שער אפרים קעו

הנכפף מיתיבי מלא קומתו עלי נותן שרביט שאינו נכפף ומשני הוא דאמר כר"ע דדייק לישנא יתירא גבי לא את הבור ולא את הדות הנז' כו' בזמן שאמר חוץ מאלו שא"צ ליקח לו דרך כו' וא"כ מביא ראיה מר"ע מממון לאיסו' והיינו הקדש ופסק הרמב"ם כרב יהודה הנ"ל בפ"ג דערכין דין ו' וז"ל האומר קומתו עלי כו' נותן שרביט שאינו נכפף כו' אמר מלא קומתו עלי נותן אפי' שרביט שנכפף וכתב הכ"מ שם דהיינו כרב יהודה דאתיא כר"ע כו' ולפ"ז אין לחלק בדברי ר"ע בין ממון לאיסור לפ"ד הרמב"ם הנז' וא"כ צריכין אנו לישב למה סמך הרמב"ם על הירושלמי ולא על התלמוד שלנו. ולפי מ"ש לעיל בשם מהרי"ט דלשון הגמ' קשה להרמב"ם הואיל ואמר רב סבר כר''מ משמע דאנן לא ס"ל כוותיה כו' ע"ש א"כ לפ"ז קשה ג"כ אדבריו מסוגי' דערכין הנז' דמשני בגמ' שם הוא דאמר כר"ע ר"ל רב יהודה סבר כר"ע משמע ג"כ דאנן לא ס"ל כוותי' ומכ"ש שיש לדקדק בערכין כן מאחר שברייתא ערוכה לשם דגם באומר מלא קומתו עלי דנותן שרביט שאינו נכפף ודלא כרב יהודה וא"כ לפ"ז יש לדקדק שם שפיר מה שמשני בגמ' שם והא רב יהודא דאמר כר"ע ואנן לא קי"ל כוותיה ואפ"ה פסק הרמב"ם בערכין בפ"ב הנז' כרב יהודה ודלא כברייתא וביותר שהקשו התוס' לשם בערכין ד"ה הוא דאמר כר"ע תימא ברייתא מאן תניא לא ר"ע ולא רבנן כו' ע"ש ואפ"ה לא השגיח הרמב"ם בזה ובודאי לא נעלם מהרמב"ם קושית התוס' אף שלא ראה התוספות מ"מ הקושיא לא נעלם ממנו וא"כ ה"ה בנזיר ה"ל לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי. ואפשר לחלק דבההוא דנזיר לא דמי לכל הנך דאמרי' בגמ' הא מני ר"ע היא דאבוהון דכולהו הוא הא דאמרינן בגמ' גבי המוכר הבית ואמר חוץ מבור ודות כו' וזהו לישנא יתיר' ובאים לדין המוכר והלוקח ואי אמרי' דלישנא יתירא לאו לטפויי קאתי אז הוא חוב לאחר משני הבעלי דינים ובזה מודה ר"ע דלישני יתירא לטפויי קאתי ומזה נלמד ג"כ לשאר מקומות כיוצא בזה כמו גבי אם אמר תנו לפ' ב"ח מאתים זוז בחובו כראוי לו ואז באים ג"כ לדון הב"ח עם היורשי' ונלמד ג"כ מהא דר"ע הנז' וה"ה גבי הא דערכין באומר מלא קומתו עלי כו' אז באין לדין הגזבר והמקדיש אם הדין שנותן שרביט הנכפף או שאינו נכפף ואז דרשינן לישני יתירא ונלמד ג"כ מהא דר"ע הנז' ומשא"כ בהא דנזיר האומר הריני נזיר שלשי' יום ויום א' כו' אז אין כאן שום טענה בין שני בעלי דינים ולא דמי להא דר"ע למדרש בזה לישני יתירא רק רב סבר בהא כר"ע וסבר שדינו של ר"ע יש לדמות לזה ובאמת יש לחלק ביניהם וכמו שכתבתי לכן דחי הר"מ במז"ל הא דתלמודא דידן וסמך על הירושלמי באשר שמצא שם ברייתא בהדיא שסותר דברי רב דר"ע סבר דפשיטא באומר הריני נזיר ל' יום ויום א' דאינו אלא נזיר א' ואפי' באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום א' אפ"ה סבר ר"ע דאינו אלא נזיר א' ואף שבשאר מקומות מצינו שסבר ר"ע דלישני יתירא לטפויי קאתי מ"מ מודה בנזיר הנז' והיינו לפי שיש ביניהם לחלק וכמו שכתבתי. רק שקשה ע"ז דלפ"ז שאמרי' שהרמב"ם סמך על הירושלמי ודחי דברי רב שאמר בתלמודא דידן דיש לחלק ביניהם בין אם אמר ל' יום ויום א' לפי שבירושלמי אינו מחלק רק בין אמר ועוד יום א' כו' וקשה הלא מסיק שם בירושלמי דאפי' באמר ועוד יום א' סבר ר"ע דאינו אלא נזיר א' ור' ישמעאל סבר דנזיר שתים ואנן קי"ל הלכה כר"ע מחבירו וביותר שהרמב"ם כתב שר' ישמעאל היה תלמידו ועיין בעדיות פ"ב משנה ו' בפלוגתת השום והבוסר והמלילות שריסקן מבע"י שר' ישמעאל אומר יגמור ורע"א לא יגמור ועיין בתי"ט שם שכתב וז"ל ומ"ש הרב דהלכה כר"י ואע"פ שהוא תלמיד דר"ע וכמ"ש הרמב"ם הלכה כר"ע מחבירו כ"ש מתלמידו כו' ע"ש וזה קשה ג"כ כאן למה פסק הרמב"ם שלא כדעת ר"ע שחולק עם ר"י בירושלמי. ונראה לפי שאמרי' בגמ' דידן סוף פ"ק דנזיר ת"ר האומר הריני נזיר ואחת מונה שתים ועוד מונה שלש א"כ מוכח בגמ' דידן מברייתא בהדיא דאם אמר ועוד שיש חילוק נזירות ביניהם והרמב"ם כתב שם בדין ח' אמר הריני נזיר ואחת ה"ז נזיר שתים הריני נזיר ואחת ועוד ה"ז נזיר ג' נזירות כו' והיינו כברייתא הנז' וזהו דלא כר"ע שסבר דאף אם אמר ועוד יום אינו אלא נזיר א' ולכן פסק הרמב"ם דלא כדברי ר"ע וכסתמא דברייתא דאתיא כר' ישמעאל ומסיים שם הרמב"ם הריני ל' יום ויום א' ה"ז נזיר א' של ל"א יום והיינו שלא כדברי רב בתלמוד' דידן ובזה מיושב מה שקשה לפי מ"ש שהרמב"ם סמך על הירושלמי ודחי תלמודא דידן שאמר רב סבר כר"ע מאחר שמצינו שבירושלמי חולק ע"ז וסבר דהכל מודים אם אמר שלשי' יום ויום א' שאינו אלא נזיר א' ומחלוקת ר"ע ור"י הוא באומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום א' א"כ קשה למה השמיט הרמב"ם גוף הדין באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום כו' שלדברי ר"ע אינו אלא נזר א' איברא לפי מ"ש הוא מיושב זה שהרמב"ם פוסק בזה שלא כדברי ר"ע אלא כדברי ר"י אף שהוא תלמידו מאחר שסתמא דברייתא בסוף פ"ק דנזיר סותם כר"י ודלא כר"ע והרמב"ם מביא ברייתא הנז' דהיינו באומר הריני נזיר ואחת ועוד מונה שלש שלשון ועוד מורה על חילוק נזירות וה"ה באומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום א' שמורה על חילוק נזירות ואף שיש לחלק בין האומר הריני נזיר וא' ועוד ובין האומר הריני נזיר שלשי' יום ועוד יום שהפסיק בתיבת שלשי' ביניהם אפשר שמודה הברייתא דאינו אלא נזיר א' וכדברי ר"ע במתנית' אשר הובא בירושלמי הנז' אכן מאחר שלא מצינו בהדי' שיש לחלק בין אם הפסיק בתיבת שלשים ביניהם ואם לאו י''ל שסובר הרמב"ם שאין לחלק ביניהם ופוסק כסתמא דברייתא ואליבא דר' ישמעאל דבאומר ועוד ה"ז חילוק נזירות וה"ה באומר הריני נזיר ל' יום ועוד יום הרי זה חילוק נזירות אף שהפסיק בתיבת שלשים ביניהם. וראיתי בתוס' בנזיר עלה ז' ע"ב שכתבו ד"ה הריני נזיר שלשים ושעה