שער אפרים קעד

לדודתם מהקרקעות הנז' וזולת הנז' צריכין אנו לברר אם שעבודה על הקרקעות או על שאר מטלטלי אם לאו שהרי מבואר בצוואה הנז' שצוה הנותן שיתנו לה הבנים עשרה לבנים בכל שבוע וכתבנו לעיל בשם הר"ן שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמרי' דשוה מנה קאמר כו' ואפי' אמר מנכסי כו' וכ"כ הרשב"א הובא דבריו במ"מ פ"י מהל' זכיה דדוקא כשנמצא לש"מ מנה בעין נותנים אותו למקבל הא לאו הכי אין מוכרין מנכסי הש"מ לתת לו דכי אמר מנה דוקא קאמר וא"כ לפ"ז אין למקבל מתנה זכות בקרקעות ובשאר מטלטלי'. אמנם יש לחלק בנ"ד בין הא דרשב"א והר"ן הנז' וכמ"ש לעיל דבשלמא בהא דרשב"א והר"ן הנז' איירי דש"מ אמר תנו מנה לפלוני מיד אז אמרי' דמנה דוקא קאמר וכמ"ש הגאונים הנז' ומשא"כ בנ"ד דלא אמר הש"מ שיתנו לבתי תכף רק בכל שבוע ושבוע יתנו לה עשרה לבנים ובודאי לא כיון הש"מ את דבריו במתנתו שלא יגעו היורשים המזומנים שהניח כדי שיתנו היורשים לבתו אחותם בכל שבוע מהמזומנים הנז' עשרה לבנים ובודאי היתה כוונתו אף שיוציאו לצרכם את המזומני' שהניח אזי יתנו מכיסם בכל שבוע משלהם לאחותם עשרה לבנים וא"כ י"ל דלאו דוקא מנה קאמר אלא שוה מנה: וביותר שנסתפק המ"מ בריש פ"י מהל' זכיה הנז' דאפי' אמר הש"מ תנו מנה לפלוני י"ל דשוה מנה קאמר וז"ל על הא דרשב"א הנ"ל מ"מ צ''ל שאפשר לחלוק דכיון דקי"ל דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה מנה קאמר כו' ומסיים וצ"ע ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד ואף שהטעם שכתב המ"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לא שייך הכא בנ"ד דהש"מ לא הוציא דבריו לבטלה שהרי הניח סך ממון רב בעין וא"כ י"ל דמודה המ"מ לדברי הרשב"א דמנה דוקא קאמר אכן מה שחלקתי לעיל י"ל דכ"ע מודי' דשוה קאמר ולאו דוקא מהמטבע שנמצא בשעת מיתה אלא אף אם יוציאו המעות שהי' בשעת מיתה לצרכם אזי המה חייבים באחריות וכל נכסיהם אחראין וערבאין למפרע מנהון חוב הצוואה הנז'. ואף אם נאמר דכוונת הש"מ היה שיתנו היורשים לאחותם י' לבנים בכל שבוע היינו שיהיה מעות העזבון בפקדון בידם ומזה יתנו לאחותם הנז' מ"מ נאמר שאם הוציאו המעות לצרכם הרי הוא כאלו שלחו יד בפקדון והמעות הוא באחריותם ואף אם נאבד ונשרף ברשותם נאבד ונשרף וזולת זה נראה שהמעות העזבון אשר צוה המצווה. שיתנו לבתו בכל שבוע הוא על אחריות שלהם באשר שהוציאו את מעות העזבון לצרכם אף אם נקראי' שולח יד בפקדון מ"מ חייבים באחריות וכמבואר בגמ' דהמפקיד שם במשנה המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורי' לא ישתמש בהם לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן ואם מותרי' ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בטור סי' רצ"ב ובב"י שם וע"כ אינו מחלק שם במתניתין בין שולחני לבע"ה אלא באם לא השתמש בהם אבל באם השתמש בהם פשיט' שחייב באחריותן בין שולחני ובין בעה"ב וביותר לפי מ"ש המרדכי שם שעכשיו שכל עסקינו בריבית ובקניית סחור' כל אדם יש לו דין שולחני וא"כ לפ"ז הואיל ואביהם השתמש במעות העזבון נשאר האחריות עליו ואף אם כלה ונשרף העזבון אחריותו עליו וכל נכסיו אחראין וערבאין למפרע מנהון כל דמי הצוואה הנז'. ובזה מיושב ג"כ דלא שייך כאן לומר שיהיה ההפסד לפי החשבון וכמ"ש הר"ן גבי היכא דאין לו מנה מיוחד אלא ת"ק זוז בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון לאפוקי בנ"ד לא שייך זה דשם איירי שלא הוציאו היורשים המעות רק המעות העזבון שהניח המוריש הוא בעין אז ההפסד לפי חשבון משא"כ בנ"ד שהוציאו היורשים המעות לצרכם אז כל האחריות עליה' ועיין מ"ש לעיל בזה. ואם נאמר תינח אחריות דגניבה ואבידה שיהיה עליהם אבל לא אחריות האונסין כגון אם נשרף כמו בנ"ד וכמ"ש בגמ' דפ' המפקיד הנ"ל המפקיד מעות אצל שולחני כו' אם מותרי' ישתמש בהם לפיכך אם אבדו חייב באחריותן א"ר הונא אפי' נאנסו כו' ור"נ אמר נאנסו לא כו' ופסקו הפוסקים דהלכה כר"נ וא"כ לפ"ז בנ"ד שנאבד באונס השריפה י"ל דהיורשים אינם חייבים באחריותן. ברם כד מעיינת שם תמצא שז"א שהרי כתב הרי''ף על הא דהלכתא כר"ג וה"מ היכא דאבדו ועדיין לא אשתמש בהו אבל אם אשתמש בהו ה"ל הלואה גביה כו' ואי אתניסו תיתנסו ליה ובהא אפי' ר"נ מודה וכן פסקו הפוסקים וא"כ בנ"ד יורשו הנותן חייבים באחריותן אף אם כלה ונשרף העזבון הואיל והשתמשו במעות העזבון לצרכם. איברא כד מעיינת תמצא שיש לחלק בין נ"ד להא דהמפקיד אצל שולחני דבשלמא גבי שולחני אף דהמפקיד נותן לו רשות להשתמש אמדינן דעתי דבודאי לא נתן לו רשות שישתמש בהן ויפסיד את שלו כשיהיה לו איזה הפסד וגם הנפקד אדעתא דהכי השתמש בהם כשיהיה לו איזה הפסד שיהי' האחריות עליו וכמ"ש בגמ' דהמפקיד שם ורנ"א נאנסו לא א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלויה אי שואל לא הוי ש"ש נמי לא הוי א"ל בהא מודינא לך הואיל ונהנה מהני בההוא הנאה דאי מתרמי לי' זבינא כו' וא"כ מה התם שלא השתמש בהם עדיין אמרי' הואיל ונהנה מהנה אף שלא היה לו עדיין הנאה ומכ"ש כשכבר השתמש בהם ונהנה מהפקדון לאפוקי בנ"ד שצוה המוריש ליתן מתנה לבתו וא"כ אלו לא צוה המוריש כלום אז היו כל נכסי בחזקת היורשי' הבנים ולא לבת כלל וא"כ המוריש העביר במתנה זו קצת נחלה מהבנים ונתן לבתו וצוה להבנים ליתן לבתו י' לבנים בכל שבוע כו' ואמדינן דעתי' שאף שהעביר קצת נחלה מהבנים היינו כשיהי' העזבון או תמורתן בעין לאפוקי כשיבא איזה אונס שיהיה הם באחריות המתנה בזה לא אמרי' שיהיה אפי' אחריות אונסים עליהם, וג"כ דמי להמפקיד הנז' דבשלמא התם הרשות ביד המפקיד להוציא מהנפקד הפיקון בכל עת ובכל שעה ולכן אמדינן דעת המפקיד כנז' שיהיה האחריות עליו וג"כ אמרי' הואיל ונהנה מהנה