שער אפרים קעה

גבי גט דדינא הכי כו' ועיין בהר"ן פ' מ"ש מ"ש בזה ומה שמסיים שם בשם הרשב"א דגבי ד"מ אפשר דאליבא דכ"ע סתם כמפרש כל ימי חייו משמע ומסיים והדבר צריך תלמוד כו' ותמהני דכאן משמע שהרשב"א מסופק גבי ממונא אי אמרי' סתם לעולם משמע דהיינו אי מקבל עליו לזון את פלוני כו' ולמ"ש בשם הרשב"א בסי' קי"ד הנז' משמע שהרשב"א הכריע כן וגם בחידושי הרשב"א בגיטין דף ק"ו ע"ד מסיים בזה וצ"ע ע"ש. העולה מהמקובץ דזה תלוי בפלוגתא דרבוותא דהרא"ש הנ"ל אם אמר סתם ולא אמר לעולם מהו דינו וא"כ אליבא דהרשב"א דסבר דסתם נמי לעולם משמע א"כ בנ"ד כשאמר לעולם הוי לישנא יתירא ולטפויי קאתי דהיינו שאף היורשים אחר מות אביהם מחוייבים ליתן לדודתם אחות אביהם כפי הצואה ולכן כתבו מלת לעולם ולאפוקי לפי דעת הרא"ש דסתם לא משמע לעולם א"כ אין כאן יתור לשון והוצרך לומר לעולם שיתנו לה היורשים דהיינו אחיהם בעצמם לעולם ולא שיפטרו עצמם בשנה אחת וא"כ לפ"ז כשמת א' מהאחים אזי בני האחים פטורים מהחוב הנז'. ואף לפי דעת הרשב"א בעצמו כפי מה שכתבתי לעיל מ"ש הריב"ש בשמו דלא בכל מקום אמרי' דלישנ' יתיר' לטפויי קאתי אלא במקום שאמרו בגמ' ולפ"ז בנ"ד ג"כ אפשר שלא אמרי' בזה לישנא יתירא לטפויי קאתי וא"כ אף שכתב בצוואה מלת לעולם לא אמרי' לטפויי קאתי ולהוציא בזה ממון מיורשי אחיה אלא דנין בזה דאינו אלא שופר' דשטרא דהאחים בעצמם יתנו לעולם אף דא"צ אמנם ראיתי בתשו' הרשב"א הביאו הב"י בח"מ סי' רי"ד מחו' ג' שכתב וז"ל מה שטען ראובן על השנות בשטר מלת לעולם פעמים דלטפויי קאתי כו' אינו טענה שלא אמרו אלא במה שהוא בעצמו משוייר וזה בא וטפי מילתא ושיירו בפירוש' כו' כאומר חוץ מאלו כו' וכן בש"מ האומר ק"ק זוז לבכורי בראוי לו ולבע"ח בראוי לו כו' אבל כאן היה צ"ל לעולם לשופרי דשטרי כו' ע"ש וא"כ לכאור' משמע שזהו סותר קצת מ"ש הריב"ש בשם הרשב"א דאין בידינו כח לדון בדמיונות במילתא דאמרי' לטפויי קאתי כו' אלא במקום שאמרו כו' וכאן בתשו' הנז' משמע הואיל ולא דמי להא דאמרו בגמרא פר' המוכר את הבית וכן גבי ש"מ כו' ולכן אין אנו אומרים לטפויי קאתי וי"ל דמ"ש הרשב"א בתשו' סי' הנז' ר"ל דאף אם נאמר בכל מקום אמרי' דלישנא יתירא לטפויי קאתי מ"מ בזה במ"ש במלת לעולם לא אמרי' לטפויי קאתי כו' וא"כ ה"ה בנ"ד וכמ"ש לעיל. ובאמת ראיתי בה"ה הב"י ז"ל סוף סי' ע"ב שכתב בשם הרשב"א בתשוב' שנשאל על ראובן שמשכן עלייתו כו' ומסיים שם וז"ל ואל תאמר שלא נכתב התנאי לתוספת ענין אלא לשופרא דשטרי וכדאמרי' בפ' המוכר את הבית לא היא דכל היכא דאיכא למילף מן התנאי ילפינן ולפני זה כתב הרשב"א וז"ל והשיב הדין עם שמעון לפי ששורת הדין אפי' בלא תנאי יכול היה למשכנה או להשכירה לאחרים כו' ואפי' ביותר מסיעתו היה רשאי כו' מיהו אם יראה לב"ד שיש הפד אינו רשאי