א' ומעתה לא קיימא דבור דנזיר אשעה והוי נזירות ל"א יום כו' והוי כאלו אמר הריני נזיר ל"א כו' דיום א' מצטרף שפיר בהדי שלשים יום למיהוי נזיר כל ל''א יום כו' ואח"כ כתבו התוס' וה"ה אם אמר הוי נזיר ל' יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום כיון שהפסיק בתיבת שלשי' דאדרישא קאי כו' וע"ש ומי יתן ואבין דברי התוס' במ"ש וה"ה אם אמר הריני נזיר ל' יום ויום א' דלא הוי אלא נזיר ל"א יום וזהו סותר מה שמסיק סתמא דתלמודא אליבא דרב דדוק' באומר ל"א יום אז לא הוי אלא נזיר א' ומשא"כ באומר ל' יום ויום א' הוי נזיר שתים וזהו צ"ע לענ"ד. לענד"ן שמ"ש התוס' וה"ה אם אמר כו' דזהו כתבו התוס' אליבא דרבנן ואפשר שפסקו כחכמים וכמ"ש הרמב"ם ודלא כמשמעות הגמ' אליב' דרב דבאומר שלשי' יום ויום א' דהוי נזיר שתים ואליב' דר"ע והתוס' אפשר שפסקו כחכמים ודלא כר"ע ולפי מ"ש לעיל לישב דברי הרמב"ם וכמ"ש ה"ה מהרי"ט ז"ל דרב סבר כר"ע ור"ע לא סבר כרב א"כ גם ר"ע סבר דאינו אלא נזיר א' וכמ"ש התוס' וא"כ גם דברי התוספות מסכימים לדעת הרמב"ם ועיין עוד מ"ש התוס' למטה בסוף העמוד ד"ה ואי תנא כו' ובאמצע הדיבור שם ד"ה ל"ש דאמר ל"א יום פי' דלא הוי נזיר (כצ"ל) אלא שלשי' וא' יום אבל אמר שלשי' יום ויום א' נזיר שתים לפי שייתר בלשונו ב"פ יום כו' וכר"ע כו' דמפרשי' שם דברי רב ואין זה סותר למ"ש לעיל בשם התוס' וה"ה אם אמר הריני נזיר שלשי' יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום כיון שהפסוק כו' דמ"ש כאן הוא בא לפרש דברי רב בגמ' ולמעלה כתב אליב' דרבנן שחולקי' על ר"ע שרב סבר כוותי'. אך מ"ש התוס' אח"כ בזה הדיבור וי"ל דבמתני' פי' לישנא דסליק היינו הריני נזיר ל"א יום כו' דבריו צריכין ביאור וגם במ"ש אח"כ וה"ה דבריש' נמי כי אמר כו' וגם במ"ש אח"כ אבע"א כו'. ונראה ביאור דברי התוס' דהתוס' מתרצי' דבמ"ש רב ל"ש אלא שאמר ל"א יום כו' אף שבמתני' לא הזכיר אלא שלשי' ושעה א' ע"ז כתבו התוס' דמ"ש במתני' ל' ושעה א' היינו משום דבמתני' בסיפא פה פי' מ"ש במתני' בריש' הריני נזיר ושעה א' כו' ה"ז נזיר שתים ע"ז מפרש בסיפא במתני' דאם אמר הריני נזיר שלשי' ושעה א' דהפסיק בתיבת שלשי' נזיר ל"א יום וע"ז כתבו התוס' דהיינו הריני נזיר ל"א יום ר"ל דהריני נזיר ל' ושעה א' היינו הריני נזיר ל"א יום וכמ"ש רב וז"ש התוס' אח"כ וה"ה כי אמר הריני נזיר ויום א' דהוי נזיר שתים אבע"א הריני נזיר והכל דיבור א' ור"ל וה"ה כו' דהוי נזיר שתים אם אמר וזהו אבע"א ר"ל אם אמר הריני נזיר ויום א' דהפסיק בתיבת שלשים בנתים דהיינו שאמר הריני נזיר שלשי' ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום ואהא דקאמר רב ל"ש כו' זהו הנלע"ד בביאור דברי התוס' לעיל במ"ש וה"ה אם אמר ל"א יום ויום א' דלא הוי נזיר אלא ל"א יום והיינו כדברי הרמב"ם ודלא כמשמעות הסוגיא זהו נראה קצת דוחק (ע"כ צאתי): שאלה קל כת"ב נבחר לשון צדיק יסוד עולם נופך ספיר ויהלום קבלתי אשר צדיק לן מר במ"ש בהג"א פ' השואל בשם א"ז וז"ל המשכיר בית לחבירו עד אדר זה אומר עד אדר א' וז"א עד אדר ב' או השכיר עד סוף אדר ז"א עד סוף אדר א' וז"א עד סוף אדר ב' חולקין ביניהם והקשה מעל"ת וז"ל דהא קי"ל כרב נחמן דס"ל דקרקע בחזקת בעליה עומדת גבי ההיא דהמשכיר בית לחבירו והזכיר לו חודש ושנה בין שאמר לו דינר לחודש י"ב דינרים לשנה בין שאמר לו י"ב דינרים לשנה דינר לחודש אם נתעברה השנה נתעברה למשכיר ואפי' בא בסוף חודש כולו למשכיר א"כ למה כתב הג"א בשם א"ז דחולקים. ועוד הקשה מעל"ת שאין זה תלוי בלשון בני אדם אם הוא אדר א' או אדר ב' ודבר זה במחלוקת שנויה בפ' קונם יין במשנה דר"מ סבר דסתם אדר הוא אדר שני ור"י סבר דסתם אדר הוא אדר א' וא"כ למה פסק הגא"ש בשם א"ז דיחלוקו אי ס"ל כר"מ דסתם אדר הוא אדר ב' אפי' יבא בתחלת החודש כולו לשוכר ואי ס"ל כר"י אפי' בא בסוף חודש כולו למשכיר דסתם אדר הוא אדר א' ואי מספק' ליה הלכתא כמאן היה לו לומר דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואפי' בא בסוף חודש כולו למשכיר. עוד הקשה מעל''ת על מ"ש הטור סי' שי"ב בח"ע וז"ל השכיר לו את התחתונה ונפחת' מבעי' אם יורד ודר בבית או בעליה ולא איפשטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאי' מידו עכ"ל והקשה מעל"ת דכיון דקי"ל כר"נ דקרקע בחזקת בעליה עומדת לכל ספק שיפול בין שוכר ומשכיר אפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר א"כ ה"נ ה"ל למתני קרקע בחזקת בעליה עומדת. תשובה במאי דסיים מר אפתח בקושיא אחרונ' שהקשה כיון דקי"ל כר"נ כו' א"כ ה"נ כו' הנה כד מעיינת בלשון הרא"ש פה שכתב בלשון הזה ובתרייתא סלקא בתיקו ויד השוכר על התחתונ' כו' וא"כ לפ"ז באמת הוא כמו שפסק ר"נ דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ולא ידור בבית רק כמו שירצה המשכיר שידור בעלי' אבל בטור הוסיף ושינה מלשון אביו הרא"ש וכתב דלא איפשטא לכך לא ידור בבית ואם דר אין מוציאי' מידו הלשון הזה דאם דר אין מוציאין ידו צריך ביאור מה יכול להוציא מידו הלא על כל פנים מחוייב שיתן לו דירה או למעלה בעליי' העליונה: או בבית למטה. והיה נראה בעיני לפרש דה"פ לפי שאם אחר שדר השוכר בבית יטעון המשכיר שלא היה מחוייב ליתן לו ביתו לדור בו רק העלי' העליונה ושכירות הבית שוה יותר משכירות העליי' ולכן קאמר הטור דאם דר אין מוציאין מידו דאז השוכר הוא מוחזק והמשכיר בא להוציא לכן אין מוציאי' כי השוכר יטעון חד עלייה קבלית עלי ולא שתי עליות כו' וע"ז קשה קצת קושיתו דמר דלפי דקי"ל כר"נ דקרקע בחזקת בעלי' עומדת ואפי' בא בסוף החוש כולו למשכיר וצריך לשלם לו השכירו' של חדש י"ג וא"כ ה"ה בנ"ד ולמה כתב הטור דאם דר אין מציאי' מידו השכירות מה ששוה הבית יותר מן העלייה וביותר קשה על לשון הרמב"ם