שער אפרים קפג

תעשה בשלי חייב ראובן לפרוע כל החוב כו' ע"ש ועיין בסי' קכ"ג שמביא שם הב"י תשו' הנז' של הרשב"א לפסק הלכה בספרו הקצר סעיף ו' וא"כ לפ"ז אם מחל החוב חייב היינו דוקא אם לא אמר בפי' שהרשות בידו למחול החוב ומשא"כ אם נתן לו רשות למחול החוב וכמבואר בתשו' הרשב"א הנז' ע"ש וא"כ בנ"ד שמבואר בשטר הרשאה ומחילתו כמחילתה כו' אפשר שיכול למחול ג"כ וכמבואר בטור סי' קכ"ג אף שז"א פשוט כ"כ לענין דינא דאם מחל כל החוב שיהיה המחיל' קיימת כי יש לבע"ד לפקפק בזה אמנם לענין פשרה כ"ע מודים שהרשאה שנתנה על הפשרה שהיא קיימת ואינה יכולה לערער. ואין לפקפק בנ"ד באשר שמבואר בצוואה שמנוח הנפטר מינה ג' אפוטרופסים על העזבון שלו ובנ"ד לא היה יכולת בידם לפשר עצמם עם השלישי כי האפטרופוס השלישי אינו מבקש רק טובת עצמו ולא טובת היתום באשר שהוא נוגע בדבר ואין כאן רק שנים. טרם שנבא להוכיח מתוך שטר הצוואה שלא ירד המנוח להמכוון שיהיה דוקא ג' אפוטרופסים יחד נבא להוכיח תחילה מדברי הפוסקים. מצאתי ראיתי בטי"ד סי' רנ"ט בהל' צדקה שמביא מרן הקדוש בספרו הארוך תשו' הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א ששאלתם ראובן חלה וצוה על נכסיו ומינה ב' אפוטרופסים על בניו וצוה להאפוטרופסי' לחלק ההקדש לפי ראות עיניהם כו' ועכשיו נפטר אחד מהאפוטרופסים ורצה הקהל למנות אחר תחת אותו שנפטר שיהיה אפוטרופס עם השני החי והאפוטרופס טוען שאין למנות אחר עמו תשובה אני רואה כו' וכן אין להקהל למנות אחר עמו עכ"ל הנה ממשמעות דברי הרשב"א בתשו' הזאת משמע שדבריו מסבר' דנפשיה אמר שכל שהיחיד ממנה אפוטרופוסין אם ימות א' מהם או הלך למד"ה אז הנשארים יהיו נוהגים מינויים ואין מינויים בטל. אמנם כד מעיינת לכאורה יש לדמות נדון דהרשב"א למ"ש בגמר' דסנהדרין פד"מ דף ס"ו ובהנחנקין ריש פירקין ובשבועות פ"ג ובכמה מקומות בתלמוד גבי איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אמו שלא אביו אביו שלא אמו מנין ת"ל אביו ואמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אמר משמע שניהם כא' ומשמע א' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כו' ע"ש וא"כ משמע לפ"ד ר' יאשיה דאם פרט שנים אמרי' דוקא שנים יחד ולכן הוצרך התורה לפרש אביו ואמו קלל וסמך קלל' גם לאמו שחייב על אמו בפני עצמו ולאפוקי לפ"ד ר' יונתן בכל התורה זולת גבי כלאים אמרינן אפי' א' במשמע אם לא פי' יחדו כמו גבי כלאים וא"כ לפ"ז קשה בתשוב' הרשב"א הנז' שכתב ומ"מ אני רואה בכל המקומות כו' כאלו מפיו אנו חיים בזה מכח מנהג וסברא דנפשיה ובאמת כד מעיינת בגמ' הנז' תמצא שזהו מחלוקת בגמ' הנז' גבי אביו ואמו קלל בין ר"י ור' יונתן. באמת עלה על דעתי לומר לפי שהרשב"א פסק בפלוגתא דגמ' הנז' כר' יאשיה שבכל התורה משמע שניהם יחד דוקא ולכן גבי מקלל אביו ואמו פירשה בתור' אביו ואמו קלל לסמוך קללה לאמו לחייב גם