ומשא"כ בנ"ד אם היה רוצה מקבלת המתנה להוציא מן היורשים מה שצוה לה אביה לא היתה יכולת בידה מאחר שצוה ליתן לה בכל שבוע כו' וא"כ ל"א בזה דהוי המעות בהלואה גבי היורשי' ולא שייך בזה כ"כ הואיל ונהנה מהנה. ובזה מיושב מה שהקשה הרא"ש על הרי"ף במ"ש הרי"ף הנז' וה"מ היכא דאבדו ועדיין לא השתמש כו' אבל אם השתמש ה"ל הלואה כו' וכ"כ רב האי גאון ז"ל עכ"ל והקשה הרא"ש ע"ז וז"ל וצריך פי' לדבריו מה הוצרך להשמיענו ראי' מן הגאון שאם נשתמש בהם שחייב באחריותן ומפרש דברי הרי"ף דבעי למימר אף אם החזיר' למקומם בלי דעת בעלי' כו' ע"ש ולפי מ"ש א"ש דהרי"ף אתי לאשמועי' דלא תימא הואיל ומצינו כמו בנ"ד דאף אם השתמש בהם אינו חייב באחריות' וא"כ ה"ה בהמפקיד אצל שולחני ולכן כתב הרי"ף דאם השתמש בהו ה"ל הלוא' גביה ואי אתנסו אתנסו ליה וע"ז מביא ראיה מרב האי גאון ואף שבודאי דברי הרא"ש נכונים וראויים למי שאמרם מ"מ יש לפרש דברי הרי"ף כנז' וא"כ לפ"ז בנ"ד אין היורשים חייבים באחריות וכשכלה ונשרף העזבון אין שעבודה על שאר נכסים כגון הקרקעות ושאר נכסים שלהם מטעם זה אכן מטעם ראשון שכתבתי לעיל דיש לחלק בנ"ד להא דהרשב"א והר"ן דנדון דהרשב"א והר"ן איירי שצוה ליתן מיד המנה לפלוני ומשא"כ בנ"ד י"ל דאף אם נאבד המזומני' גובה משאר נכסי' וא"כ נתחייבו היורשים לקיים הצואה הנז' נגד דודתם אחות אביהם כמבואר בצוואה הנז'. אמנם כד נדקדק בתוכן לשון הצוואה תמצא שהיורשים זכאי' בטענותיהם כי ל' הצוואה הוא שצוה המצווה שיתנו הבנים לבתו לעולם י' לבנים בכל שבוע ושבוע כי בודאי לכאורה נראה מלשון הצואה שיתנו היורשי' לבתו סך הנז' כל ימי חיי בתו וא"כ לפ"ז גם היורשי' מחוייבי' ליתן אף שמת א' מן האחים וכמ"ש לעיל אכן כד מעיינת בסוגיו' התלמוד השייכים לזה צריך ישוב אם החוב מוטל על היורשים לקיים צוואת אבי אביהם במה שצוה אבי אביהם שיתנו הבנים לבתו לעולם י' לבנים בכל שבוע אם לעולם הוא הפי' דהיינו כל ימי חיי הבנים לאפוקי כשימותו הבנים או א' מהם אז היורשי' של אותם הבנים פטורים או לעולם הוא הפי' שיתנו הבנים לעולם לבתו דהיינו כל ימי חיי בתו ואף אם ימותו הבנים אזי יתנו היורשי' של אותם הבנים לדודתם אחות אביהם קצבתה בכל שבוע כו' וכל ימי חייה גרסינן בגמ' דגיטין פ' המביא תנין דף כ"א ע"ב וגם בפ' המגרש דף פ"ג ע"ב בסוגי' דר"י הגלילי אומר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים כו' מ"ט דתניא ספר כו' עד ואידך מבעי ליה דבר הכורת בינו לבינה כדתניא ה"ז גיטך ע"מ שלא כו' שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות והקשו התוס' שם ד"ה שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות תימא הא אם מת אביה או מכרו תו לא חשיב בית אביה כדתנן בהשותפים קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכר לאחר מותר