אבל עכשיו שנתן לו רשות התנאי מוסיף להשכירה לכל מי שירצה אפי' לסיעה גדולה כו' ע"ז מסיים שם כנז' דלא אמרי' שכתב התנאי לשופר' דשטרי רק לתוספת דכל לישנ' יתירא לטפויי קאתי כו' וא"כ זהו סותר תשוב' הרשב"א שהביא הריב"ש וגם הב"י בשמו הנ"ל. וצריך לומר דאף שבתשו' הרשב"א הנז' דהאי מלתא דאמרי' דכל מלתא דאמר כו' דלטפויי קאתי אין בידינו כח לדון בדמיונות אלא במקום שאינו דומה מכל הצדדים למה שאמרי' בגמ' פ' המוכר הנז' ומשא"כ בהא דנדון דהרשב"א בתשוב' שהביא בסי' ע"ב מרן הב"י דדומה למ"ש ר"ע בגמ' ואפשר דעדיף יותר לפי שפירשב"ם במשנה שם בפ' המוכר את הבית עלה ס"ד ע"א ד"ה בזמן שאמר לו חוץ מאלו כו' ותנאי שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מלתא קאתי ושייר לו דרך כו' ולרבנן לא אתי לטפויי כלל דבלא"ה שייר לעצמו דרך ולרוחא דמלתא אמר כן שלא יאמר דלוקח כל הבית ולא עיכבת' דרך שאין כל המוכרים בקיאים בדינים כו' ע"ש וא"כ לפ"ז גבי תנאי דבזמן שאמר חוץ מאלו יש לבע"ד לחלוק כמ"ש רשב"ם אליבא דרבנן ואפ"ה סבר ר"ע דלטפויי קאתי ומכ"ש בנדון דהרשב"א שהתנה בפי' או להשכירה למי שירצה דהי' די שיאמר או להשכירה ואף שמשמע מתחלת לשון התנאי כו' מ"מ לשון התנאי בעצמו הוא דומה למ"ש ר"ע בגמ' גבי בור ודות והלשון למי שירצה פשיטא דליכא למטעי כלל דמשמע אפי' לסיעה גדולה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה ה"ה מהריב"ל בח"א עלה קכ"ו ע"ד סוף כלל י"ט שהביא ג"כ בשם הרשב"א מ"ש הריב"ש והב"י הנז' בשמו שאין כח בזה לדון בדמיונות וכתב ע"ז וז"ל ויש לתמוה שבתוך תשו' הרשב"א מצינו תשו' א' הפך מזה על אותם עשרה תלמידים ששכרו רב והתנו ביניהם שכל מי שימרוד כו' ע"ש וא"כ דברי הרשב"א סותרים זא"ז ע"ש שמסיים ה"ה מהריב"ל וז"ל ולחפזון השואל לא אוכל להאריך בזה כו' ולפי מ"ש לעיל מיושב דבודאי לא אמר הרשב"א שלא לדון כלל בלשון לישנ' יתיר' לטפויי קאתי כו' אלא היכי דלא דמי מכל הצדדים להא דאמרי' בגמ' גבי ר"ע דלישנ' יתירא לטפויי קאתי ומשא"כ בנדון הנז' גבי י' ת"ח דמוכח מיניה וביה וכמ"ש הרשב"א ודומה זה למ"ש בגמ' גבי כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דוקא וכללא בתרא לטפויי אתי מאי דדמי לפרט משני צדדים ועיין ברש"י בחולין סוף פא"ט בסוגיא דימים ונחלי' כלל ופרט כו' ובשאר מקומות אין מספר ועיין מקורו בנזיר עלה ל"ה פ"ג מינין ובפ' בכל מערבין והנה מצאתי תשו' הנז' די' תלמידים כתובה במיוחסו' להרמב"ן סי' א' באריכות יותר ממה שהביאה ה"ה מהריב"ל הנז' ואפשר שהיא באמת מדברי הרמב"ן ולא מהרשב"א אף שבאו בתוכו קצתם מתשובת הרשב"א אכן ראיתי במ"ש ה"ה מהרש"ח בתשוב' סי' ל"א שמביא ג"כ הקושיא הנז' בשם מהריב"ל וגם בשם מהרש"ך ח"א והנה תשו' מהרש"ך ח"א אינו בידי כעת אבל ראיתי במהרש"ח הנ"ל