על קללת אמו לחודי' ודלא כר"י שאמר שבכל התורה אפילו א' במשמע וא"כ לפ"ז גבי אפוטרופוס אם מינה ב' או ג' אפוטרופסים אם מת או הלך א' מהם למד"ה אז מנויים בטל דב' או ג' דוקא קאמר וכר"י ודלא כר' יונתן לכן הוצרך הרשב"א להחזיק את דינו מכח המנהג וסברא דנפשיה ולא לפי דין תורה. אמנם לפ"ז קשה דתשובות הרשב"א סתרי אהדדי כי מצאתי בתשובת הרשב"א הובא בהרב הקדוש בב"י בטי"ד סי' רכ"ח דף רע"ד וז"ל כתב הרשב"א בתשובה ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה לשום אדם ממונו יותר מסך פלוני כ"א ברשות שמעון ולוי ועכשיו מת שמעון היוכל חנוך בנו להרשות ברשות לוי לבדו או לא תשובה פלוגתא דר' יאשיה ור"י כל מקום שנאמר פ' ופ' כגון אביו ואמו קלל אם משמע שניהם כא' או אפילו א' א' בפני עצמו ואנן קי"ל כר' יונתן דאמר משמע שניהם כא' ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדיו כו' ואף זה כשהשביעו לא השביעו אלא שלא ילוה כ"א ברשות שניהם או ברשות אחד מהם עכ"ל ע"ש וא"כ בתשו' זו מוכח דהרשב"א פוסק כר' יונתן ודלא כר' יאשיה וא"כ הדרי קושיא לדוכתיה למה פסק הרשב"א בתשובה הנזכר' גבי אפוטרופוס דאם מת או הלך אחד מהם למד"ה מכח המנהג והסברא דאין המינוי שלהם בטל משמע אבל לא מן הדין וזהו סברת ר' יאשיה ודלא כר' יונתן דאליבא ר' יונתן גם מן הדין אין מינויין בטל ועיין מ"ש ה"ה מהרא"ם בתשובה סי' נ"ב ובטי"ד סי' רט"ז בהג"ה מ"ש שם עמיתי הרב בעל ש"ך ס"ק כ"ב. והיה נראה בעיני לומר איפכ' דהרשב"א פסק באמת כר' יונתן וכמו שמוכח בהדיא מדבריו בתשו' הנז' בדין ראובן שצוה את חנוך בנו כו' ומ"ש בתשובה בדין ראובן שחלה ומינה ב' אפוטרופסים כו' שתלה דבריו במנהג המקומות כו' היינו שלא ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק שיש פוסקים כר' יאשיה שסבר גבי אביו ואמו קלל דשנים דוקא ולכן כתב הרשב"א דאף להפוסקים כר' יאשיה מודים בנ"ד גבי אפוטרופס כו' כי באמת מצאתי ראיתי בתשוב' הרא"ש כלל מ"ה סי' י"ב שכתב וז"ל ראובן שהיה במד"ה ושלחה לו אשתו שליח כו' ונתן גט לשליח בתנאי שאם יבא לעיר שאשתו שרויה שם ויראה שם בפניה ובפני עדים כו' או אם לא תהיה אשתו מצויה בעיר שיראה את עצמו בפני א' מן הזקנים ובפני עדים יהיה הגט בטל כו' והנה עבר הזמן והאשה אומרת שלא בא וכן הזקנים אומרים שלא בא כו' ע"ש ומסיים שם הלכך בנ"ד שתולה ביאתו בעדים כו' ליכא למיחש כו' כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהם או לזקן בפניהם הלכך אפי' לעז ליכא כו' ע"ש דמשמע מדברי הרא"ש דמה שהתנה שיראה שם בפני אשתו ובפני עדים או בפני אחד מן הזקנים ובפני עדים כו' דוקא בפני שניהם יחד ולכן מסיים הרא"ש שם כיון שאין ביאתו מבטלת הגט עד שיביא עדים שנתראה לאשה בפניהם והיינו כר' יאשיה גבי איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו דדוקא אביו ואמו משמע אם לא שפי' אביו ואמו