וי"ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו ואפי' שמת כדכתיב שבי אלמנה בית אביך כו' ע"ש וסוגי' זו דתוס' הובא ג"כ בעירובין פ"ק דף ט"ז ע"ב ע"ש. הנה יש לדקדק בתוס' מאי מקשו מההוא דנדרים מקונם ביתך שאיני נכנס שאם מת מותר דלמא שאני בין אמר לעולם ובין אם אמר לביתך סתם דאם אמר לביתך סתם אז אם מת כו' מותר ואם אמר לעולם הוי לישנא יתירא ולטפויי קאתי לכן אף אם מת או מכרו לאחר אסור. וראיתי בתשוב' הריב"ש סי' ר"ז דף קל"ו ע"ג שכתב בשם הרשב"א וז"ל דהאי דינא דאמרי' דכל מילתא דאמר ולא צריך לטפויי קאתי אין בידינו כח לדון בו בדמיונות אלא במקום שאמרו שהרי היה לנו לומר דאע"ג דלא צריך הוא אמר משום שופרא דשטרי כדי שלא יבאו לערער אע"פ שמן הדין סתמו כפירושו כדאמרי' בפ' המוכר את הבית כו' והלכך אנן לא עבדינן עובדא אלא בהנך דאתפרשו בגמ' כו' ע"ש ועיין בסוף סי' ס"א בטח"מ בב"י שהעתיק בקיצור לשון הרשב"א הנז' בתשוב' ובנ"ד צריכין אנו לדקדק אם לא אמר לעולם מה דינו לכאור' משמע מלשון הגמ' דנדרים דף כ"ח פ"ג נודרים להורגים כו' היכי נדר כו' א"ר עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך וכיון דאמר יאסרו איתסרו עליו כל פירי דעלמא באומר היום כו' א"כ מוכח מזה דאי לאו דאמר היום ואמר סתם הוי אסור לעולם אכן כד מעיינת בפוסקים תמצא שזה תלוי בפלוגתא דרבוואת' דהרשב"א והרא"ש הובא בב"י סי' קי"ד בטא"ה וז"ל כתב הרשב"א כל שמקבל עליו לזון או שמזכה לאיש בנכסיו סתם כ"ז שצריך משמע והביא ראיה מגמ' דנדרים הנז' והרא"ש בתשו' כלל ו' כתב שהמקבל לזון את חבירו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה יפטר בשנה א' מנדרו וע"ש ולכאורה משמע שאין כאן מחלוקת בין הפוסקים דעובדא דהרא"ש איירי מאחד שאמר או יתן לו ק' זהובים לשנה מוכח שאין דעתו ליתן לו לעולם אמנם מחלוקת הנז' הביא ג"כ בעל המפה בטח"מ סי' ס' סעיף ג' דמי שמקבל עליו לזון את חבירו סתם אי משמע כל ימי חייו או לשנה א' והיינו מחלוקת הרשב"א והרא"ש הנז' ועיין בסמ"ע ובאמת וראיתי בהר"ן שם בנדרים שכתב וז"ל היכי נדר כו' באומר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע כו' עד ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונסא לעולם משמע כיון דסתמא קאמר אפי' אומר בלבו היום לא מהני ואפ"ה מי שגמר בלבו לדור מפת חיטים כו' והוציא פת סתם כו' עד דהכא היינו טעמא מפני שמתכוין לומר לשון שיהא לעולם ומש"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע כו' ע"ש וא"כ מוכח מהא דהר"ן דדוקא התם לעולם משמע ולכן יש לישב דעת הרא"ש בזה שסובר כסברת הר"ן ואפשר מ"ש הר"ן ומחלק בזה לפי שקשה לו ג"כ מהראיות שהביא הרא"ש שם בתשו'. ועיין בתשו' הרא"ש שמקשה פ' מי שאחזו כו' דסתמא לעולם משמע א"כ קשה מהא דגיטין פ' מי שאחזו הנ"ל לדברי הרא"ש הנז' דפוסקים כרבא כו' ומשני דדוקא