שמביא בשם מהרש"ך הנ"ל וז"ל כי הרשב"א לא סגר הדלת אלא שלא נתן רשות להשתמש בלישני יתירי דשטרי כו' אלא דומיא דהנהו שנא' בתלמוד כו' ע"ש והוא מעין הדרך שכתבתי למעלה (ועיין בס' כנסת הגדולה בסי' ס"א מ"ש שם בשם הרבה פוסקים בענין לישני יתירא לטפויי קאתי) ועיין בתשו' ה"ה מהרי"ט ח"ב לח"מ סי' קי"ט דף קכ"ה ע"ג שמקשה ג"כ הקושיא דשני תשו' הרשב"א הנז' וע"ש מה שתירץ. וראיתי ברמב"ם פ"א מהל' נזירות דין ח' דבר תמוה בענין דלישנא יתירי לטפויי קאתי שכתב וז"ל הריני נזיר כו' עד הריני נזיר שלשי' יום ויום א' ה"ז נזיר נזירות א' של שלשים וא' יום עכ"ל ודברי' אלו לקוחים מגמ' דנזיר דף ז' במשנה הריני נזיר ל' יום ושעה א' נזיר שלשים יום ושעה א' שאין נזירות שעות ואמרי' בגמ' אמר רב ל"ש אלא דאמר שלשי' וא' יום אבל אמר שלשי' יום ויום א' נזיר שתים רב סבר לה כר"ע דדריש לישני יתיר' דתנן לא את הבור ולא את הדות כו' ע"ש וא"כ משמע מגמ' אליבא דרב דנזיר שתים ורמב"ם כתב דנזיר ל"א יום כו' וביותר תמוה על הכ"מ שהעתיק לשון הגמ' הנז' ולא הרגיש בזה שדברי הרמב"ם הם נגד הגמ' ובס' ל"מ הרגיש בזה וכתב שהוא ט"ס בדברי הרמב"ם כו' ע"ש אמנם קשה עלינו עד מאד להגיה הספרים ובפרט שכבר אנו מוזהרי' מפי סופרי' ומפי ספרים שלא להגיה שום ספר וכבר החרים ר"ת ע"ז וכמבואר בתשו' מהרד"ך. ורציתי לישב לכאורה שהרמב"ם פוסק הלכה כרבנן ודלא כר"ע דרבנן לא דרשו לישני יתיר' לטפויי קאתי וכמבואר ברשב"ם פ' המוכר את הבית דף ס"ד הנז' וא"כ לפי דברי רבנן אין חילוק בין אמר ב' פעמים יום ויום או פעם א' ולעולם אינו אלא נזיר א' של ל"א יום כפשטי' דמתני' ובזה מיושב ג"כ דברי הכ"מ שהביא לשון הגמ' דברי רב שסבר לה כר"ע דדריש לישני יתיר' כו' משמע שרבנן פליגי עליה והלכה כרבנן ודלא כר"ע ואף דקי"ל הלכה כר"ע היינו מחברו ולא מחבריו ודברי הרמב"ם כרבנן ולא כרב כפשטי' דמתני'. אכן כד מעיינת ברמב"ם תמצא שישוב זה אינו נכון דהלא הרמב"ם פסק בכמה מקומות הלכה כר"ע בזה ועיין בפי"א מהל' זכייה ומתנה דין י"ט גבי האומר תנו לפלוני מאתים זוז בחובו כראוי לו כו' וכן בפכ"ה מהל' מכירה דין ג' וכן בפ"ב מהל' ערכין דין ו' גבי האומר קומתו עלי כו' אמר מלא קומתו עלי נותן אפי' שרביט הנכפף כו' ואמרי' בגמ' דערכין ופ' האומר עלה י"ט דאתיא כר"ע דדייק לישני יתירא באמת מה שפסק הרמב"ם בפי"א מהל' זכייה הנז' גבי האומר תנו כו' בחובו כראוי לו כו' ליכא הוכחה משם דאתיא כר"ע אף דבגמ' אמרי' בפי"נ עלה קל"ח אר"נ הא מני ר"ע היא דדייק לישני יתירא הלא כתב רשב"ם לשם וז"ל ומיהו רבנן נמי אודו דכל לישנא יתיר' לטפויי קאתי היכא דאיכא מידי לטפויי כי הכא כו' והא דאמרן הא מני ר"ע לאו דוקא דה"ה לרבנן כו' וא"כ לפ"ז ליכא הוכחה משם דאתיא כר"ע ולפי מ"ש מיושב הא דהאריך הרשב"ם בלשונו דגם רבנן מודו בזה לפי שקשה להרשב"ם הלא הברייתא דאם אמר כו' לפלוני ב"ח כראוי לו דנוטלן ונוטל חובו אין שום חולק בזה והלכה כברייתא וכל הפוסקים פוסקי' כברייתא הנז' ואיך אמר ה"מ ר"ע היא דהיינו כיחידאי נגד רבנן לכן כתב הרשב"ם דגם רבנן מודו בזה כו' אמנם בפכ"ה מהל' מכירה הנ"ל ובשאר מקומות הנ"ל מוכח בהדיא דפסק כר"ע. וראיתי בתשוב' ה"ה מהרי"ט בח"מ סי' פ"א שהקשו לו הקושיא הנ"ל ברמב"ם בהל' נזיר הנ"ל דדברי הרמב"ם הם נגד המסקנ' דגמ' אליבא דרב וע"ש מה שנכנס בדחוקים דרב סבר כר"ע ור"ע לא אמרה כך וגם בעיניו נראה לדוחק רק שהביא סנגורי' לדבריו משאר סוגי' התלמוד אמנם כנראה מדבריו דאישתמיטתי' סוגי' תלמוד ירושלמי בזה וז"ל הירו' בפ"ק דנזיר רב אמר הריני נזיר ל' יום ויום או נזיר שתים דהוי יכול למימר שלשים וא' יום מתנית' פליגי על רב הריני נזיר יום א' הריני נזיר שעה א' כו' ה"ז נזיר שתים מאי הל"ל שלשים וא' שעה מתניתא פליגי על רבנן לא נחלקו ר' ישמעאל ור"ע על האומר הריני נזיר ל' יום ויום א' שאינו נזיר אלא א' ועל מה נחלקו על האומ' הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' כו' ע"ש וא"כ נראה מהירושלמי הנז' דבאומ' הריני נזיר שלשים יום ויום א' שאינו נזיר אלא א' וגם ר"ע מודה ביה ודלא כתלמוד שלנו ואפי' באומ' הריני נזיר שלשים יום ועוד יום א' סבר ר"ע שאינו נזיר אלא אחת ומכ"ש באומר הריני נזיר ל' יום ויום א' וא"כ פסק הרמב"ם כירושלמי ודלא וכ"כ ה"ה הרלב"ח סי' קכ"ז דף קצ"ה ע"ב שהרגיש בקושי' זו וז"ל וצ"ע בהרמב"ם פ"ג מהל' נזירות דפסק דלא כוותיה ומסיים שם והנראה שסמך על הירושלמי בזה שם במקומו אמנם הטעם שהכריחו לסמוך על הירושלמי ולא על הבבלי נראה שאינו דבר חמור להשיגו עכ"ל ונלע"ד לפי שאמרינן בגמ' רב סבר לה כר"ע דדריש לישנא יתירא כו' ובאמת לפי מ"ש לעיל ה"ה מהרי"ט בתשו' דמלשון הגמ' שאמר רב סבר לה כר"ע משמע לא אמרה כך כו' יש לישב בזה שסמך הרמב"ם על הירושלמי והיינו כר"ע על הבבלי כי באמת זולת זה קשה בגמ' שאמר רב סבר כר"ע דדריש לישנא יתירא כו' וכד מעיינת מוצא מקור דינו של ר"ע וכמבואר ג"כ בנזיר והיינו גבי מכר לו חוץ מבור ודות כו' אם צריך ליקח לו דרך מכח לישנא יתיר' כו' די"ל דע"כ ל"ק דדריש לישנא יתירא אלא גבי ממון ויש לדמות לזה ג"כ דיש לדרוש לישנא יתירא לטפויי קאתי היינו במ"ש בפ' י"נ גבי מאתים זוז לפלוני בחובו כראוי לו דאמרי' ה"מ ר"ע היא דדריש יתירא כו' לאפוקי גבי איסור כמו בנ"ד גבי נזיר לא אמרי' לישנא לטפויי ועפ"ז יש לדחות תלמודא דידן מקמי ירושלמי אכן כד מעיינת בגמ' דערכין דף י"ט בפ' האומר משקלי תמצא שגם בדבר האיסור אמרי' שם מני ר"ע היא ומביא ראי' מהא דר"ע הנ"ל דאמרי' בפ' האומר משקלי הנ"ל אר"י האומר קומתו עלי נותן שרביט שאינו נכפף מלא קומתו עלי נותן שרביט