קלל וכמבואר בגמרא שם ולכן כתב הרשב"א בתשו' גבי מי שמינה ב' אפוטרופסים דאף להפוסקים כרי' יאשיה דה"א תרוייהו דוקא אפ"ה מכח מנהגי מקומות ומכח הסברא דאין מינוי שלהם בטל כו' אבל באמת הרשב"א פוסק כר' יונתן וכמ"ש גבי ראובן שצוה את חנוך בנו כו'. אמנם ראיתי בתשובת ה"ה מהר"י אדרבי בדברי ריבות סי' קס"ב שכתב בענין שטר צוואה שאמר ראובן ש"מ שיהיו אפוטרופסי' שמעון אחיו ולוי שותפו כו' ומסיים שם וז"ל גם במה שפסק שכל מה שנשא ונתן לוי בנכסיו של ראובן אחרי מותו בלתי רשות שמעון אחיו של המת שנתמנה עמו לאפוטרופוס כל ההפסד ראוי שיפרע לוי מנכסיו כדין פושע ז"א מחוור כלל וראיה לזה גבי אביו ואמו קלל פלוגת' דר' יאשיה ור"י כו' וקי"ל כר' יונתן וכן פסק הרשב"א בתשובה על ענין ראובן שצוה חנוך בנו והשביעו שלא ילוה כ"א ברשות כו' והשיב דהלכת' כר"י דמשמע כ"א בפני עצמו הרי שפסק כר"י לקולא להתיר שבועה חמורה כ"ש בנ"ד לאוקמי ממונא בחזקת מאריה דאמרינן דהלכתא כר' יונתן דמשמע דכל אחד בפ"ע ולכן כשאמר ראובן שיהיו אפוטרופסים שמעון ולוי ר"ל שניהם יחד או כל אחד בפ"ע וע"ש א"כ זכינו מדברי ה"ה הר"י אדרבי שמביא ראיה בדין מי שמינה ב' אפוט' ועשה אחד שלא מדעת חבירו שמעשיו קיימין מהא דתשו' הרשב"א גבי ראובן שצוה את חנוך בנו ומהא דקי"ל כר' יונתן כו' ובאמת הרשב"א עצמו לא רצה להביא ראיה מגמ' דר' יאשיה ור"י גבי אפוטרופוס כו' רק מביא ראיה ממנהג המקומות ומסבר' כו' וכמ"ש לעיל בתשובה שהביא הב"י בסי' רנ"ט ומדברי בריבי ניכר שלא ראה תשובת הרשב"א הנ"ל מה שמביא הב"י בסי' רנ"ט באשר שלא הביאה בתשובה הנ"ל והביא תשובה אחרת בענין ראובן שצוה את חנוך כו'. ואפשר לומר שלא רצה הרב אדרבי להביא תשובת הרשב"א של סי' רנ"ט לפי שהוקשה לו ג"כ קושיתינו למה מביא ראיה ממנהג המקומות הלא מן הגמ' גם דבריו מוכרחים ולפי מאי דקי"ל כר' יונתן וכמ"ש הרשב"א בתשובה האחרת שהשביע את חנוך כו' ושם פסק בהדיא כר' יונתן ומשם למד ק"ו וכמבואר בדברי ריבות והרב בעל ד"ר לא רצה לתרץ כתירוץ שלנו שכתבנו שכתב כן אף לפי מאן דסבר כר' יאשיה ולפי שסבר דליכ' שום פוסק שיסבור כר' יאשיה לפי דאיתא בגמר' דב"מ פ' השואל עלה צ"ה וז"ל ועוד תניא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו עמו ישלם כו' ותניא אידך עד אביי סבר כר' יאשיה ומתרץ לקראי כר' יאשיה רבא סבר כר' יונתן ומתרץ לקראי כר' יונתן כו' א"כ מוכח משם דאביי סבר כר' יאשיה ורבא כר"י וא"כ ממילא אין הלכה כר' יאשיה דאין הלכה כאביי בר מיע"ל קג"ם נגד רבא ודברי הרא"ש אינם מוכרחים שסבר כר' יאשיה וכמו שנבאר אח"כ. אכן כד מעיינת בסוגית התלמוד תמצא שז"א עולה יפה לומר שלא תמצא שום פוסק שסובר דהלכה כר' יאשיה הואיל ואביי מתרץ מתניתין כוותיה דכעין סוגי' זו תמצא בתמורה עלה ה' פלוגת' אביי ורבא גבי כל מילתא דאמר רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני דאביי סבר דמהני ומקשי שם והרי בכור כו' אלמא לא מהני כו' תיובתא דאביי ומשני א"ל שאני התם דאמר קרא כו' ולרבא האי הם מאי עביד ליה כו' ואביי האי סבר' מנ"ל מולקח מדם הפר ומדם השעיר כו' עד דתניא ולקח וגו' עד שיהיו מעורבין דברי ר' יאשיה ורבא התם מזה בפ"ע ומזה בפ"ע וסבר לה כר' יונתן עכ"ל א"כ מוכח מסוגי' זו דאביי סבר כר' יאשיה דדם הפר ודם השעיר במעשה יוה"כ צריך שיהיו מעורבין לקרנות המזבח ורבא סבר כר' יונתן דאין מערבין לקרנות רק ליתן מזה בפ"ע כו' וכד מעיינת ברמב"ם בהלכות עבודת יוה"כ פ"ג סוף דין ה' כתב וז"ל ואח"כ מערב שני הדמים דם הפר ודם השעיר ומזה משניהם ד' הזיות על ד' קרנות המזבח הזהב כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם ג"כ בפ"ד מהלכות הנז' בענין סדר כל המעשים שכתב שם ואח"כ מערה דם הפר לתוך דם השעיר כו' ומתחיל להזות מדם התערובות על קרנות המזבח הזהב וכו' והיינו כר' יאשיה ודלא כר' יונתן ולפי מאי דמסיק בתמור' דאביי סבר כר' יאשיה דמערבין לקרנות ורבא סבר כר' יונתן דאין מערבין רק מזה בפ"ע וא"כ לפי מ"ש לעיל דהלכה כר' יונתן ולא כר' יאשיה הואיל ואביי סבר כר' יאשיה ורבא כר' יונתן והלכה כרבא נגד אביי וא"כ קשה על הר"מ במז"ל איך פסק בענין מערבין לקרנות כר' יאשיה ולא כר' יונתן הלא זהו סברת אביי וזהו ממש הפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן בענין אביו ואמו קלל. בודאי בדברי הרמב"ם בעצמו נלע"ד דלק"מ על שפסק כתנא דמערבין לקרנות נגד רבא דכד מעיינת ביומא פ' הוציאו לו עלה נ"ז נ''ח בסוגיא דמערבין לקרנות בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דאיתמר ר' יאשיה ור''י ח"א מערבין לקרנות כו' ואמר תסתיים דר' יאשיה הוא דאמר מערבין דאמר אע"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דאמר יחדיו דמי ( והיינו בפלוגתא דאביו ואמו קלל וכמ"ש רש"י לשם) ומסיק אפ"ת ר' יונתן שאני התם דכתיב אחת וא"כ לפ"ז פסק ג"כ כר' יונתן ואף דמסיק התם אח"כ תניא דלא כשינויי' דר' יונתן סבר מזה בפני עצמו כו' הלא מסיק אח"כ בתניא אידך כו' וסתמא כר' יאשיה וא"כ סתם התנא בברייתא כר' יאשיה וגם התנא דמתניתין סבר דמערבין לקרנות שסתם עירה דם הפר לתוך דם השעיר וכמו שאמר בגמר' תנן כמ"ד דמערבין לקרנות כו' ולא שבקינן סתמא דמתניתין וברייתא מפני ברייתא אחרת שיש בו מחלוקת ואף שמסיק בתמורה דזהו אתיא אליבא דאביי ולא כרבא י"ל דמ"מ פסק כוותיה וכמו שמצינו בפ' המפקיד גבי פלוגתא דשומר שמסר לשומר שפסק ר"ח הלכה כאביי והביאו הרא"ש שם וכתב הטעם משום דרבא סבר כוותיה וג"כ הואיל ומחלוקת' אליבא דרב ורב נחמן ולא אליבא דנפשיה וא"כ ה"ה במחלוקת ר' יאשיה ור"י אם מערבין לקרנות סבר אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן מ"מ הואיל וסתם מתני' וסתם ברייתא אתיא כר' יאשיה אף דאתיא כאביי מ"מ הלכה כוותיה ולא אמרינן