואמו קלל דהיינו סיפא דקרא בפ' קדושים וע"ז קאי רבי יונתן וקאמר משמע שניהם כא' דהיינו מתחלת המקרא דפ' קדושים את אביו ואת אמו ומשמע א' בפני עצמו דהיינו סיפא דקרא דפ' קדושים וזהו שמסיים עד שיפרט לך הכתוב יחדו ור"ל אע"ג דכתיב אביו ואמו קלל דהיינו וי"ו דואמו מוסיף על אביו דהיינו שניהם יחד ז"א עד שיפרט לך הכתוב יחדו דבשלמא בתחלת המקרא שנא' את אביו ואת אמו דאת הפסיק הענין ואתי וי"ו דואת הדר ערבי ומוסיף על הענין לכן משמע שניהם יחד הואיל והפסיק הענין והדר ערבי, וכעין סוגיא זו מצינו בפ"ב דע"א עלה כ"ב אבני שוהם הפסיק הענין הא ואבני מלואים כתי' דהדרי ערבי כו' ע"ש וה"ה ה"נ, וא"כ קפליג על ר' יאשי' דר' יאשיה לומד הואיל וסמך קלל לאמו בסיפא דקרא לכן אמרי' דכל א' בפני עצמו חייב ור"י פליג ע"ז ואומר לא מן זה השם הוא חייב ע"ז בפני עצמו כו' רק הואיל ולא קאמר יחדיו בסיפא דקרא וא"כ לפי הפירוש זה בדברי ר' יונתן הוקשה לרש"י מנ"ל לר"י דמקלל לאחר מיתה דחייב דמסיק לקמן בהנחנקין עלה מ"ח ע"ב ת"ל אביו ואמו קלל לאחר מיתה דהיינו סיפא. דקרא הנז' ומקשה הניחא לר"י דמיתר ליה קרא אביו ואמו קלל אלא לר' יאשיה כו' קשה הלא גם לר"י לא א"ש דגם לדידיה אינו מיותר סיפא סיפא דקרא דאביו ואמו קלל וכמ"ש לכן בא רש"י לתרץ את כל זה ואמר רי"א מתחלת. המקרא משמע את אביו ואת אמו אע"ג דוי"ו מוסיף על ענין ראשון משמע נמי א' מהם ר"ל תיכף בתחלת המקרא בלא סוף המקרא דאביו ואמו קלל אע"ג דוי"ו מוסיף כו' והיינו דהדרי ערבי מ"מ משמע נמי א' מהם עד שיפרט לך הכתוב יחדו גם ברישא דקרא כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים אע"ג דיש לחלק דבשלמא גבי כלאים לא כתיב לא תחרוש את שור ואת חמור לכן הוצרך יחדיו אבל אין לחלק ביניהם וז"ש רש"י משמע נמי ר"ל אע"ג דכתיב ואת משמע נמי א' מהם וזהו שמסיים רש"י ואביו ואמו קלל דסופה: דריש ליה לקמן בהנחנקין לרבות את המקלל לאחר מיתה ולכאורה הוא מיותר פה ואין לו ענין לכאן ולפי מ"ש הוא מיושב דזהו עיקר קושית רש"י על: הפי' הנז'. ובזה מתורץ הקושיא שהקשה ה"ה מהרי"בל דכיון דעיקר המשמעות הוא דוי"ו מוסיף כו' למה איצטריך יחדו דבאמת אין זה עיקר המשמעות רק גבי כי יקלל את אביו ואת אמו דהדרי ערבי לכן י"ל דהוי"ו מוסיף ואפ"ה משמע נמי א' הואיל ולא כתיב יחדו דאין חילוק בין הוי"ו דואת או הוי"ו דואמו ה"ה הוי"ו דלא תחרוש שור וחמור יחדו ואפ"ה צריך יחדיו וזהו שדקדק רש"י לשון נמי: ומצאתי ראיתי בתשו' ה"ה מהרשד"ם ז"ל לטא"ה סי' מ"ח שהשיב ג"כ על הנדון של מהרי"בל ומביא ג"כ הסוגי' מחלוקת של ר' יאשיה ור"י הנז' והקשה ג"כ בדברי רש"י קושיא של מהריב"ל הנ"ו ולפענ"ד מ"ש הוא הנכון. עוד הקשה הרב הרשד"ם הנ"ל וז"ל והשתא בדברי התוס' קשה מאי קאמרי אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדו מה סברא היא כו' עד כיון דמסבר' יש לנו לומר שפי' הוי"ו לחלק א"כ לר' יונתן שתי תכיפות בכלאים מנין דמיחדיו לא מצי לאפוקי משום דאית לן למימר דאי לא יחדיו ה"א כל א' לבדו בשור לבדו כו' ע"ש ומסיים והאמת כי קושיא הזאת הוא גדולה בעיני ואיני יודע לה תירוץ כו' עד וא"כ צריך לבאר דברי התוס' מאי הקשו לפירש"י מדברי ר' יאשיה לר"י כו' עכ"ל והאריך בביאור דברי התוס' ללא צורך כי הדברים פשוטים אבל עיקר קושיתו במקומו עומדת וסבר לתקן ולא תיקן דמה שמסיים הרשד"ם וז"ל אלא שודאי ר' יונתן לא הביא ראיה מקרא דיחדו דכלאים דידע דאין משם ראי' כנז' עכ"ל הרשד"ם והיינו דידע דאין משם ראיה לפרש יחדיו צריך לשני תכיפות. אלא מסבר' קאמר כו' וכמו שמסיים התוס' א"כ הדרי קושי' לדוכתיה דמנ"ל דיחדיו אתי לשתי תכיפות דלמא יחדיו אתי הואיל ומשמע א' בפני עצמו מכח הסברא גבי אביו ואמו קלל ומה לי גבי שור וחמור מכח הסבר' ולכן צריך יחדיו אמנם אין זה קושיא דמיחדיו נלמד הכל דזה מקרי יחדיו כשהם קשורים וג"כ בשתי תכיפות וי"ל עוד דהאי יחדו אתי דלא תימתא מסבר' משמע א' וא' בפני עצמו אבל מדלא כתיב לא תלבש יחדו צמר ופשתים או לא יחדו בשור וחמור וכתיב יחדיו לבסוף נלמד שיהיה צמר ופשתים או שור וחמור יחדיו דוקא והיינו שיהיו קשורים ומחוברים וגם מחובר בשתי תכיפות כו' ועיין בזה בחידושי הלכות מהר''מ מלובלין: